בינואר 2024, ריק דובלין, מייסד ויושב ראש MAPS, ״האיגוד הרב תחומי ללימודים פסיכדליים״, ואולי המבשר הגדול של הטיפול הנפשי הנתמך ב-MDMA, הכריז בפודקאסט של ג'ו רוגן כי עד שנת 2070 הפרעת הדחק הפוסט הטראומתית (PTSD) תהיה נחלת העבר. על סמך מה מרשה לעצמו ריק דובלין להיאחז בחופש נבואי שכזה? במאמר זה נסביר מהו הטיפול ב-MDMA לסובלים מהפרעה פוסט טראומתית, וכיצד מתבצע. נתאר מה מתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעת החומר הפעיל, נסקור את המחקרים האחרונים בנושא וננסה בעזרתם להיכנס לנעליו של ריק דובלין, במטרה לשאוף תקווה ממה שנמצא.
מהי הפרעת דחק פוסט טראומטית ?
הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) היא הפרעת חרדה המתעוררת לאחר שאדם נחשף למאורע מסכן חיים או שנתפס כמסכן חיים (פציעה חמורה, תקיפה מינית, השתתפות בשדה קרב) בעצמו או אצל אדם אחר. ההפרעה ידועה כהפרעת דחק אשר נמשכת לאחר שהאירוע נגמר.
ההפרעה כוללת תסמינים שונים, ביניהם: עוררות גבוהה הבאה לידי ביטוי בחוסר בשינה, חוסר יכולת להתרכז, רגזנות או אי שקט; חודרנות הכוללת מחשבות טורדניות, סיוטים או פלשבקים; שינויים במנעד הרגשי ובתהליכי חשיבה, ובהם חוסר יכולת להיזכר במאורע, האשמה עצמית, בושה, פחד, חוסר יכולת מתמשך לחוות רגשות חיוביים, תחושת ניכור כלפי אחרים, איבוד עניין בפעילויות שהיו משמעותיות לפני פרוץ האירוע וכדומה; ונטייה להימנעות מגירויים אשר מהווים תזכורת כלשהי לאירוע, כגון הימנעות פנימית ממחשבות או זיכרונות, וכן הימנעות חיצונית ממקומות או אנשים המזכירים את האירוע. תסמינים אלו גורמים למצוקה נפשית ניכרת ולקשיים בתפקוד היומיומי.
חשוב לציין, שבעוד רבים ייחשפו במהלך החיים לאירועים טראומטיים, לא אצל כולם תתפתח הפרעת דחק פוסט טראומתית. למעשה, מחקרים מראים כי רק 30% יפתחו תסמינים שיימשכו למעלה מחודש ימים. לכן, ניתן לומר כי אצל מרבית האנשים מתרחשת התאוששות ספונטנית. עבורם, תמיכה חברתית ומשפחתית מספיקה על מנת לצלוח אתגרים מסוג זה. כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, ניתן להיעזר בטיפולים שונים אשר יכולים לעודד החלמה, כגון טיפול פסיכודינמי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וטיפול תרופתי. עם זאת, ידוע כיום כי שליש מהסובלים מ-PTSD אינם מגיבים לטיפולים תרופתיים או פסיכותרפיים. במקרים אלה הטיפול ב-MDMA ייתכן ויכול לסייע.
מהו MDMA ?
ה- MDMA או בשמו המלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine, הוא חומר סינתטי ולו השפעות מרתקות על התודעה. הוא נחשב חומר אמפתוגני, כלומר חומר המעורר תחושת אמפתיה, תחושת שלום פנימי, ביטחון, אמון, אופוריה ורצון בקרבה. בנוסף, החומר הוא סטימיולנט, כלומר ממריץ, וגם בעל רכיבים פסיכדליים-הזייתיים, אם כי בכמות מזערית. הוא עונה לשמות רבים, ביניהם אקסטזי (ככמוסה) , מולי או מאנדי (בצורת קריסטל). השפעתו הסובייקטיבית על התודעה מתחילה לאחר 30-60 דקות בקירוב. לרוב, הוא מגיע לשיא ההשפעה לאחר שעתיים, ומשמר עוצמתו במשך שלוש שעות נוספות.
