פסיכדליים בתנ"ך?
- Itamar Cohen
- 10 במרץ
- זמן קריאה 14 דקות
מחווה למורשתו של הפרופסור בני שנון
בחודש האחרון נפרדנו מאחד המוחות המבריקים והמקוריים של האקדמיה הישראלית בכלל, וחקר הפסיכדליים הישראלי בפרט. בני שנון היה פסיכולוג קוגניטיבי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כתב בצורה יוצאת דופן על מהות התודעה, מנגנוני השפה והשפעות של חומרים פסיכדליים קלאסיים, במיוחד אודות ה-DMT, החומר הפעיל בחליטת האיוואסקה. ספרו הבולט ביותר הוא "האנטיפודים של המוח: שרטוט הפנומנולוגיה של חווית האיוואסקה" (The Antipodes of the Mind: Charting the Phenomenology of the Ayahuasca Experience) אשר יצא לאור בשנת 2002. מדובר באחד המחקרים האקדמיים המקיפים ביותר על ההשפעות הסובייקטיביות תחת DMT.
שנון היה דמות יוצאת דופן, שנויה במחלוקת לדעת רבים. הוא לא התבייש להעיד כי השתמש בחומרים פסיכדליים באופן כללי, ובאיוואסקה באופן פרטני (מעל 160 התנסויות לדבריו). הוא לא התבייש לקשור בין החוויות האישיות תחת חומרים אלו לבין עיסוקו האינטלקטואלי-מחקרי בהבנת התודעה "היומיומית" כפסיכולוג קוגניטיבי. ייתכן אמנם כי סיבה נוספת להיותו שנוי במחלוקת נעוצה בתעוזתו להציע רעיון חוצה גבולות. לפיו, חוויות דתיות מאותו סיפור מקראי אותו כולנו מכירים היטב, עשויות להיות תולדה של השפעתם של חומרים פסיכדליים, אשר הופקו מעולם הצומח הייחודי לסביבה הים תיכונית.
יש שימסמסו את הרעיון כלא רציני, חסר תימוכין או כאחד שמקורו בתקווה אישית של המחבר. ייתכן וכך היה הדבר. יחד עם זאת, המדע לדעת רבים חייב לחבק גם רעיונות פורצי דרך, אשר יערערו את עולם התפיסה המדעית של הזמן הנתון. מכאן חשוב להכיר ולהודות לאנשים אשר לוקחים סיכונים מקצועיים מסוג זה, ולהציף את מהות דרכי מחשבתם הייחודית. כתבה זו נובעת מהתחייבות זו.
אשמח להביא לפניכם את עיקרי מאמרו "Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis" ("אנתאוגנים תנכיים: היפותזה ספקולטיבית"). לאחר מכן ארחיב על מקומם של חומרים פסיכדליים בכמה מסורות מהעת החדשה, ואנסה לחבר בין המידע אשר מעניק המדע המודרני בחומרים פסיכדליים לבין אותה אפשרות מרתקת אותה הציף פרופסור שנון. בואו נתחיל:
איוואסקה, צמחים מזרח תיכוניים ו"חוויה אנתאוגנית"
פרופסור שנון פותח בהתמקדות באלמנט פסיכולוגי המשותף לכלל התרבויות הוא החיפוש אחר "תחושת התעלות", אותה הוא רואה כסוג של אינסטינקט אנושי בסיסי. לחיזוק תענה זו, נעזר שנון במחקריהם של חוקרי תרבות שונים אשר במוקד תשומת ליבם, ההישענות של אותן תרבויות בחומרים פסיכואקטיביים ככלים עליהם "ניתן לרכב" אל עבר חוויה רוחנית מסוג זה. אותם חומרים פסיכואקטיביים שייכים למשפחה אחת ספציפית אותם אנו מכנים בספרות המחקרית "חומרים אנתאוגנים" – חומרים אשר בכוחם "לעורר את האלוהים" או את "תחושת החיבור לאלוהות" מ"בפנים".
