Search Results

הבנת הנוירופיזיולוגיה של המוח התפתחה במהירות שיא מאז הגעתם של אמצעים מתקדמים לסריקות מוח. בהתבסס על הממצאים והרעיונות שאפשרו, נדדה בהדרגה התפיסה אודות המוח "כמכונת פרשנות" אל עבר תפיסה אחרת, לפיה האחרון מתנהג "כמכונת חיזוי". התאוריה המייצגת של תפיסה זו מכונה "קידוד החיזוי" (Predictive Coding), ובכוחה להסביר התנהגויות, חוויות סובייקטיביות ותופעות תודעתיות נוספות. נושא חם נוסף בעולם הנוירופיזיולוגיה, במיוחד ביחס לפסיכותרפיה ופסיכיאטריה, הוא הגל השני של מחקר פסיכדלי – הידוע יותר בכינויו "הרנסנס הפסיכדלי". עד כה, איש לא העז לשלב את פרדיגמת "קידוד החיזוי" עם סל התוצאות המרשימות שהושגו במחקר בחומרים משני תודעה, כך שהיה חסר מודל תיאורטי כולל אשר בכוחו להמסביר את השפעותיו של טיפול זה על המוח מעבר לרמת תאי העצב. עד שהגיע "מודל הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים". "הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים והמוח האנרכי" (REBUS & the anarchic brain) רובין קארהארט-האריס (Robin Carhart Harris) וקארל פריסטון (Karl Friston), שני מדעני מוח מובילים מבריטניה, ניסו לגבש "מודל-על" מסוג זה, זאת תוך שילוב תיאוריות משלהם, "המוח האנטרופי" ו"עקרון האנרגיה החופשית" בהתאמה, במסגרת פרדיגמת "קידוד החיזוי". הם קראו למודל הזה: RElaxed Beliefs Under pSychedelics and the anarchic brain, או בקיצור REBUS. במאמר זה נרחיב על היסודות התיאורטיים העיקריים של מודל זה, ונשלבם בהדרגה על מנת לתאר את המודל בשפה פשוטה יחסית. אבני הבסיס של מודל "הרפיית האמונות" "מודל קידוד היררכי" - Hierarchical predictive coding   בפסקת הפתיחה הזכרנו כי תפיסת הבסיס של המוח ופעילותו משתנה בהדרגה מעמדה הרואה בו "מכונת פרשנות" (עמדה פסיבית בהקשר לתפיסת המציאות) אל עבר עמדה הרואה בו "כמכונת חיזוי" (עמדה אקטיבית בהקשר להבניית המציאות). מאז כניסת המחשב לחיינו, מרבים מדענים לייצר אנלוגיה בינו לבין המוח האנושי. אנלוגיה זו, למרות היומרנות שבה, מקיימת סוג של היגיון ברמת הבסיס. נוירונים (תאי עצב), במילים פשוטות, יכולים להיתפס כסוג של מתג אשר יכול להיות במנוחה או בפעולה. במקביל, מכונות מורכבות פועלות בדרך כלל לפי כללים מתמטיים. נשאלת השאלה כיצד מתרגמים ביולוגיה מורכבות זו למודל מתמטי שמטרתו "חיזוי"? לפי חוקרי מוח רבים,  נראה כי תפיסת המציאות מבוססת על "הערכה" של המציאות הפנימית והחיצונית של האינדיבידואל, ביחד עם מנגנון המתקן "שגיאות" בהערכה זו. "הערכה" ומנגנון "השגיאה" מכוונים כלפי קלט חושי שמקורו בסביבה בה אנו חיים. מודל הקידוד ההיררכי מבוסס על הנחה זו. לפי המודל, ככל שאנו מתבגרים, אנו מתוודעים יותר לדרך שבה העולם פועל, ואנו משיגים יותר ודאות יחסית לכך שלאירועים ספציפיים יש תוצאות ספציפיות ועקביות. לאחר שנים בהן המוח "אוסף נתונים", הוא מייצר מודלים הסברתיים לגבי קלט צפוי, מנבא את הסיבות