החומר התגלה בתחילת המאה הקודמת על ידי מעבדות MERCK , אם כי לא זכה לעניין מחקרי רב עד לשנות ה-70, עת הכימאי האמריקאי אלכסנדר שולגין גילה אותו מחדש. שולגין הבחין במיוחדות הרבה שבחומר זה, מיוחדות הנובעת מהקיום המשותף שבין היותו ממריץ לבין היותו מעורר אמפתיה, אמון וביטחון.
הסגולות הפרו חברתיות של חומר זה, יחד עם יכולתו לשכך חרדות ולרומם את מצב הרוח, הפכו אותו לפופולרי ביותר בסצנת הרייב של שנות ה-80. הדבר גרם לבהלה רבה לאור שימוש מופרז בחומר, חוסר פיקוח על תכולת החומר אשר הכילה לרוב חומרים נוספים ומסוכנים בהרבה, וחוסר מודעות להליכי הצריכה הנכונה. הדבר הוביל למקרי מוות רבים ולהוצאתו מהחוק במדינות המערב.
מה מתרחש במוח כאשר אנו צורכים MDMA?
דרכי ההשפעה של MDMA על המוח מורכבות, אך על מנת להבין את החוויה הסובייקטיבית תחת השפעתו די לנו להעמיק בשני דפוסים עיקריים:
הגברת הזמינות של מוליכים עצביים: מולכים עצביים הם חומרים כימיקליים המאפשרים העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי העצב שבמוחנו. אותה העברת מסרים אלקטרו-כימית מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לתודעתנו ולתהליכים שאינם מודעים, כגון תפקוד מערכת העיכול, ויסות טמפרטורה והסדרת קצב הלב. בין המוליכים העצביים העיקריים במוח האדם הם הסרוטונין והדופמין. בפשטות, ובהקשר לנושא שבו דן מאמר זה, לדופמין תפקיד מרכזי במערכת התגמול אשר מכתיב את תחושת העונג מגירויים מסוימים. לסרוטונין, לעומת זאת, תפקיד מרכזי במערכות המוחיות האחראיות על ויסות מצבי הרוח שלנו.
ה-MDMA מעלה את הזמינות של הדופמין והסרוטונין, כלומר מאפשר למוח לנצל יותר מהכמות המיוצרת באופן טבעי. מחקרים מראים כי זמינות הדופמין עולה עד כפי שלושה וזמינות הסרוטונין עולה עד כפי שמונה מהזמינות במצב טבעי. זמינות מוגברת של דופמין מקושרת לעלייה בתחושת התגמול המתקבלת משיתוף, קרבה ומביטויי חמלה ואמפתיה. עלייה חדה בסרוטונין מקושרת לעלייה באינטנסיביות של רגשות חיוביים הבאים לידי ביטוי בהגברת תחושת הביטחון והאמון.
עוד ידוע כי ה-MDMA מעלה גם את פעילות האוקסיטוצין, הורמון המשמש גם כמוליך עצבי. אוקסיטוצין מכונה פעמים רבות ״הורמון האהבה״, והוא מרכזי בתהליך ההתקשרות בין התינוק להוריו. הורמון זה קשור גם בתהליכים נוספים הכוללים עוררות מינית, התקשרות רומנטית, ובניית אמון. חרף עדויות כי הורמון זה מופרש בעת נטילת MDMA, קיימת מחלוקת במחקר באשר למידת התרומה שלו בכל הקשור לאופי החוויה. מחקר שבדק את אפקט ההתקשרות בעת נטילת MDMA הראה שהאפקט קשור יותר לפעילות המוגברת של הסרוטונין ולא של האוקסיטוצין.
שינויים במנגנונים מוחיים הקשורים לזיהוי איום ולתגובה כלפיו:
נוסף לעלייה בזמינות הסרוטונין והדופמין, MDMA משנה את פעילותם של מנגנונים ואזורים מוחיים הקשורים בחוויית החרדה. מחקרים רבים מראים כי MDMA מחליש את פעילותה של האמיגדלה, מבנה מוחי האחראי לזיהוי איומים פוטנציאלים, ומכונה לרוב ״מערכת האזעקה של המוח״. הנגזרת המעשית של החלשת האמיגדלה היא שגירויים שונים נתפסים כמאיימים פחות, למשל באינטראקציות חברתיות, בהצפתם של זיכרונות טראומתיים, בקיומו של חוסר ודאות וכדומה.