ואכן ההישענות על צמחים בעלי הפוטנציאל לייצר חיבור עם "המחוזות הגבוהים של הרוחניות" עמדה בלב ליבם של שיטות שמאניות רבות. מצד אחד, פרופסור שנון מדגיש בכתביו את חליטת האיוואסקה הנפוצה ביבשת דרום אמריקה, שכן, מאוחר יותר ישווה בין הדימון הפרמקולוגי הספציפי הקיים בינה לבין צמחים שמקורם בעגן המזרח התיכון. יחד עם זאת, חשוב היה לפרופסור שנון להדגיש כי השימוש בחומרים פסיכדליים נוספים שיחק תפקיד מרכזי במספר רב של דתות העולם הישן. הוא מציין למשל את "הסומה" (סוג של נקטר פסיכואקטיבי המופיע בוודות ההינדיות אשר ייתכן ומקורו בפטריית "האמניטה מוסכריה" ), או את אשר התרחש בעיר היוונית "אילוסיס" אשר בקרבת אתונה, אליה עלתה לרגל האליטה האינטלקטואלית של יוון ורומא על מנת לזכות בטקס ייחודי של שתיית משקה "הקיקיון" עליו נרחיב בכתבה נפרדת.
כאמור, לב מאמרו הספציפי של פרופסור שנון נשען על הדמיון הפרמקולוגי והחוויתי שבין האיוואסקה לבין הפוטנציאל הפסיכדלי הטמון בשילובם של צמחים מזרח תיכוניים ספציפיים. במילים אחרות, ממש כמו בחליטת האיוואסקה, קיימים באזורנו צמחים המכילים את החומר הפסיכואקטיבי DMT (דימתילטריפטמין), וצמחים נוספים המכילים מעכב של אנזים ספציפי, בלעדיו הגוף יפרק במהירות את ה-DMT, וימנע מהחוויה הפסיכדלית לבוא לידי ביטוי.
בעוד שהאיוואסקה כוללת את עלי הצמח Psychotria viridis, ומעכב האנזים הנמצא בסוג של גפן העונה לשם Banisteriopsis caapi, כאן אצלנו במזרח התיכון ייתכן וניתן להגיע לאותו אפקט משילוב תמצית הלקוחה מעץ השיטה (ממנו נמצה את ה-DMT), ותמצית מהשיח Peganum harmala ("שבר לבן" בעברית או באנגלית Wild Rue או Syrian Rue), ממנה נפיק את אותו אנזים מעכב.
נזכיר כי החומר הפעיל באיוואסקה מעורר חזיונות עוצמתיים כמו גם עיוותים ושינויים בכל אפיקי התפיסה האחרים. מבחינה מחשבתית, שתיית האיוואסקה כוללת תובנות אישיות, רעיונות הנחווים כנשגבים, תגובות רגשיות וחוויות רוחניות-מיסטיות עמוקות. יתרה מכך, החוויה תחת האיוואסקה מעלה את התחושה כי האדם נפגש עם "מציאות אחרת", כי הוא בעל גישה למקורות ידע חדשים, או שהמסתורין, כמו גם האמיתות האולטימטיביות של היקום, מתגלות בפניהם. לא מפתיע כי לעתים קרובות, המתנסים באיוואסקה ובחומרים אנתאוגנים אחרים מתארים את המאורע "כמפגש עם האלוהי".
באופן רעיוני, חוויות מסוג זה מתיישבות בנוחות עם תיאורים של התגלויות נבואיות. לכן, ובנוסף לדמיון הפרמקולוגי, ההשערה של פרופסור שנון נשענת גם על ניתוח החוויה כפי שמפורט בטקסטים, שיקולים לשוניים, פרשנות של טקסטים יהודיים ישנים ומסורות עתיקות אחרות של המזרח התיכון ומידע אנתרופולוגי רלוונטי. בואו נראה כיצד פרופסור שנון מסביר נקודה זו על ידי התמקדות בגדול הנביאים, הוא כמובן משה רבינו.