והמקורות של המתרחש בסביבה ומשווה בשיטתיות את "הצלחותיו" או "שגיאותיו" לקלט החושי בפועל. דוגמא טובה לכך היא ה"הערכה" שחפץ שייזרק לאוויר ייפול בסופו של דבר. דוגמא נוספת יכולה להיות למשל ההערכה כי פנייה סובלנית לאדם אחר תוביל לאינטראקציה חיובית. ניתן לכנות מודלים מסדר גבוה כ"תפיסות העולם" או כ"אמונות", והם מתעדכנים באופן רציף כתלות במידת ההפתעה שלנו כאשר אירוע בלתי צפוי מתרחש. המודלים המתמטיים של הפעילות המוחית מכנים את אותה "הפתעה" כשגיאה בתהליך החיזוי, או במילים אחרות, ההבדל בין מה שהמוח חזה לבין המידע החושי שנקלט. ההיבט ההיררכי בא לידי ביטוי בכך שתהליך החיזוי מתרחש במספר שכבות או אזורי מוח בו זמנית. במהלך בנייה ועדכון המודלים באזורי המוח השונים, הערכות ואמונות מסדר "גבוה" יכולים להשפיע על התפיסה המתרחשת באזורים "נמוכים", זאת על ידי כך שהם מעניקים הסבר מספק כלשהו לאותה "הפתעה" או "שגיאה בחיזוי". מצב זה מכונה בשפה המקצועית "Top down". מכאן אנחנו יכולים ללמוד כי למודלים הסברתיים מסדר גבוהה (אלו אשר היוו הסבר מספק מספר רב של פעמים) יש משקל רב יותר ממודלים הסברתיים מסדר נמוך. ככל שהמשקל רב יותר, כך יכולת ההסבר של המודל טובה יותר. בואו נשתמש בדוגמא: רוב האנשים מכירים את אפקט "הכיסא-עם-הבגדים": כאשר אנו בחדר השינה החשוך, לשבריר שנייה, הכיסא שבחדר עליו בגדים עשוי להיראות כמו אדם. כעבור רגע, המודל הנכון שאומר "מדובר בכיסא עליו בגדים" נכנס לפעולה ומעניק הסבר מספק אודות המצב בפועל. ההיפוך המיידי הזה בין תפיסת "אדם בחדר" לבין "כיסא עם בגדים" מביא לידי ביטוי את מודל "קידוד החיזוי": קליפת המוח (אזור מוחי מסדר גבוה) אומר למערכת התפיסתית שהיא חייבת להיות שגויה. שגיאת החיזוי הנכנסת מוסברת, המודל מתעדכן ומתרחשת תפיסת מציאות נכונה ומדויקת יותר. "עקרון האנרגיה החופשית"   קארל פריסטון הרחיב את תאוריית "קידוד החזוי" על ידי ההשערה שכל אורגניזם שואף להגדיל את סיכויי הישרדותו על ידי כך שיפחית את "שגיאות החיזוי" (כך אורגניזם זה יוכל להתנהל במציאות ביעילות אך גם במידה רבה של ביטחון). שגיאות אלו מכונות "אנרגיה חופשית" ומבטאים את מידת חוסר הוודאות במסגרת התייחסות כלשהי. ככל שהאנרגיה החופשית עולה, עולה ממד "השגיאה" ועולה מידת חוסר הוודאות. מכיוון שאורגניזם ביולוגי יכול לשנות את הקלט שהוא מקבל באמצעות פעולה שהוא מבצע על הסביבה, הוא יכול להימנע ממצבים בהם הוא יחווה מידה רבה של חוסר וודאות או "הפתעה". למה הכוונה ב"פעולה שהוא מבצע על הסביבה"? בואו נשמש במקרה בו אדם מסוים מחזיק במודל האומר "אם אפנה לאדם אחר בסובלנות, האינטראקציה תהייה נעימה". הוא משתמש במודל זה עת הוא נכנס לוויכוח פוליטי עם חבר, אך לצערו הרב, הוא נענה בתוקפנות ואגרסיביות מצד חברו. כעת בכוחו של האדם "לבצע פעולה על הסביבה" במטרה להתמודד עם "השגיאה בחיזוי". הוא יכול למשל להתעלם ולהכחיש את המקרה. במצב זה, האדם אינו צריך לשלם את המחיר שבעדכון