האם חומרים פסיכדליים "דוברי אמת"? חלק ראשון

תרגום וסיכום מאמרו של כריס לט'בי (Chris Letheby):

"The Varieties of Psychedelic Epistemology"

האם ניתן "לרכוש ידע" על ידי נטילת חומרים פסיכדליים?  תשובה אפשרית אחת היא "כן". לפי גישה זו, נטילת חומרים פסיכדליים בכוחה להתניע מצב תודעתי שונה, מיסטי בהווייתו, במסגרתו קיימת נגישות למידע "על טבעי", הנמצא מחוץ לגבולות המציאות היומיומית. נהוג לכנות תפיסה זו כ"אנתאוגנית", לפיה חומרים אלו משמשים כ"סוכנים" אשר בכוחם לחבר אותנו עם "אלוהות פנימית".

תשובה אפשרית נוספת היא "לא". לפי גישה זו, מטריאליזם או פיזיקליזם הם אמת מוצקה, אין מציאויות נוספות אשר מעל למציאות היומיומית וחומרים פסיכדליים למעשה משנים את הפעילות המוחית כך שנוצרת תפיסה שונה בדבר קיומה של מציאויות אלו. נהוג לכנות עמדה זו כ- Hallucinogenic ( חומרים "הזייתיים") הרואה את השפעת החומרים הפסיכדליים כאלו המייצרים "תעתועי חשיבה ותפיסה", ולכן אין בכוחם לספק לנו מידע "אמיתי" (אלא להיפך, כוחם ההזייתי רק מרחיק אותנו מ"האמת").

אפשרות שלישית, אשר נחקרת במידה צנועה יותר מקודמותיה, גורסת כי בכוחם של החומרים הפסיכדליים להעניק לנו אפשרויות למידה, זאת גם בהנחה כי אנו חיים במציאות מטריאליסטית, ללא קיומם של מציאויות נעלות נוספות. לפי גישה זו, אפשריות הלמידה אינן תלויות במציאות "על-טבעית" אך כן קיים בהן פוטנציאל להשגת תובנות טרנספורמטיביות העומדות בקנה אחד עם התפיסה המטריאליסטית.

כך פותח  כריס לט'בי, מרצה בכיר לפילוסופיה מאוניברסיטת WAU אשר באוסטרליה, את מאמרו "The Varieties of Psychedelic Epistemology". המאמר שלפניכם מסדר ומסווג את העמדות השונות בדבר כוחם של החומרים הפסיכדליים לספק "אמת". לשם כך, הוא מאמץ גישה אפיסטמולוגית ("תורת ההכרה" בעברית), חקירה פילוסופית המתרכזת במהות וגבולות הידיעה, והינו חלק בלתי נפרד מהתנועה הפרוגרסיבית הרואה את הצורך בהפשטה (או הורדת סף המסתוריות - demystification) של החוויה הפסיכדלית.

לט'בי מציין כי למרות וייתכן שהחוויה הפסיכדלית יכולה לספק מידע עובדתי חדש, הוא מציע לבחון אפיק מחשבה מבטיח יותר לפיו החומרים הפסיכדליים בכוחם להציע ידע חדש של עובדות ישנות (new knowledge of old facts). חומרים אלו מאפשרים לנו להבין ולהעריך ידע שכבר קיים, או שכלול וייעול של ידע זה, באופן מעמיק, בהיר, רווי רגש ומעורר מוטיבציה.

לעמדה זו אמנם מספר מתנגדים. יש הטוענים כי חומרים פסיכדליים פוגעים בביצועי המנגנונים המוחיים שתפקידם לייצג את המציאות באופן מדויק. לפיהם, אין זה סביר שיש לפגיעה תפקודית מסוג זה  יתרונות עבור השגת "האמת". יחד עם זאת, המושג "פגיעה" אינו מייצג נאמנה את היכולת להשיג מידע אמין. למשל, גם על ידי שימוש במיקרוסקופ או בטלסקופ מתרחשת "פגיעה" או עיוות" באופן בו אנו וחווים את המציאות, אך מיותר לציין את התרומה המדעית לחקר האמת על ידי השימוש בהם. כלומר, למרות כי החומרים הפסיכדליים "מעוותים" במידה מסוימת את תפיסת המציאות, אין הדבר מוציא מכלל האפשרות כי בכוחם לספק תשתית עבור מידע אמין עבור מגוון רחב של תופעות. ניסיון מעשי, וקיומם של טכנולוגיות מסוימות המשפיעות על היכולות האפיסטמיות של בני אדם, משפרות אותן בתחום אחד למרות שפוגעות בהן בתחומים אחרים.