משה והסנה הבוער
"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ספר דברים ל"ד)
לפי המסורת היהודית (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, ל"ט ע"ב), ובניגוד לנביאים האחרים, משה הוא הנביא היחיד אשר ראה את האלוהים, ודיבר אליו ישירות, פנים אל פנים. לפי שנון, ניתן לאתר מאפיינים דומים בין חוויות פסיכדליות-מיסטיות לבין האופן בו נכתב בכתובים אודות חוויית ההתגלות של משה. הוא פורט את טיעוניו בצמוד למספר המפגשים של משה עם האלוהים.
הראשון התרחש במדבר סיני, שם התגורר משה עם חותנו יתרו, אשר כזכור היה כהן בחבל מדין:
וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות פרק ג', פסוקים א'-ד')
"המפגש עם האלוהי" היא אחת מהחוויות הנפוצות אודותן מדווחים המתנסים באיוואסקה במינונים גבוהים. יחד עם זאת, מסיבות השמורות לפרופסור שנון, הוא מעדיף להתמקד באלמנט השני בתיאור, אודות המפגש עם אותו סנה "שאיננו אכל". שנון מציע כי אותו מפגש אינו היה כרוך או מעוגן בשינוי בעולם האמיתי, אלה שיקף שינוי קיצוני במצב התודעה של המתבונן -במשה עצמו.
תחושת הזמן של משה השתנתה, ורגע ממשי בזמן הפיזי נתפס באופן סובייקטיבי כנצח. שינויים בתפיסת הזמן והמרחב שכיחה ביותר תחת השפעת חומרים פסיכדליים קלאסיים באופן כללי, ותחת השפעת DMT באופן פרטי. כך, כשהביט בשיח, הרגיש משה שעבר זמן רב. כמה רב? מספיק על מנת שהשיח שלפניו יישרף כליל. ייתכן כי בתחום הפיזי-חיצוני חלף רק שבריר שנייה, אך מנקודת חווייתו של המתבונן, לא נתפס שינוי ממשי במרקם הזמן-מרחב.
המפגש השני הוא של משה ואחיו אהרון עם חכמי ומכשפי פרעה. שני הצדדים הפכו בו מוטות לנחשים (או לזוחלים גדולים):
"ַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין. וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן. וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (שמות פרק ז', פסוקים י'-יג').
שנון מצרף לטענותיו ממצאים מהספרות האנתרופולוגית אודות תוכנם המיוחד של חזיונות האיוואסקה, שם הזיות וויזואליות אודות נחשים נחשבים לנפוצים ביותר. יתרה מכך, ספרות זו גם מציינת חזיונות בהם מוטות ועמודי עץ הופכים לנחשים או לסוגים שונים של זוחלים.
המפגש השלישי אותו מציין המקרא נחשב אולי לאירוע הקדוש והעצום ביותר בתנ"ך - מעמד הר סיני. במאורע זה ניתנו עשרת הדיברות אל משה, ונוצרה אותה הברית בין ה' לעמו ישראל. במעמד זה התבקשו בני ישראל לנקוט בשלושה ימים של טהרה וקידוש (כולל האיסור לקיום יחסי מין), ונכתב כי אלוהים בא על ההר, ותחת עונש מוות לא הורשה איש חוץ ממשה לצעוד קדימה:
"וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים: אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר. וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד. וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם: פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי: כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם" (שמות פרק י"ט, פסוקים טו' – כ"ו).
גם כאן, קיימים מספר מאפיינים המשיקים במיוחד לחוויית האיוואסקה, אך פרופסור שנון מעוניין להטיל זרקור על הבקשה להיטהרות של שלושה ימים, כולל ההימנעות מפעילות מינית, שכן, בכל ההקשרים המסורתיים של שימוש באיוואסקה, הגבלות מסוג זה נחשבות לסטנדרטיות.