המודל, אך הוא משלם את המחיר הכלול באי התאמה למציאות. אפשרות שנייה, האדם יכול לעדכן את המודל כך שיתאים למציאות המשתנה. המודל המעודכן ייקח בחשבון "שגם אם אפנה לאדם אחר בסבלנות, ייתכן ואנשים מסוימים יגיבו בתוקפנות". הרווח במקרה זה הוא התאמה למציאות, אך המחיר כולל "כאב" מבחינה פסיכולוגית, ומצריך השקעת אנרגיה מרובה. אפשרות שלישית היא כי אותו אדם ינסה באופן יזום להיכנס לשיח פוליטי דומה עם אנשים רבים אחרים, זאת בתקווה שמרביתם יתנהגו כלפיו בסובלנות, וכך יצליח לשלול את המקרה הפרטני ולשמר את המודל ללא צורך בעדכון. מצב זה אמנם, גם הוא, כולל השקעת אנרגיה רבה אשר יכולה להיות מושקעת במקומות אחרים. לסיכום, אנשים יכולים להגביל את עצמם לסביבה המתאימה ביותר לאמונות שהם מחזיקים אודות התנהגות המציאות (ובכך להימנע מהפתעות גדולות - שגיאות בחיזוי), לעדכן את המודלים שברשותם עת הם נפגשים עם המציאות המשתנה או לחפש בצורה אקטיבית מציאות אלטרנטיבית הנמצאת בהתאמה למודלים הקיימים. במילים אחרות, אנחנו יכולים להישאר באזור הנוחות או להתמודד עם חוסר הוודאות, לעדכן מודלים ולשלם את המחיר הכרוך בכך. היפוטזת "המוח האנטרופי"   על אבן הבסיס הבאה אחראי חוקר המוח רובין קארהארט-האריס, אשר בהתבסס על נתוני מחקריו בפסילוסיבין (הרכיב הפעיל בפטריות ההזיה), הגה תיאוריה אודות האופן שבו מצבי תודעה שונים קשורים זה לזה. לפי הריס, איכות או עושר החוויה הסובייקטיבית קשורים ישירות למדד מיוחד במינו המכונה "אנטרופיה מוחית". בהפשטה מסוימת, מדד האנטרופיה מבטא את מידת האקראיות (או כאוס) במערכת נתונה. בהקשר המוחי, פעילות סדורה וצפויה מקבלת מדד אנטרופיה נמוך, בעוד שפעילות "ספונטנית", בלתי צפויה או אקראית תקבל מדד אנטרופיה גבוה. ההשערה בדבר המוח האנטרופי קובעת שמצבי תודעה נוקשים דוגמת הדיכאון או הפרעה טורדנית כפייתית (המאופיינות בדפוסי חשיבה נוקשים, "לופים" מחשבתיים ורומינציות), ניצבים על הספקטרום הנמוך של האנטרופיה (חוסר וודאות נמוכה ביותר), בעוד מצבי תודעה גמישים דוגמת הפרעות על הקשת הפסיכוטית, חלומות או חוויות דוגמת החוויה הפסיכדלית, נמצאים בקצהו הגבוה של הספקטרום האנטרופי (וודאות נמוכה, אקראיות גבוהה וספונטניות מחשבתית). לדוגמה, נסתכל על הצורך לגבש אסטרטגיה חדשה לפתרון בעיה כלשהי, אתגר הדורש חשיבה יצירתית ויכולת לצאת ממסגרת ההתייחסות הרגילה. בהינתן אנטרופיה מוחית נמוכה (סדר גבוה), יהיה קשה יותר לאתר מחשבה מקורית, כזו הנמצאת מחוץ למנגנוני החשיבה הנוקשים והקשיחים. עם זאת, בקצה השני של הספקטרום, למוח "אנטרופי מידי" חסרה הלכידות המחשבתית, היכולת למקד ולגבש מבנה אחוד ואפקטיבי של מחשבות חדשות.   