לפי עמדה סקפטית נוספת, עבור כל מידע עובדתי אשר הושג על ידי מצב תודעתי כזה או אחר, קיימות שתי אפשרויות. או שניתן לאמת אותו באופן עצמאי (כלומר, ללא שימוש בחומרים) או שלא ניתן. אם ניתן, חומרים אלו אינם מעניקים יתרון מיוחד, ואם לא, אין סיבה "לבטוח" במידע זה.

תשובה לשאלה זו היא מהות מאמרו של לט'בי, לפיו, כוחם של חומרים פסיכדליים לספק ידע עובדתי אכן עדיין מוטל בספק, אך בכוחם לספק לנו גישה לסוגי ידע אחרים המוצגים להלן:

ידע ש../על/אודות  ("Knowledge That")

באופן אינטואיטיבי, כאשר אנו חושבים על המושג "ידע", אנו בדרך כלל חושבים על מה שפילוסופים מתחום האפיסטמולוגיה מכנים "ידע עובדתי" (Factual Knowledge), או במילים אחרות, ידע ש../.על/אודות. ידע מסוג זה מסוג זה נרכש בדרך כלל על ידי קריאה בכתבים או מעדויות. הוא בא לידי ביטוי בידיעה שהצהרות מסוימות נכונות, שעובדות או מצבי עניינים מסוימים קיימים (פריז היא בירת צרפת או שמים רותחים ב-100 מעלות כאשר אני בגובה פני הים).

זהו סוג הידע העומד על הפרק בטענות לפיהם פסיכדליים יכולים לקדם תפיסה על-חושית אמיתית, כמו טלפתיה או חיזוי העתיד - אבל הצעות כאלה אינן עולות בקנה אחד עם הפיזיקליזם, ועדיין חסרות ראיות משכנעות להן (למעוניינים בנושא זה, מומלץ להתעמק בכתביו של רופרט שלדרייק - Rupert Sheldrake).

יחד עם זאת, קיים ידע מסוג אחר, כזה שקשה להפריך או לאמת, כזה שהיה מוסתר או חבוי בהתאם לעמדה הפסיכולוגית הרווחת המאמינה בקיומו של התת-מודע. יכולתם של הפסיכדליים "לחשוף" אלמנטים מנטאליים בלתי ידועים נמצאת במרכז הגישה הפסיכוליטית אשר שלטה באירופה של שנות ה-60. בגישה זו, המטופלים נוטלים מינון בינוני-נמוך של חומרים פסיכדליים (בעיקר LSD) זאת על מנת לשחרר חומר תת מודע (תשוקות מודחקות, זיכרונות טראומטיים וכו') כך שיהיה זמין עבור עיבוד מיטיב. כפי שמציין הפילוסוף מטזינגר (Metzinger), מטופלים רבים אשר עברו את הטיפול הפיסכוליטי אכן דיווחו על התגלויות ברורות להם מתאם חיובי עם שיפור קליני מובהק. סביר להניח כי לפחות חלק מתובנות אלו אכן קשורות למידע אמיתי.

אין ספק האמנם כי אנשים תחת השפעת חומרים פסיכדליים חווים תחושה של השגת ידע אמיתי אודות המתרחש בנפשם. מתוך כך חשוב לשאול שתי שאלות. הראשונה, האם קיים מתאם חיובי בין תובנות אלו לבין שיפור קליני (הבא לידי ביטוי בהקלת סימפטומים)? השנייה, האם אותם תובנות "אמיתיות"? בקשר לשאלה הראשונה, נראה כי לא ניתן לומר עדיין בוודאות האם אלו ה"תובנות" עצמם אשר אחריות לשיפור הקליני, שכן, רוב המחקר העדכני מתרכז במתאם בין חוויות פסיכדליות מסטיות לבין הקלה בסימפטומים.

בקשר לשאלה השנייה, גם תחושה של תובנה, אפילו אם אין תובנה זו "אמיתית" הלכה למעשה, יכולה להביא עמה רווחה רגשית וערך טיפולי. אפשר להגדיר תופעה זו כ"וודאות פנומנולוגית – החוויה של ידיעה אינה זהה להצדקה אפיסטמולוגית" (ווינדט, 2011).

איך ניתן לדעת מה נכון? האם מדובר בידיעה אמיתית או רק בתחושה של ידיעה? על מנת לענות על כך, עלינו לדמיין כי יש ברשותנו הדרך להימצא בעמדה בלתי תלויה ממנה נוכל להפריך או לאמת אובייקטיבית את התובנות אשר עלו אצל המטופלים במסגרת החוויה הפסיכדלית. זו היא למעשה הבעיה המתודולוגית המוכרת, הגדולה ביותר, של חקר התודעה – החובה להישען בכבדות על סובייקטיביות, על התבוננות פנימית המתווכת על ידי דיווח מילולי.