בנוגע למעמד הר סיני, שנון מדגיש שלוש תכונות הנפוצות גם בהקשרי האיוואסקה. הראשונה היא נוכחותן של אש וזוהר. המחקר האנתרופולוגי מדגיש במיוחד את "המפגש עם אור" בקרב צורכי החליטה, אור המאופיין "כעילאי", ואכן פעמים רבות בצורה של אש. במינון גבוהה, לעתים קרובות צורכי החליטה מרגישים שבראיית האור הם נתקלים בבסיס ההוויה, הבסיס שהינו המקור של כל מה שקיים, הכוח המקיים את הקוסמוס, החיים והנפש. רבים אכן מזהים חוויה זו כמפגש עם האלוהים. בספרו של שנון, הוא מביא מספר ציטוטים של מפגש מסוג זה. הנה אחד מהם לפניכם:
"מולי היה מקור אור מבריק ביותר, כמו פנס רב פנים. ידעתי שאם אסתכל ישר קדימה, אתמוטט ואולי אמות. כך, סובבתי את ראשי. במהלך החוויה הזו, הרגשתי כאילו אני מאבד את תחושת העצמי שלי ואת יכולת הזיכרון."
המאפיין השני אותו מציין פרופסור שנון הוא הפחד מהמוות. פחד כזה נפוץ ביותר תחת השפעת האיוואסקה, שכן, רבים מהמתנסים חשים לעתים קרובות כי הם עומדים למות.
בנוגע למאפיין השלישי, מציין שנון את הסינסתזיה, כלומר חוויה תפיסתית של מיזוג אפיקי תחושה שונים (שמיעת צבעים או ראייה של מוזיקה), עיוות תפיסתי נפוץ ביותר תחת חומרים פסיכדליים קלאסיים באשר הם. בטקסט המקראי שצוטט לעיל, אנו קוראים שבני ישראל ראו את הרעם וכמו כן את רעש השופר.
ההתגלות הרביעית עליה מצביע שנון לקוחה משמות פרק ל"ג, פסוקים אשר אודותם התחבטו פרשני מקרא רבים.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. יג וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. יד וַיֹּאמַר: פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ. טו וַיֹּאמֶר, אֵלָיו: אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. טז וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ--הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. {פ}
יז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה: כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. יח וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ. יט וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. כ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר. כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. כג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.
איך יכול להיות לאלוהים פנים וגב? כיצד ניתן לראות כל חלק מן האלוהים? הרמב"ם הסביר כי בהקשר זה הכינויים 'פנים' ו'מאחורי' מתייחסים בהתאמה לרמות גבוהות ונמוכות יותר של הבנת האדם את האלוהי או להיבטים מרכזיים למול הפריפריאליים של מהותו (הרמב"ם 1963). שנון מציע הסתכלות אחרת, שוב כמובן דרך הבנת חווית האיוואסקה.
לראות דמויות או ישויות מבלי יכולת לתפוס בצורה בהירה את תווי פניהם הוא היבט נפוץ בחוויית ה-DMT. באחד ממחקריו של פרופסור שנון אשר התמקד בצרכנים מנוסים של חליטת האיוואסקה, מציין הוא את התיאור הבא:
"ראיתי דמות. זו הייתה אישה, אבל לא אדם רגיל, לא בן אדם רגיל. ראיתי את האישה הזו בבירור, אבל לא יכולתי לראות את פניה. כל כך רציתי לראות את פניה, והפצרתי בה בבקשה, בבקשה תראה לי את פניך. היא הלכה קדימה, הרחק ממני, עם הגב אליי. המשכתי להפציר בה. מהר מאוד היא הפנתה את ראשה לאחור, לעברי. זה היה כל כך מהיר שבקושי יכולתי לראות כלום. הדבר היחיד שזיהיתי היה חיוך. היא חייכה אלי בצורה שהיא גם מיטיבה וגם מעט מלגלגת, כאילו כדי להצביע על כמה קטן אני כבן אדם. ואז היא המשיכה ללכת כשרק הגב שלה מופנה אלי."