ההשערה של האריס היא שהמוח של האדם הבוגר מצמצם במכוון את מידת האנטרופיה למצב המכונה "תת קריטי", זאת על מנת לאפשר לאורגניזם לפעול במידה מספקת של ארגון וסדר זאת על מנת להגדיל את סיכויי הישרדותו. לכן, ניתן לראות בצמצום זה את הצורך להגיע לרמת "איזון מקסימלית", בין סדר ואי-סדר. בהקשר החומרים הפסיכדליים, הריס הראה כי לחומרים אלו היכולת "לדחוף" את המוח מעבר לנקודות הקריטיות, שם חוסר הסדר גובר במידה מסוימת על מידת הסדר, דבר המתורגם בסופו של דבר לעושר החוויתי המאפיין את המצב התודעתי תחת חומרים משני תודעה. "דחיפה" זו באה לידי ביטוי במידת אקראיות גבוהה באזורי מוח ספציפיים להם השפעה על תפיסת העצמי והמציאות בה פועל בעל המוח. לסיכום אבני הבסיס   תאוריית "קידוד החיזוי ההיררכי" מסבירה כיצד אמונות והערכות מסדר גבוה יכולות, בהתאם ל"משקל" שלהן, לווסת ולרסן פרשנות של נתונים תחושתיים שמקורם באזורי מוח הנחשבים לנמוכים מבחינה היררכית. בכך, אמונות מסדר גבוהה מצמצמות חוסר וודאות על ידי "כפייה" של סדר וארגון על אופן עיבוד קריאה ומיפוי המציאות. יתרה מכך, על פי "עקרון האנרגיה החופשית", אותם אורגניזמים שואפים למזער את אי הוודאות הסובייקטיבית על מנת להגביר את יכולת ההישרדות. הם עושים זאת על ידי פעולה המתבצעת על סביבתם על מנת למזער ביתר שאת את מידת "האנרגיה החופשית" (כלומר, למזער את מידת חוסר הוודאות). לבסוף, "השערת המוח האנטרופי" של האריס קובעת כי אקראיות רבה ברמת תאי העצב קשורה ישירות ל"עושר" של החוויה הסובייקטיבית, וכי לחומרים פסיכדליים מסוימים היכולת להעצים אקראיות זו. עיקרי תאוריית "הרפיית האמונות" כעת ברשותנו כל שנחוץ להבנת עיקרי התאוריה. פריסטון והריס מציעים כי המנגנון המרכזי בעזרתו חומרים פסיכדלים תורמים לרווחה נפשית הוא בהחלשת יכולת הכפייה של אותם מנגנוני חיזוי מסדר גבוה, אלו הכופים "יתר סדר" על קריאת המציאות. החלשתם מאפשרת תקשורת רחבה יותר בין חלקי המוח השונים, ולשחרור תכנים מנטליים חדשים שבעבר "רוסנו" על ידי המודלים הנוקשים. בכך, גדלה באופן זמני "האנרגיה החופשית" במערכת, דבר המאפשר למטופלים להיחלץ מתפיסת עולמם עליה הם משלמים מחיר נפשי יקר, למרות "החסכונות" שבה. בכוחם כעת לשקול השקפת עולם חדשה, ולפעול ממקום גמיש ולכן גם מאוזן יותר על הספקטרום האנטרופי. דוגמא מהחיים תמחיש את העניין: תארו לעצמכם אדם אשר חווה אירוע טראומטי אלים במהלך נעוריו. במטרה לשמר את יכולת ההישרדות ולהימנע ממקרים דומים, התקבע מנגנון חיזוי ואמונה חדש הפועל לפי הכלל האומר ש"לאנשים בדרך כלל יש כוונות רעות". מודל זה חסכוני, שכן, הוא מצמצם את מידת חוסר הוודאות בכך שמניח את הרע מכל באופן אוטומטי. שנים חולפות ואמונה זו הולכת ומתחזקת. כעת בכוחה לכפות את עצמה על כל ראיה מנוגדת, אם על ידי התכחשות או אם במציאת הסברים חלופיים. כך מוצא עצמו האדם ב"מעגל קסמים" של מחשבה נוקשה, המנצל כל רסיס אינפורמציה לחזוק נכונותו ותקפותו. בגיל 45, האדם מתוודה לקושי שבקרבה לאחר ושבבניית מערכות יחסים המושתתות על אמון ופגיעות. הוא נוכח כי העבודה הכרוכה בשינוי אמונות הבסיס כוללת כאב נפשי (לדוגמא, החרדה אשר תצוף כאשר יצטרך לסמוך על האחר) והשקעת מאמצים נפשיים משמעותיים. אם נתרגם דוגמא זו לשפת