מערכת נוספת שעליה משפיע ה-MDMA קשורה אף היא לאמיגדלה, ולקשר שלה עם מבנה נוסף במוח הנקרא אינסולה. האינסולה מקושרת למיפוי התחושות הסנסוריות שלנו וניטורן. היא פועלת ביתר שאת כאשר אנו מתרכזים בדרכי הביטוי הגופניות של מצבים רגשיים שונים, לדוגמה כאשר אנו מרגישים ״פרפרים בבטן״, ביטוי להתאהבות, או כאשר אנו חווים ״פיק ברכיים״ לפני דיבור מול קהל. תאי עצב רבים קושרים בין האינסולה לבין האמיגדלה, כך שחוויית חרדה באה לידי ביטוי בתסמינים תחושתיים רבים. מחקרים מראים כי הקשר העצבי בין האינסולה והאמיגדלה נחלש מאוד לאחר נטילת MDMA ובכך החוויה הגופנית הנלווית לפחד ולחרדה מצטמצמת ומתעמעמת.
בשירות הטיפול בדיבור
כפי שכבר ציינו, הטיפול ב-MDMA נחקר בשנים האחרונות ביתרונותיו לסובלים מהפרעות דחק פוסט טראומטיות. הטיפול הנפשי אשר לא כולל שימוש ב-MDMA מחייב לעיתים קרובות עיבוד החוויה והכחדת תגובת הפחד לחוויות העבר הטראומתיות. הדבר עלול לעורר את רמת הדריכות, מצד אחד, או את הנטייה להימנעות, מצד שני. הוא עשוי לגרום להתגברות הרגשות השליליים, ולהופעתן של מחשבות קשות או זיכרונות טעונים (דרך סיוטים או פלשבקים) כעוצמתיים וחודרניים יותר. על כן, צפוי כי הטיפול המסורתי יאלץ את המטופלים לעמוד במגוון רחב של אתגרים נפשיים. מכאן, אין זה מפתיע שמחקרים רבים מעריכים כי רבים מפסיקים את הטיפול בטרם עת.
שימוש ב-MDMA יכול להקל על אתגר נפשי זה. ראינו כי ה-MDMA מגביר את המוטיבציה לשיתוף וביצירת קשר על ידי העלאת הזמינות של המוליך העצבי דופמין. כמו כן, הוא מעצים את הרגשות החיוביים המשרים תחושת ביטחון, אמון ואמפתיה על ידי העלאת הזמינות של המוליך העצבי סרוטונין, ומחליש את הרגישות לגירויים מאיימים על ידי החלשת פעילות האמיגדלה והקשר שלה עם האינסולה. השילוב של כל אלה מעניק למטופלים הזדמנות לעבד מחשבות, רגשות והתנהגויות שהיו נתונים בעבר בצל הגנות פסיכולוגיות שונות המגינות מפני חרדה, בושה, אשמה, עצב, כעס ושלל רגשות שבבסיס הפצעים הנפשיים.
אם כך, הערך המוסף של MDMA הוא בשילוב שבין תהליכים ביולוגים המתרחשים ברמת ההשתנות של מנגנונים מוחיים מצד אחד, ובהענקת פלטפורמה טיפולית, מצד שני. זו מאפשרת למטופלים להתחבר לחוויות הטראומתיות, אך הפעם תחת אלחוש תסמיני החרדה, הגברת האמפתיה האישית והבין-אישית והתעצמות המוטיבציה לטפל באותם פצעי נפש.