פתרון אפשרי לבעיה זו היא על ידי השענות על תאוריה בדבר תפקודם הקוגניטיבי של אזורי מוח המגיבים לצריכת חומרים פסיכדליים, וכי תגובה זו היא האחראית לעלייתם למודעות של אותם תובנות. רובין קרהרט הריס וקארל פריסטון (2010) גבשו תאוריה "נאו-פרודיאנית" לפיה הדינמיקה בין אזורים מוחיים אסוציאטיביים (אזורי מוח מתקדמים מבחינה אבולוציונית האחראיים על יכולות חשיבתיות גבוהות דוגמת "רשת ברירת המחדל") לבין אזורי מוח רגשיים (המערכת "הלימבית"), תחת השפעת חומרים פסיכדליים היא האחראית להצפתם של אותם תובנות "אמיתיות". האפשרות אמנם כי תאוריה זו אכן משקפת את הנעשה בפועל עדיין זקוקה לתימוכין נוספים.

אפשרות נוספת לבדיקת התקפות של התובנות אשר עולות במהלך מסעות פסיכדליים היא בדיקתם כנגד תוצאות של מדדים התנהגותיים. למה הכוונה? הטרמה רגשית או תפיסתית המבוצעת לפני ההליך הפסיכדלי (הטרמה במקרה זה היא חשיפה למידע באופן מהיר ביותר, ובכך לתפיסתו ברמה תודעתית כלשהי שאינה מודעת. הצלחת ההטרמה נמדדת על ידי בדיקה האם גירוי זה מעורר תגובה שונה ממידע אחר שאינו הוטרם). כלומר, אם מבצעים לנבדקים הטרמה לפני נטילת החומרים הפסיכדליים, מעניין יהיה לבדוק האם מידע זה "יצוף" למודעות לאחר השימוש בהם. שיטה זו לבדיקת מהימנות התובנות נערכה על נבדקים המתמקצעים במדיטציה, ואין סיבה להעריך את אי היכולת להתאימו לעוסקים במחקר פסיכדלי.

כיוון מחשבה אפשרי נוסף נובע מדיווחים רבים של המשתתפים בטקסי איוואסקה (חליטה בה DMT הינו הרכיב הפעיל) לפיהם הם רוכשים תובנות לגבי התודעה של האדם האחר. לפי דברי החוקר שנון (Shanon 2010), המשתמשים באיוואסקה מרגישים לעיתים קרובות שכאשר הם מתבוננים באדם האחר, הם "מבינים" משהו בסיסי לגבי אופיו, כאילו הביוגרפיה של האדם, מחשבותיו או רגשותיו "רשומים על פניו". האם תובנות אלו ברות תוקף?

נראה כי ניתן, בעיקרון, לבחון זאת באופן יחסית פשוט בהינתן מערך בדיקה אובייקטיבי. למשל, בחינה האם הדיווח אודות אדם-X של המשתמש/ת באיוואסקה תואם מבחן אישיות אובייקטיבי של אותו X על ידי מבחנים פסיכולוגיים כאלו ואחרים.

חשוב לציין אמנם כי מערך מחקרי שכזה מחייב מספר אנשים לצרוך את החומרים הפסיכדליים ביחד, דבר שאינו מתרחש בדרך כלל במחקר הפסיכדלי העכשווי (צריכה מרובת משתתפים אכן קוראת במסגרות טקסיות, אך מחקר מערך מרובה משתתפים מסוג זה גם מעלה קשיים מתודולוגיים מהותיים) . בנוסף, קיימות עדויות נקודתיות שפסילוסיבין, החומר הפעיל ב"פטריות ההזיה", פוגם ביכולת זיהוי רגשות המשתקפים מהבעות פנים (גם כאן אמנם קיימת סוגייה, שכן הבעות הפנים הוצגו לנבדקים על גבי שקפים, ומעניין יהיה לראות האם הפגיעה מתרחשת גם כאשר הנבדקים נחשפים להבעת רגשות כחלק ממפגש אמיתי, פנים אל פנים).

שנון (2010) העלה בנוסף תופעה מעניינת, במסגרתה חומרים פסיכדליים מאפשרים גילוי תובנות אישיות אבסטרקטיות בדבר זיהוי תבניות מחשבתיות והתנהגותיות. לדוגמא, משתתפים שראו חזיונות אודות פרקים בחייהם תחת השפעת החומרים "הוצבו" זה לצד זה בסדר שאינו דווקא כרונולוגי, אל תמטי (נושאי). הדבר אפשר להם לראות את הדומה או השייך באירועים אשר כביכול קשורים אחד לשני באופן שטחי בלבד.