מה שפרופסור שנון התרשם ממנו בתיאור המקראי הוא לא רק הסתרת פניו של האלוהים, אלא הפצרותיו של משה. מה שקורה במהלך מפגש האיוואסקה, ובמיוחד מה שרואים בחזיונות שהחליטה מעניקה, אינו רק פונקציה של החליטה עצמה. לאדם השותף בטקס האיוואסקה יש גם תרומה אקטיבית חשובה ביותר. ייתכן לדבריו כי מה שקורה במהלך הטקס הוא סוג של אינטראקציה, בין המשקה עצמו לבין האדם השותה.
במילים אחרות, עם הניסיון, האינטראקציה של האדם עם חזיונותיו הופכת לפעילה יותר. שותים המנוסים פחות עם ניווט החוויה רואים תחילה רק "אלמנטים" ללא הבחנה ברורה אודותם. מאוחר יותר (או עם הגדלת המינון), מתאפשרת הכניסה "אל תוך" החזיונות, בדומה לשחקן בסצנה ספציפית. עם תרגול מתקדם, אדם יכול לקיים אינטראקציה עם הישויות, היצורים או האובייקטים שרואים בחזיונותיו. במקרים המתקדמים ביותר (ולכן, גם אלו הנדירים), אפשר אפילו לעצב את החיזיון עצמו לפי רצון המתנסה (בדומה אולי לחוויית "חלום צלול"). נציין בזאת כי מבחינה מחקרית, קיים מתאם בין תכונות אישיות מסוימות לבין היכולת להיות במגע פעיל עם המתרחש בחיזיון, והם כוללים בעיקר את הסקרנות, אומץ, תעוזה, נחישות, התעקשות, התמדה, כמו גם נטייה להימשך אל הבלתי ידוע. לדעת שנון, קריאת הכתובים מגלה שמשה הפגין תכונות אישיות מסוג זה.
המפגש החמישי והאחרון הנוגע לממשק בין הסיפור התנכי לפנומנולוגיית האיוואסקה מתמקד בחזרתו של משה מהר סיני בפעם השנייה, עת נשא הוא את לוחות הברית כאשר פניו קורנות.
" וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. ל וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו." (שמות פרק ל'ד, פסוק כ"ט-ל')
חווית צבע באופן בהיר ובוהק, הבאה לידי ביטוי גם בתפיסת פניהם של אנשים בסביבה "כזורחים", או כנראים צעירים יותר, "בעלי עור חלק יותר" או "כיפים יותר", היא חוויה נפוצה תחת השפעת האיוואסקה.
DMT
תוצרת הארץ
בספר שמות, מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני, אנו קוראים:
ַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים. שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים. אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן. וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ."
וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ. וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ. וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}
וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ. וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, זָהָב טָהוֹר; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב. וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת-הַטַּבָּעֹת, עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת, אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו. לְעֻמַּת, הַמִּסְגֶּרֶת, תִּהְיֶיןָ, הַטַּבָּעֹת--לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֶת-הַשֻּׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב; וְנִשָּׂא-בָם, אֶת-הַשֻּׁלְחָן. וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, אֲשֶׁר יֻסַּךְ, בָּהֵן; זָהָב טָהוֹר, תַּעֲשֶׂה אֹתָם. וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד.
כפי שניתן לשים לב, החומרים המפורטים לאורך הקטע נחשבים ליקרים ביותר. הדבר ברור עבור זהב, כסף ואבנים יקרות. כמו כן, הצבעים של כחול, סגול וארגמן היו יקרים מאוד במזרח הקדום. הפריט היחיד שבולט הוא 'שיטים', סוג של עץ. כפי שעולה מהציטוט הארוך, פריט זה ממלא תפקיד מרכזי בבניית המשכן - מסגרת האוהל, ארון הקודש, השולחן, הקרשים התומכים כולם עשויים מעץ זה.