״זה כמו לעבור שנים של טיפול ביום אחד. זה לא מפחיד, אף פעם לא הרגשתי חסרת שליטה, ולא הרגשתי ב-High'׳. הדבר הגדול הוא שהצלחתי לקחת את העקרונות שהכרתי באופן אינטלקטואלי לאחר עשרות שנים של טיפול, וליצור קשר בין גוף ונפש שמרגיש קבוע... אל תבינו אותי לא נכון, זה לא תהליך מידי לחלוטין, תידרש ממני עבודה מתמשכת כדי לחווט מחדש את התגובות שלי לדברים. אבל זה מרגיש כל כך בר ביצוע, ואני רק יכולה לדמיין כמה עוד אקבל משתי הפגישות הנותרות... ה-MDMA לא יצר הזיות, אלא משהו שהייתי קוראת לו ׳מטאפורות רגשיות׳ – דרך לראות אירועים ולהרגיש רגשות עם פרספקטיבה חדשה שמאפשרת לחקור את האירועים הטראומטיים ואת ההשפעה שלהם עליי באופן שלא יכולתי לעשות עם טיפול מסורתי ותרופות נוגדות דיכאון. טיפול פסיכותרפי בסיוע MDMA עזר לי לראות את הוריי באופן פרטי או פוגעים מיניים באופן כללי כאנשים בעלי מסע משלהם, עם הבעיות שלהם. להבין שהדרכים שבהן הם לא היו שם בשבילי, לא היו מסוגלים להיות שם בשבילי, הדרכים שבהן הם היו איומים עבורי ולא יכלו לשלוט בהתנהגויות שלהם, לא בהכרח היו קשורות אליי. לא אישי – לא כל כך כדי לסלוח להם, אלא להרפות מהם, להמשיך הלאה.״
קארן דיימונד, בולדר, קולורדו – משתתפת במחקר של MAPS – פסיכותרפיה בעזרת MDMA להפרעת דחק פוסט-טראומטית
מבנה הטיפול ב-MDMA
המחקרים המובלים בתחום הטיפול המשלב פסיכותרפיה ו-MDMA מתבצעים על ידי ארגון MAPS שאותו הזכרנו קודם. הארגון פיתח פרוטוקול מפורט אשר התגבש, השתנה והתעצב בהתאם לנלמד במהלך שנות המחקר הרבות. לפי הפרוטוקול, בטיפול משתתפים שלושה אנשים: המטופל ושני מטפלים מוסמכים.הטיפול מחולק לשלושה שלבים:
א. שלב ההכנה: שלב ההכנה כולל שלושה מפגשים בני 90 דקות כל אחד. במהלך ההכנה ניתן דגש על יצירת ביטחון, אמון וחיבור מיטיב בין המטופל והמטפלים. המטפלים שואלים אודות ההיסטוריה הנפשית של המטופל, כולל עולם החוויות שקדם לחוויה הטראומטית. ניתן דגש על טיב מערכות היחסים במשפחה והמעגל החברתי הקרוב, וכן על אנשי טיפול מהעבר. עוד המטפלים מקבלים מידע באשר לאופי החוויה הטראומטית, למרכיביה הבין-אישיים ולעולם האמונות שנגזרו ממנה. קיימת גם התייחסות מעמיקה לאופן שבו הפרעת הדחק פוגעת בתפקוד היומיומי, ולמיפוי תסמיני ההימנעות, העוררות, החודרנות ודפוסיה הרגשיים. בנוסף, המטפלים מעמיקים בציפיות המטופל מהטיפול ובכוונותיו.
שאלות רלוונטיות בנוגע לציפיות כוללות למשל בירור אודות מידת האמונה כי MDMA הוא "כדור קסם" אשר בכוחו להעלים לחלוטין את הפרעת הדחק. שאלות נוספות נוגעות לבירור הציפייה של המטופל לעבור חוויה רוחנית-מיסטית כלשהי בזכות הטיפול, ועד כמה הוא אופטימי או פסימי באשר להצלחת הטיפול. שאלות רלוונטיות בנוגע לעולם הכוונות כוללות למשל בירור אודות מידת המסירות של המטופל לתהליך, בירור אודות הכאבים הנפשיים שברצונו לטפל בהם, כיצד הוא מעוניין לשנות את מערכת היחסים שלו בינו לבין עצמו ובינו לבין אחרים.
בנוסף, המטופל לומד אודות המאפיינים של חווית הדחק הפוסט טראומתית, אודות החוויה תחת MDMA, ועל האופנים הייחודיים לטיפול. זאת ועוד, הוא מתנסה בטכניקות ויסות רגשי שיוכל להיעזר בהן במהלך השפעת ה-MDMA.
ב. שלב הנטילה: הפרוטוקול של MAPS כולל שלושה מפגשים. במסגרתם נוטל המטופל מינונים שונים של MDMA. בטיפול הראשון המטופל מתבקש לקחת 0.8 מיליגרם של MDMA על כל קילוגרם של מסת גוף. לאחר כשעתיים ניתנת האפשרות לחיזוק על ידי נטילת 0.4 מ״ג על כל ק״ג. בטיפול השני והשלישי המטופל מתבקש ליטול 1.2 מ״ג של MDMA על כל ק״ג של מסת גוף עם אפשרות לחיזוק הכוללת נטילת 0.6 מ״ג לאחר כשעתיים.
