אנשי "העידן הפסיכדלי"

העידן הפסיכדלי הוא שם אשר ניתן לתקופת הזמן שבין 1960 ל-1970, בעיקר בארה"ב, במסגרתה גבר העניין והעיסוק בחומרים פסיכדליים באפיקים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. למרות זמינותם של חומרים פסיכדליים שונים, היה זה ה-LSD שתפס את מירב תשומת הלב, בעיקר בסצנה המוזיקלית והקולנועית. למעשה, את ניצני העידן ניתן למצוא עוד בתחילת שנות ה-50, עת עולם הפסיכיאטריה החל לערוך מחקרים ב-LSD שאף פורסמו במגזינים לגיטימיים דוגמת "הטיים". במקביל, מעצבי תרבות "דור הביט" דוגמת ויליאם בורוז, ג'ק קרואק ואלן גינסברג החלו לפרסם בגלוי אודות התנסותם האישית תחת השפעת החומרים, השפעה אותה ראו כחוויה בעלת פוטנציאל יצירתי, תרבותי וחברתי יקר ערך.

בהדרגתיות החל להתפתח "סגנון חיים פסיכדלי", במיוחד בחופה המערבי של ארה"ב. סופרים רבים דוגמת אלן ווטס, אלדוס האקסלי, טימותי לירי, ראלף מטצנר וראם דאס המשיכו את חקירת סופרי דור הביט ופרסמו ממצאיהם בכתבי עת ייחודיים וייעודיים עבור החוויה הפסיכדלית. במוזיקה, יוצרים דוגמת חברי להקת ה"גרייטפול דד" , יוצרים דוגמת ג'ון פאהי ומוזיקאים נוספים מבית היוצר של אוניברסיטת "ברקלי", ניסו לתווך את החוויה הפסיכדלית דרך שבירת המסגרות המוזיקליות המקובלות. באומנות הפלסטית, הכלו יוצרים לשלב אלמנטים חזותיים סוריאליסטיים ואף מעוותים בכוונת מכוון, זאת לצד שימוש בספקטרום צבעים מלא, עשיר ובהיר על מנת לעורר ואף "לשפר" את החוויה הפסיכדלית, ובקולנוע, יוצרים דוגמת מאסימו מידה (“LSD Flesh of Devil”) ורוג'ר קורמן ("The trip") בחנו נרטיבים אקספרימנטליים אודות קיומה של "תודעה מורחבת".

העידן הפסיכדלי הצטמצם משמעותית בתחילת שנות ה-70, זאת לאחר הוצאתה לפועל של תוכנית "המלחמה בסמים" (The war on drugs) של ממשל ניקסון. למרות כי השימוש בחומרים משני תודעה "ירד למחתרת", החוויה הפסיכדלית המשיכה להעסיק אומנים, יוצרים ומובילי דעת קהל, והעשירה את רפרטואר היצירה מאז ועד ימינו.

Aday, J. S., Bloesch, E. K., & Davoli, C. C. (2019). Beyond LSD: a broader psychedelic zeitgeist during the early to mid-20th century. Journal of Psychoactive Drugs, 51(3), 210-217.

Hartogsohn, I. (2020). American trip: set, setting, and the psychedelic experience in the twentieth century. mit Press.‏

‏