למה שיטים? חוקרים יהודים מסורתיים הסבירו כי העניים, אלה שאין ברשותם זהב וכסף, צריכים לספק עצים כתחליף לרכוש. פרופסור שנון מציע הסבר נוסף – לעץ השיטה תכונות פסיכואקטיביות. ישנם זנים רבים של העץ, והוא גדל גם באוסטרליה, מקסיקו ודרום אמריקה. הוא מוזכר שוב בטקסטים יהודיים מאוחרים. למשל, בתלמוד (מסכת גיטין, ל"ט ע"ב) מצוין כי שרף השיטים משמש כתרופה. בהקשר אחר מסביר התלמוד שהמילה שטים נגזרת מהמילה שתות (שטות) (מסכת סנהדרין, טז ע"א). שנון שואל האם הדבר מרמז לשינויים הפסיכולוגיים שצמח מסוג זה יכול לגרום? באופן מוזר, לאחר ספירת סגולותיו הרפואיות של הצמח, מציין אחד המתורגמנים התלמודיים שיש אומרים שתרגום עץ השיטה יכול להתפרש גם כאותו "סנה".
שנון מציין במפורש כי לא מצא מקור אמין דיו אודות שימוש פסיכואקטיבי מתמצית עץ השיטה בעגן המזרח התיכון, אך שימוש כזה אכן מתועד ביבשת דרום אמריקה. הילידים של מדינת "פרנמבוקו" אשר בברזיל משתמשים בקליפת השורשים של אחד ממיני עץ השיטה בטקסים אנתאוגנים, אשר מכונה בניב המקומי כ-"Jurema".
לאור הסמיכות הגאוגרפית, פרופסור שנון מציין כי השיטה נחשבה לקדושה על ידי המצרים הקדמונים. במיתולוגיות השונות, העץ נהנה ממעמד מיוחד ביותר, ועולה בהקשר להולדת האל אוזיריס ושל הפרעונים שונים. למשל, נכתב כי אוזיריס נהרג בהיותו סגור בארון קבורה שממנו מלבלב עץ השיטה; מתוך העץ הזה אוזיריס (בגרסאות אחרות, הורוס) יצא לחיים. ואכן, המצרים הקדמונים ראו בשיטה את "עץ החיים" כמו גם מצע בסיסי לסוג לאלוהות עצמה. בנוסף, השיטה שימשה את המצרים הקדמונים למגוון שימושים רפואיים, כמו גם לבניית סרקופגים.
המיתוסים והאגדות המצריים העתיקים רלוונטיים במיוחד להליך ההשערה של שנון במובן נוסף. לפיו, מדובר בעיסוק מתמיד בעולם המיתוסים של מוות ולידה מחדש (הרלוונטיים במיוחד גם עבור תיאולוגיה הנוצרית, במיוחד לעיסוק בתחיית המתים). מוות ולידה מחדש הם היבטים מרכזיים הן בחוויית האיוואסקה והן בחוכמת התרבויות הילידיות מדרום אמריקה. כאן המקום להזכיר כי פירוש השם Ayahuasca הוא "גפן המתים"/"גפן המוות", ולחובבי הקונספירציות, סמל עלה השיטה מייצג את האל-מוות ותחיית המתים אצל אגודת "הבונים החופשיים".
מעכבי אנזים MAO תוצרת הארץ
כאמור, גם במקרה של איוואסקה וגם בהקשר עץ השיטה של חצי האי סיני, על מנת למנוע מגופנו לפרק את ה-DMT, יש צורך לעכב את האנזים האחראי על פירוקו המהיר. בעקבות היכרותו של שנון עם זן השיטה הברזילאי Jurema, הוא למד כי ניתן להוסיף את זרעי ה-Peganum harmala (שַׁבָּר לבן) וכך להכין חליטה דומה לאיוואסקה, תערובת של DMT עם מעכבי אותו אנזים. לאחר שהתנסה בתרכובת זו, מציין שנון כי החוויה הפסיכדלית דומה באופן מפתיע לחוויית האיוואסקה.
חוויות פסיכדליות במקרא ובכתבים עתיקים נוספים
יעקב, לאה, רחל, אדם, חווה וקטורת בית המקדש
ישנם מספר מקרים נוספים בהיסטוריית היהדות הקדומה בהם מוצע השימוש בצמחים פסיכואקטיביים. אותם אירועים אינם נמצאים בזיקה לעץ השיטה או השבר הלבן, אך כולם מרמזים על כך שבני ישראל הקדמונים התייחסו לצמחים פסיכואקטיביים בהערכה רבה.