כל מפגש נטילה יכול לערוך עד כשמונה שעות, ומתרחש בחלל מזמין ונעים. המטופל מוזמן לשבת או לשכב, להתרכז בעולמו הפנימי או ליזום עיבוד של החוויה הטראומטית על ידי שיח עם המטפלים. בניגוד לטיפולים הנתמכים בחומרים פסיכדליים אחרים המטופל אינו מתבקש לשקוע בחוויה הסובייקטיבית תחת התודעה המשתנה. הטיפול ב-MDMA מתמקד בעיבוד החוויה הטראומטית ובאופן שבו היא משפיעה לרעה על חיי המטופל. כך נערך למעשה טיפול בדיבור הנעזר ביתרונות הפסיכופרמקולוגיים של MDMA.
ג. שלב האינטגרציה: שלב זה גם הוא כולל שלושה מפגשים, כל אחד בן 90 דקות. במהלך האינטגרציה מתבצעים הטמעה, עיבוד ויצירת משמעות מהלמידה ומהחוויה בשלב הנטילה. המטפלים והמטופל בוחנים יחדיו כיצד חווית הטיפול בעזרת MDMA יכולה להישזר בחיי היומיום של המטופל, כיצד ניתן להביא לידי ביטוי את התובנות החדשות, וכיצד ניתן לחיות אותן גם בתום הטיפול.
מחקרים
המחקרים בטיפול המשלב MDMA מתרכזים בעיקר בטיפול אצל אלו המתמודדים עם PTSD ו-COMPLEX PTSD. התוצאות המחקריות הן חלק ממערך שלם של תהליך ביסוס לגיטימציה מחקרית על מנת לצלוח את ההגבלות הרגולטוריות מטעם ה-FDA האמריקאי. MAPS, הארגון המוביל בנישה מחקרית זו, עושה כל שביכולתו על מנת לעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר. אלה כוללים הכשרה ספציפית של המטפלים לפי הפרוטוקול הטיפולי ואף צילום המפגשים הטיפוליים למטרות בקרה וייעול.
הממצאים של המחקר בטיפול ב-MDMA למתמודדים עם PTSD יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לטיפול ב-PTSD ללא תמיכת MDMA. המחקר המקיף ביותר שהתבצע עד כה (אפריל 2024) הוא: MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD. מחקר זה נכלל תחת ההגדרה של ״השלב השלישי״, שלב שנחשב מתקדם מאוד בדרך לקבלת אישור ממסדי להתחלת מתן הטיפול לאוכלוסייה הרחבה. משתתפי המחקר מתמודדים עם PTSD חמור או בינוני. המחקר רנדומלי (נעשה באמצעות חלוקה אקראית לקבוצה המקבלת את הטיפול ב-MDMA לבין קבוצת פלסבו), דאבל-בליינד (נסייני המחקר אינם מיודעים מראש מי מהמשתתפים משתייך לאיזו קבוצה) ונערך על פני מספר מדינות (מה שנותן למחקר תוקף ויכולת הכללה רחבה). מטרתו לבדוק את יעילות הטיפול ב-MDMA עבור אלו המאובחנים ב-PTSD לעומת טיפול מסוג אחר, וכמו כן לבדוק את מידת הבטיחות שבו עבור אוכלוסייה זו.
53 אנשים קיבלו טיפול הנתמך ב-MDMA לפי פרוטוקול MAPS שסקרנו לעיל. 51 נוספים זכו לטיפול סטנדרטי ל-PTSD ללא MDMA. ממצאי המחקר מחזקים את רוב המחקרים הנוספים ב-MDMA עבור PTSD. טיפול זה הפחית במידה ניכרת הן את הסימפטומים, הן את הפגיעה התפקודית באוכלוסייה הנחשבת למגוונת המתמודדת עם PTSD בינוני עד חמור. מידת הביטחון של הטיפול נמצאה גבוהה, שכן מעט מאוד אנשים דיווחו על תסמינים נפשיים או פיזיולוגים שליליים. ממצאים דומים ניתן לראות בטיפול ב-MDMA להפרעות אכילה, למתמודדים עם אלכוהוליזם, ולאנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי וסובלים מחרדה חברתית.