הדבר נראה סביר לחלוטין, שכן ידוע כי אחת ההשפעות של חומרים פסיכדליים היא העצמת זיהוי תבניות, זיהוי לו ערך טיפולי רב. קשה אמנם לבחון טענות אלו, שכן קיים אתגר גדול בקביעה איזו תבנית נחשבת כ"אמיתית" ואיזו תבנית היא תוצר של פראידוליה (תופעה פסיכולוגית בה נתפס גירוי עמום כלשהו כמוכר ובעל משמעות) או "כפיית תבנית".

לסיום פרק זה, פיילוט ניסויי מעניין נוסף מעלה את הסברה כי חומרים פסיכדליים יכולים לתמוך ביכולת המשתתפים לגלות רעיונות חדשים או לפתור בעיות באופן יצירתי בתחום התמקצעתם (הרחבה בנושא "פסיכדליים ויצירתיות" ניתן למצוא באתר תחת לשונית "מאמרים"). למרות שיש צורך במחקרים נוספים אשר יתמכו או ישללו טענה זו, קיימת סבירות שיש בה אמת רבה. סבירות זו נסמכת על כך שנטילת חומרים פסיכדליים בכוחה להגביר את "הקשר הגילוי" (Context of discovery) כפי שנהוג לכנות זאת בתחום "הפילוסופיה של המדע", בכך שהם מאפשרים "חשיבה מחוץ לקופסא" על מנת לגבש כיווני מחשבה חדשים נוספים. יחד עם זאת, יש הבדל בין "הקשר הגילוי" לבין "הקשר ההצדקה" (Context of justification)  לפיו רעיונות חדשים אמורים להיבחן גם לאור ממד "המתאימות" או "הדיוק" שלהם עבור המציאות בשטח.

קיימות אם כך שתי טענות אפשריות. הראשונה, חומרים פסיכדליים עוזרים לאנשים להעלות רעיונות חדשים ומעניינים. השנייה, חומרים פסיכדליים עוזרים בנוסף בבחינת "מתאימות" הרעיון למציאות הקיימת. הטענה השנייה מסובכת להוכחה, ומכילה בתוכה לבטים אפיסטמולוגיים הזקוקים למחקר נוסף.

אזהרה!

השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות.

המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי.

האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.

מקורות

Letheby, C. (2019). The varieties of psychedelic epistemology.‏

Albahari, M., 2014. Insight knowledge of no self in Buddhism: An epistemic analysis. Philosophers’ Imprint, 14(21), pp. 1-30 

Baer, R.A., 2009. Self-focused attention and mechanisms of change in mindfulnessbased treatment. Cognitive Behaviour Therapy, 38(S1), pp.15-20 

Bortolotti, L., 2015. The epistemic innocence of motivated delusions. Consciousness and cognition, 33, pp.490-499 

Bouso, J.C., Fábregas, J.M., Antonijoan, R.M., Rodríguez-Fornells, A. and Riba, J., 2013. Acute effects of ayahuasca on neuropsychological performance: differences in executive function between experienced and occasional users. Psychopharmacology, 230(3), pp.415-424. 

Bouso, J.C., Palhano-Fontes, F., Rodríguez-Fornells, A., Ribeiro, S., Sanches, R., Crippa, J.A.S., Hallak, J.E., de Araujo, D.B. and Riba, J., 2015. Long-term use of psychedelic drugs is associated with differences in brain structure and personality in humans. European Neuropsychopharmacology, 25(4), pp.483492. 

Brewer, J., Garrison, K. and Whitfield-Gabrieli, S., 2013. What about the “self” is processed in the posterior cingulate cortex?. Frontiers in human neuroscience, 7, p.647

Carhart-Harris, R.L. and Friston, K.J., 2010. The default-mode, ego-functions and freeenergy: a neurobiological account of Freudian ideas. Brain, 133(4), pp.12651283

Carhart-Harris, R.L., Erritzoe, D., Williams, T., Stone, J.M., Reed, L.J., Colasanti, A., Tyacke, R.J., Leech, R., Malizia, A.L., Murphy, K. and Hobden, P., 2012. Neural correlates of the psychedelic state as determined by fMRI studies with psilocybin. Proceedings of the National Academy of Sciences, 109(6), pp.21382143. 

Carhart-Harris, R. L. and Friston, K. J., 2019. REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics. Pharmacological Reviews, 71, pp. 316-344.