התאוריה, ניתן לומר כי מודל הקידוד ההיררכי מתאר את העדכון הפתאומי של האמונות שהתגבשו לאחר האירוע הטראומטי, זאת על מנת להגן מפני מקרים דומים. במשך השנים שלאחר מכן, עקרון האנרגיה החופשית פעל ביתר שאת, זאת על מנת להסיר את אי הוודאות לגבי מי "טוב" ומי "רע" על ידי אסטרטגיה קצרת טווח וחסכונית יותר, המפרשת כל אינדיקציה, שלילית, ניטרלית וחיובית כאחת, באופן נגטיבי וכפוטנציאל לסכנה אפשרית. בנקודה זו נכנס הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים לפעולה. בכוחם להחליש מערכות אמונה נוקשות מסדר גבוהה. האדם שבדוגמא מסוגל 'לקחת צעד אחורה' ולהתבונן באמונה זו וביסודותיה מנקודת מבט שונה. כאשר המנגנון מוחלש, קל יותר לעדכנו ולהתאימו למציאות המשתנה. האמונה הנוקשה מתרככת ונרגעת באופן זמני תחת השפעת החומרים, דבר המאפשר מתן הזדמנות לאמונות אחרות להתברג במערך האמונות הכללי, ובתקווה להקל ולהגמיש את אופן בו האדם מפרש את מציאותו. כאן חשוב להזכיר כי פסיכותרפיה המשולבת עם חומרים משני תודעה היא האחראית לחיזוק האמונות האלטרנטיביות, בין אם פסיכותרפיה זו נכללת תחת ההגדרה הפסיכודינמית, הקוגניטיבית, ההתנהגותית או זו המערכתית. אחד מנבדקי המחקר בפסילוסיבין אותו ניהל הריס מסכם חוויה זו באופן מעניין:  "הרגשתי הרבה יותר קליל, כאילו משהו השתחרר, זה היה טיהור רגשי, משקלם של החרדה והדיכאון הוסר". ביקורת על התאוריה באופן אינטואיטיבי, תאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים" בהחלט נתפסת כמשכנעת. עם זאת, הוא עדיין נחשבת "צעירה", וזקוקה לעמידה במבחנים אמפיריים נוספים בטרם נוכל להתבסס על עיקריה. אני משתמש בכוונה במונח 'אינטואיטיבי', מכיוון שהמודל עצמו כרוך בטיעונים נוירוביולוגים אשר מעבר לתחומי מאמר זה (להרחבה והעמקה, ראו בדף המושגים הסברים מפורטים על שלל מושגי התאוריה). מאחר שהתאוריה מכוונת לכוח הסבר גלובלי ומאוחד לתפקוד המוח ולמצבים נפשיים, הטענה ביסודה אשר מסבירה שינויים והתופעות המתרחשים ברמת הפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה נחשבת לנועזת במיוחד. עם זאת, לדעתי יש להעריך ניסיון זה, שכן הוא הראשון מסוגו, נועד לשרת מטרה מדעית ספציפית ועומד בתנאים המדעיים המזמינים ביקורת ואפשרויות לשלילה. התאוריה מכירה בעובדה שלקשר בין שינויים קוגניטיביים בקנה מידה גדול (למשל שינויים באישיות, שינויים בהשקפות פוליטיות) חייב להיות יסודות ביולוגיים מסוימים. יחד עם זאת, הנחה זו לא הובהרה בצורה מספקת עד כה. לכן, יש לראות לדעתי בתאוריה זו שלב התחלתי, שכן עוד מוקדם לראותה כמודל ממצה אודות מערכת היחסים שבין חוויה סובייקטיבית לזו הנמדדת מנקודת מבט אובייקטיבית-נוירוביולוגית. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Huang, Y., & Rao, R.P.N. (2011). Predictive Coding. Wiley Interdisciplinary Reviews: Cognitive Science 2, 580-593 Hohwy, J., Roepstorff, A., Friston, K. (2008). Predictive Coding Explains Binocular Rivalry: An Epistemological Review. Cognition 108, 687-701. Pollan, M. (2018). How to Change Your Mind. The New Science of Psychedelics. Penguin Press Carhart-Harris, R.L, Leech, R., Hellyer, P.J., Shanahan, M., Feilding, A., Tagliazucchi, E., Chialvo, D.R., Nutt, D. (2014). The Entropic Brain: A Theory of Conscious States Informed by Neuroimaging Research with Psychedelic Drugs. Frontiers in Human Neuroscience 8. Friston, K. (2010). The Free-Energy Principle: A Unified Brain Theory? Nature Reviews Neuroscience 11, 127–138. Osborne, S. (2018). Entropy as More than Chaos in the Brain: Expanding Field, Expanding Minds. MIND Foundation Blog. Tagliazucchi, E., Carhart-Harris, R., Leech, R., Nutt, D., Chialvo, D.R. (2014). Enhanced Repertoire of Brain Dynamical States During the Psychedelic Experience. Human Brain Mapping 35, 5442-5456. Roseman, L., Demetriou, L., Wall, M.B., Nutt, D.J., Carhart-Harris, R.L. (2018). Increased Amygdala Responses to Emotional Faces After Psilocybin for Treatment-Resistant Depression. Neuropharmacology 142, 263-269. Briggs, S. (2018). How Predictive Coding Is Changing Our Understanding of the Brain. MIND Foundation Blog.

שמאנית משבט השיפיבו - התמונה צולמה על ידי חברי פול ווינר ( https://thepaulwinner.com/ ) דקה לפני הטקס האחרון בו השתתפנו ( https://templeofthewayoflight.org/ ) המטרה של הכתבה שלפניכם היא לעשות סדר בשיח על טקסי האיוואסקה, כפי שבא לידי ביטוי בספרות הפופולארית ובשיח היומיומי. נתחיל מלהבין מהו אותו משקה, ממה מורכב, כיצד נעשה בו שימוש במסורות ילידיות שונות, סוגי הטקסים השונים וכיצד התעצבו עם השנים. לאחר מכן, נשאל מה מיוחד כל כך באותה חוויה תחת השפעת האיוואסקה, ובמה היא שונה מהחוויה תחת חומרים פסיכדליים אחרים דוגמת ה-LSD, פסילוסיבין או המסקלין, זאת תוך התמקדות בשתי תופעות מרתקות: חווית "סף מוות" ומפגש עם "ישויות" אינטליגנטיות ועצמאיות במהלך השפעת החומר. לבסוף, נחבר את סל תופעות ייחודי זה עם עולם חקר המוח העדכני, ונתעמק בהבנת השינויים בפעילות המנגנונים המוחיים המתרחשים תחת ההשפעה של החומר הפעיל DMT. מהי האיוואסקה? ההגדרה הבסיסית ביותר של האיוואסקה מתמקדת בהיותו משקה פסיכואקטיבי המורכב משני צמחים עיקריים: האחד נקרא "פיסכוטוריה-ווירדיס" (Psychotria viridis) והשני "בנסטריופסיס-קאפי" (Banisteriopsis caapi). לפיסכוטוריה-ווירדיס (המכונה לעיתים גם בשם "צ'קרונה") עלים ירוקים וגדולים, בעוד שהבנסטריופסיס-קאפי הינו למעשה גפן עבה ונוקשה, המסולסל סביב עצמו בצורת ספירלה. לאחר שנאספו שני הצמחים, מכינים מהן חליטה על אש גלויה, ונותנים לה להתבשל כבערך עשר שעות (זמן הבישול, ולפעמים גם ווריאציות שונות של אותם צמחים משתנים