הסיפור הראשון נוגע לרחל, אשתו האהובה של יעקב. יעקב אהב את רחל יותר משאהב את לאה, אחותה אליה חייב היה לו להינשא:
" וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה.... וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.... וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית פרק כ"ט-ל')"
לדעת פרופסור שנון מדובר בסיפור מדהים. לאחר שהטקסט המקראי מבהיר היטב שהדבר החשוב ביותר בחייה של רחל היה אהבת בעלה אותו היא נאלצה לחלוק עם אחותה השנואה, נאמר כי דווקא רחל זו מוכנה להקריב את מערכת היחסים שלה עם בעלה כדי להשיג כמה מצמחי "הדודאים". יתר על כן, יש לציין שגם לאה הוקירה מאוד את אותם צמחים, שכן היא משווה את לקיחתם של אלה לנטילת יעקב, יעד היריבות והאיבה בין שתי האחיות. שנון מוסיף כי הסיבה שהמספר מכניס פרטים אלו אל הסיפור המרכזי, היא כדי להצביע על מידת הערך של הדודאים בחברה הישראלית הקדומה. הדודאים, כמובן, הוא צמח בעל תכונות פסיכואקטיביות (ראו למשל, Schultes and Hofmann 1992).
הסיפור המקראי השני הוא סיפורו של עץ הדעת. זוהי אחת הפרשיות החשובות בתנ"ך, מהמסקרנות ביותר, ולכן, הספרות לגביה עצומה. בנקודה זו מבקש פרופסור שנון להבהיר שני היבטים בנוגע לחומרים אנתאוגנים. האחד קשור לאמונות תרבותיות שהסיפור מניח מראש, לפיה בני האדם לאורך ההיסטוריה האמינו כי ניתן להשיג ידע באמצעות אכילה של חומר מעולם הצומח.
ההיבט השני נוגע לדמיון הרב שבין הסיפור המקראי לבין מיתולוגיות האיוואסקה מיבשת דרום-אמריקה. חשוב לזכור כי באיוואסקה כרוכות יותר מיתולוגיות מכל גורם פסיכואקטיבי דרום אמריקאי אחר. בפרט, ישנם תיאורים מיתולוגיים רבים על מקור הידע שבשילוב שני חומרים ספציפיים מתוך 80,000 מיני צמחים הגדלים באגן האמזונס, ונוסיף כי גם המדע המודרני עדיין מתקשה להציג תמונה ברורה אודות מקור אותה חליטה.
לשבטים הילידיים השונים ביבשת זו סיפורים שונים אודות מקורותיה. עם זאת, שנון בחן עשרה סיפורים מתוך הספרות האנתרופולוגית, וגילה כמה נושאים הדומים לסיפור המקראי. מיתולוגיות ילידיות אלו כוללות נחשים ומעשים עליהם חל איסור, בדרך כלל אודות פעילות מינית. יתר על כן, מיתוסים אלו מפרטים אודות המפגש הראשון עם האיוואסקה, המאופיין בדרך כלל כאירוע קטקליזמי (שבמרכזו אסון), אשר לפניו, חיי האדם התאפיינו בשלווה מוחלטת (הרמוניה עם הטבע, כל צרכי ההישרדות הבסיסיים שלהם סופקו בקלות, ואף יכלו לשוחח עם בעלי החיים). מאז הופעתה של האיוואסקה, חיי אדם כללו עבודה ומאבק.
המקרה השלישי עוסק "בקטורת הסמים" בה נעשה שימוש בבית המקדש שבירושלים. הקטורת הכילה סדרה של מרכיבים, זהותם של רובם אינם מוכרים כיום, שכן המתכון הוחזק בסוד, היה ידוע רק למשפחת הכוהנים, ואבד בעת חורבן בית המקדש. הקטורת שימשה מדי יום בשירותי המקדש הרגילים, אך פעם בשנה, ביום הכיפורים, הוצעה בתוך קודש הקודשים. הדבר נעשה על ידי הכהן הגדול וכאשר הוא נמצא לבדו.