האם צריכת MDMA מסוכנת?
על מנת להבין את מידת הסכנה שבצריכת MDMA יש צורך להבחין בין מספר מקרים: המקרה הראשון הוא שימוש ב-MDMA לצורכי פנאי, שאינו במסגרת מחקרית. במקרים מסוג זה חשוב לציין כי אין דרך לפקח על ניקיון החומר, שכן רבים אינם מודעים לחומרים הנוספים המוכנסים לאותה קפסולה או אבקה. ברבים מהמקרים מוכנסים חומרים נוספים במינון גבוה כגון פנטניל (Fentanyl) או מתאמפטמין, אשר יכולים להשפיע לרעה על הפעילות המוחית. בנוסף, חשוב להביא בחשבון גם את הסביבה שבה נוטלים MDMA, זאת כיוון שלטמפרטורה גבוהה במקום או לשילוב מכוון של MDMA עם חומרים נוספים יכולה להיות השפעה שלילית על הפעילות המוחית.
לעומת זאת, כאשר MDMA נצרך במסגרת מחקרית מפוקחת, החומר נקי מכל רכיבים מזיקים פוטנציאלים. במקרה כזה לא קיימים מחקרים המצביעים על סכנה גבוהה בצריכת MDMA. כמובן, אין זה אומר ששימוש ב-MDMA הוא בטוח לחלוטין, ותמיד יש לייחס את מידת הביטחון שבצריכת חומרים אלו רק למסגרת מחקרית קלינית מפוקחת.
אבל מה בדבר אותה השפעה מוכרת המכונה בפי רבים כ-״דאוּן״ שלאחר צריכת MDMA?
חוויית הדאון היא חוויה שמתרחשת לאחר שימוש בחומרים משני תודעה מסויימים, ומשמעותה ירידה במצב הרוח הכללי ובמוטיבציה. חוויה זו יכולה להימשך לעיתים גם ימים רבים לאחר הצריכה. יש הרואים אותה כתגובה לשינוי שבין רמות הדופמין המופרשות בעת הנטילה לעומת רמות הדופמין הזמין לגוף לאחר הצריכה. כלומר, להבדל בין הרמות הגבוהות לנמוכות יש השפעה שלילית על מצב הרוח והמוטיבציה.
מעניין לציין שמחקרים עדכניים מצביעים על אפשרות אלטרנטיבית לאותה חוויה. לפי מחקרים אלו הסיבה נעוצה בעלייה בהורמון הנקרא פרולקטין, עלייה הקשורה להפרשת דופמין במינון גבוה (כפי שקורה כאשר נוטלים MDMA). הפרולקטין הוא הורמון שעלייתו מקושרת לירידה במצב רוח, חשק מיני ומוטיבציה, וייתכן שבו נעוצה הסיבה לחוויה זו.
לסיכום
ה-MDMA הוא חומר סינתטי אמפתוגני מיוחד במינו. הוא מעלה את המוטיבציה לקשר בין אישי לשיתוף, להבעת אמון, מתן ביטחון באחר, והבעת חמלה בהקשר האישי והבין-אישי. נראה כי איכויות אלו הן תולדה של שני גורמים:
1. עלייה בזמינות של סרוטונין ודופמין
2. ירידה בפעילותם של מעגלים מוחיים האחראיים על זיהוי איום פוטנציאלי וחוויה חושית של חרדה.
מאפיינים אלו מאפשרים לסובלים מהפרעות חרדה לגשת לזיכרונות או מחשבות שהיו מאיימים מידי עבורם בעבר, זאת לצורכי עיבוד רגשי במסגרת פסיכותרפיה והתערבויות טיפוליות נוספות. כמו כן, בשנים האחרונות גוברות העדויות ליכולת של הטיפול הנפשי המשלב נטילת MDMA להקל במידה ניכרת על אתגרים נפשיים מקשת ההפרעות הפוסט-טראומתיות, ואף להביא לנסיגה כללית שלהם. חשוב לציין כי בהינתן מסגרת מחקרית קלינית מפוקחת שבה MDMA נצרך באופן נקי, לא קיימות עדויות מחקריות לפגיעה בתפקודי מערכת העצבים המרכזית. צריכת MDMA שלא במסגרת מחקרית מפוקחת נחשבת מסוכנת ומהווה עבריה פלילית במדינת ישראל וברוב מדינות העולם.