בהתאם למסורות השונות). מה שחשוב להבין הוא שללא השילוב שבין השניים, החוויה הפסיכדלית לא תבוא לידי ביטוי. על מנת להבין את הסיבה לכך, עלינו לצלול מעט אל עבר הכימיה שמאחורי שני הצמחים. הפסיכוטוריה-וירדיס נותן לחליטה את ה-DMT, חומר פסיכדלי ייחודי מהמשפחה הקלאסית אודותיו נרחיב בהמשך. הבעיה היא שגוף האדם מצליח לפרק את ה-DMT במהירות, זאת לאור קיומו של אנזים ספציפי המכונה מונואמין אוקסידאז (MAO). זו גם הסיבה שעישון ה-DMT  או אידויו מייצר חוויה פסיכדלית אינטנסיבית, אך קצרה ביותר (בין 20-30  דקות). אם נרצה להאריך את שהייתנו במצב הפסיכדלי, עלינו לשבש באיזה אופן את פעילותו של אותו אנזים. כאן נכנס הבנסטריופסיס-קאפי לתמונה, אשר מכיל חומרים המעכבים את פעילותו של אותו אנזים הנקראים בטא־קרבולינים. כך למעשה מתאפשרת חוויית DMT ממושכת יותר, בין-6 ל-8 שעות בקירוב. במילים אחרות, חווית האיוואסקה הינה צריכת DMT תוך כדי עיכוב פירוקו על ידי הסתייעות בחומרים אחרים. מלאכת הכנת האיוואסקה משתנה בהתאם למסורת הילידית הספציפית, אך כולן משלבות את הפסיכוטוריה-וירדיס יחד עם גפן הבנסטריופסיס-קאפי לאחר שהאחרון נכתש עד דק (הכתישה נחוצה לתמצות ושחרור מעכבי האנזים). חשוב לציין כי מלאכת הכנת האיוואסקה המסורתית כוללת טקסים ייחודיים. למשל, אצל בני שבט "השיפיבו" (Shipibo) מאגן האמזונס המזרחי לדוגמה, השמאן (או ה-"Onaya" לפי הניב המקומי) מלקט את שני הצמחים המדוברים תוך כדי שירה מקודשת המכונה "איקרו" או "איקרוס" אודותיה נרחיב בהמשך. בכל אופן, המלאכה כוללת אלמנטים פרקטים מצד אחד, ויישום טקסיים רוחניים מצד שני. שווה שגם נתעכב על המילה "איוואסקה". מקור המילה בשפת הקצ'ואה, הרווחת בתרבויות הילידיות בשטחה של פרו, אקוואדור, בוליביה וקולומביה. "איה" פירושה "נשמה" או "רוח", אך גם "גופה" או "מוות". המילה "וואסקה" פירושה "גפן" או "חבל". השילוב שבין השתיים יתורגם "לגפן המתים" או "גלפן הרוחות", הלחם המתאר את האמונה כי בכוחו של המשקה לאפשר נדידה במנותק מהגוף וכניסה לעולם הרוח האסור לאלו החיים. בספרות המחקרית, האיוואסקה נכללת תחת משפחת החומרים המכונים חומרים "אנתאוגנים", שפירושם "בעלי היכולת לעורר/לחולל את האלוהים שבפנים". בנוסף, שם המשפחה מתכתב עם המילה "Enthusiasm" – התלהבות, רגש הנפוץ כל כך תחת השפעת אותם חומרים. נשאלת השאלה כיצד הצליחו אותן תרבויות ילידיות להבין כי מתוך 80,000 זנים בוטניים שונים המצויים ביער האמזונס, השילוב שבין שני הצמחים הללו יעניק חוויה מיסטית עוצמתית? סביב שאלה זו התפתחו מיתוסים עשירים ותאוריות פורצות דמיון. אחת מהן שייכת לבני שבט הטוקאנו (Tukano), המספרים על הגעתם של "קבוצת חכמים" על גבי ספינות, ומטרתם הנחלת מתנת האיוואסקה לבני השבט. נכון להיום, גם המדע המודרני מתקשה להעניק הסבר חד משמעי לשאלה זו. מה שכן בכוחו להעניק היא תמונה בהירה אודות האופן בו התפתחו טקסי האיוואסקה השונים, וכיצד הושפעו מהמפגש עם תרבות המערב אי שם עוד במהלך המאה ה-17.   