התלמוד מספר כי קיימת סכנה שהכהן הגדול לא יחזור בריא ושלם, ולפיכך הייתה מחוברת שרשרת של זהב לגלימתו אשר נגררה לאורך צעדיו, זאת כדי שאחרים יוכלו לפקח על שלומו. שנון מוסיף כי בהסתמך על דמיון פונולוגי של המילה "קטורת" והמילה העברית ל"קישוריות", מסביר הטקסט הקבלי כי הקטורת אחראית ליצירת הקשר שבין האלוהים לאדם.
לסיכום
פרופסור שנון מסכם כי באזורים הדרומיים של ארץ ישראל ובחצי האי סיני גדלים שני צמחים המכילים את המולקולות המהוות יחד את מרכיבי המפתח של אחד החומרים הפסיכדליים החזקים ביותר שקיימים, משקה האיוואסקה. צמח אחד הוא Peganum harmala (או בעברית, שבר לבן) והשני הוא Acacia (או בעברית, עץ שיטה). האחד מכיל מעכבי אנזים MAO (בטא-קרבולינים) והשני DMT.
בתנ"ך, אין אינדיקציות לשימוש בצמח הראשון, אך ישנן עדויות ברורות לכך שהצמח השני נחשב למוערך ביותר, הן עבור בני ישראל והן עבור המצרים הקדמונים. יחד עם זאת, מרפאים ערבים ובדואים מסורתיים משלבים את שני הצמחים בשיטות הריפוי שלהם, וקיים תיעוד היסטורי כי היהודים ברחבי המזרח התיכון השתמשו בשבר הלבן בצורות שונות לרפואה ויתכן גם לפעולות אשר נחשבו לעשי "כשפים".
פרופסור שנון מחזק את דבריו בכך שמציין כי במקרא ניתן לזהות סימנים ברורים לכך שצמחים בעלי פוטנציאל פסיכואקטיבי נחשבו כמוערכים ביותר. למרבה הפלא, כמה פרקים מרכזיים בחייו של משה מציגים מאפיינים המשיקים במידה רבה לחוויית האיוואסקה. פרקים אלו כוללים את המפגש הראשון של משה עם האלוהות ומעמד הר סיני, אשר נחשב באופן מסורתי לאירוע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. טקסטים רבניים ומיסטיים יהודיים מאוחרים יותר נותנים תמיכה נוספת להשערה לשימוש בחומרים אנתאוגנים.
פרופסור שנון מציב בפנינו טענה מעניינת המבוססת על הנתונים הבוטניים והאנתרופולוגיים מחד גיסא, ותיאורים מקראיים המהדהדים גם בניתוח הפרשני (הרמנויטיקה) היהודי המאוחר מאידך גיסא. השילוב שבין השניים מרמז על קשר אפשרי לשימוש בחומרים אנתאוגנים בתקופה המקראית. שנון מודע, ואינו בורח מהעובדה כי "האקדח המעשן", לדבריו, אינו מונח על השולחן באופן גלוי. עם זאת, הרמזים הרבים, כמו חלקי פאזל, נראים כמתלכדים לכדי שלם מאוחד ומסקרן במיוחד. פרופסור שנון חותם את מאמרו בהוראה כי על הקורא לשפוט לבדו את ניתוח ייחודי זה.
מקורות
Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind: Charting the phenomenology of the ayahuasca experience. OUP UK.
Shanon, B. (2010). The epistemics of ayahuasca visions. Phenomenology and the Cognitive Sciences, 9, 263-280.
Shanon, B. (2013). The representational and the presentational: An essay on cognition and the study of mind. Andrews UK Limited.
Shanon, B. (2008). Biblical entheogens: A speculative hypothesis. Time and Mind, 1(1), 51-74.
Comments