תוספת אחרונה
לצערנו, באוגוסט 2024 דחה ה-FDA את הבקשה לשימוש ב-MDMA עבור המתמודדים עם הפרעה פוסט טראומתית. ה-FDA ביקש לבצע מחקר נוסף על מנת לענות על כמה שאלות אתיות ומתודולוגיות אשר עלו במחקר האחרון אשר מספר חוקרים מטילים ספק באפשרות לענות עליהן (לדוגמא, כיצד מעניקים לקבוצת הביקורת, קבוצה אשר לא אמורה לדעת שהיא לא לוקחת MDMA אמיתי, לחוויה הדומה לחוויה המקורית. כלומר, מי שהתנסה בחומרים פסיכדלים בעבר יודע בדיוק מתי הוא או היא "על החומר" ומתי לא. הדבר עלול לגרום לאפקט ציפייה, דבר המסיט מיכולת המחקר להוכיח כי ה-MDMA הוא האחראי לשיפור הטיפולי, ולא צפיית הנבדקים).
שאלה זו רלוונטית לכל תחום המחקר העוסק בחומרים פסיכדליים. ארגון MAPS וגופי מחקר נוספים מאמינים כי ה-FDA יתרצה בסופו של דבר, וביחד עם החוקרים ימצאו את הדרך להתגבר על מכשול מתודולוגי זה. הבעיה היחידה היא שכעת, המחקר הנוסף שהתבקשו לספק עלול לערוך למעלה משנתיים, עיכוב כואב במיוחד עבור אלו המתמודדים עם אתגריים נפשיים שלהם הרפואה המערבית עדיין לא מעניקה התערבות מספקת.
אזהרה!
השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות.
המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי.
האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.
מקורות
Hagino, Y., Takamatsu, Y., Yamamoto, H., Iwamura, T., L Murphy, D., R Uhl, G., ... & Ikeda, K. (2011). Effects of MDMA on extracellular dopamine and serotonin levels in mice lacking dopamine and/or serotonin transporters. Current neuropharmacology, 9(1), 91-95.
Frye, C. G., Wardle, M. C., Norman, G. J., & de Wit, H. (2014). MDMA decreases the effects of simulated social rejection. Pharmacology Biochemistry and Behavior, 117, 1-6.
Bedi, G., Phan, K. L., Angstadt, M., & De Wit, H. (2009). Effects of MDMA on sociability and neural response to social threat and social reward. Psychopharmacology, 207, 73-83. Diamond, K. & Saul, J. (2017). Being present for the journey: Experiences of MDMA-assisted psychotherapy. MAPS. https://maps.org/news/bulletin/spring-2017/
Mitchell, J. M., Ot’alora G, M., van der Kolk, B., Shannon, S., Bogenschutz, M., Gelfand, Y., ... & MAPP2 Study Collaborator Group. (2023). MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD: a randomized, placebo-controlled phase 3 trial. Nature Medicine, 29(10), 2473-2480.
Brewerton, T. D., Wang, J. B., Lafrance, A., Pamplin, C., Mithoefer, M., Yazar-Klosinki, B., ... & Doblin, R. (2022). MDMA-assisted therapy significantly reduces eating disorder symptoms in a randomized placebo-controlled trial of adults with severe PTSD. Journal of Psychiatric Research, 149, 128-135.
Nicholas, C. R., Wang, J. B., Coker, A., Mitchell, J. M., Klaire, S. S., Yazar-Klosinski, B., ... & Doblin, R. (2022). The effects of MDMA-assisted therapy on alcohol and substance use in a phase 3 trial for treatment of severe PTSD. Drug and alcohol dependence, 233, 109356.
Danforth, A. L., Grob, C. S., Struble, C., Feduccia, A. A., Walker, N., Jerome, L., ... & Emerson, A. (2018). Reduction in social anxiety after MDMA-assisted psychotherapy with autistic adults: a randomized, double-blind, placebo-controlled pilot study. Psychopharmacology, 235(11), 3137-3148.
Latimer, D., Stocker, M. D., Sayers, K., Green, J.,Kaye, A. M., Abd-Elsayed, A., ... & Urits, I. (2021). MDMA to Treat PTSD inAdults. Psychopharmacology bulletin, 51(3), 125.
Comentários