ההיסטוריה של טקסי האיוואסקה נכון להיום, אף אחד לא יודע מתי בדיוק הומצאו טקסי האיוואסקה או כיצד נראו בראשית הדברים. כאמור, המיתולוגיה העופפת את טקסים אלו מגוונת עד כדי כך שכנראה ימשיכו להתווכח על המקורות הבראשיתיים של אותם טקסים עוד שנים ארוכות. יחד עם זאת, ידוע למחקר המודרני כי שימוש בחומרים משני תודעה נפוץ היה באגן האמזונס לפני יותר מ-4000 שנה, טענה לה תימוכין מניתוח מדוקדק של כלי פולחן אשר נמצאו באזורי ריכוז האוכלוסייה של אותם השנים. בנוגע לאיוואסקה באופן ספציפי, העדויות הראשונות מגיעות אלינו מהמאה ה-17, עת ראשוני מגלי הארצות הספרדים העזו להיכנס ליער גשם זה במטרה למפותו לצורכי כיבושיהם. מפגש העולם המערבי עם האיוואסקה מתחיל עם פרנסיסקו דה אורלאנה (Francisco de Orellana), המערבי הראשון אשר הצליח להפליג לאורכו של האמזונס. ממשיכי דרכו הם אלו שהעלו על הכתב בפעם הראשונה את קיומו של אותו משקה מסתורי. למשל, במכתב שנשלח מאת חוסה צ'נטרה, חייל בשירות הלגיון הספרדי, אל משרדי האינקוויזיציה שבספרד מפרט על "שיקוי שטני" המבושל מעשבי תיבול מרים: "העמים  מקדישים לילה שלם לניבוי עתידות. לשם כך בוחרים את הבית הגדול ביותר בסביבה, שכן צפויים להגיע לאירוע רבים. החושף תולה את מיטתו באמצע ומניח לצידו שיקוי תופת, הידוע בשם Ayahuasca,  אשר יעיל במיוחד בשינוי החושים של האדם".   רוב החוקרים מאמינים כי הכיבוש הספרדי והפורטוגזי מהווה נקודת מפנה בהיסטוריית טקסי האיוואסקה. מדוע? חוקרים דוגמת פיטר גאו (Peter Gao) ובראבק דה מורי  (Brabec de Mori) טוענים שטקסי האיוואסקה התפתחו והושפעו באופן מהותי ממאמצי המיסיונריות של מסדרי הנצרות השונים.  לעתים קרובות, עולם המונחים של טקסי האיוואסקה משקף את מסורת הפולחן הנוצרית-קתולית כפי שבאה לידי ביטוי למשל בטקס המיסה, במסגרתו מבקש המאמין לאכול לחם ולשתות יין המסמלים את בשרו ודמו של ישוע. החוקר דה מורי מכנה זאת "הסוואה נוצרית", שכן, גם המשתתף בטקס האיוואסקה מתבקש לצרוך אל תוכו את אותה חליטה לה "קדושה אלוהית" או כוח בעל סגולות על-טבעיות.   כמו כן, השימוש בשפת הקצ'ואה בטקסי האיוואסקה נפוץ לאורכו ולרוחבו של יער האמזונס כולו, זאת ללא קשר לרקע הלשוני או התרבותי הספציפי של אותה קהילה. כאמור, רוב ניגוני "האיקארוס" מעוגנים בשפת הקצ'ואה, שפת המסחר שבין מושבות האמזונס אשר התעצבה במקביל וכתוצאה מאותו כיבוש קולוניאלי. עדות נוספת להשפעות הקולוניאליות על עיצוב טקסי האיוואסקה מתמקדת בתהליכים כלכליים ופוליטיים אשר התרחשו מניצול העושר הבוטני של יער האמזונס, בייחוד זה הקשור לתעשיית הגומי. הרווח הכלכלי בו חשק הכובש הספרדי או הפורטוגזי מתעשייה זו משך ידיים עובדות רבות מקצוות היבשת, אשר הגיעו למעמקי יער האמזונס על מנת לנסות את מזלם בענף מתפתח זה. הנדידה אל מערב האמזונס הפגיש את בני היבשת השונים בתרבותם ומוצאם עם טקסי האיוואסקה המקומיים, וכך, בתהליך של טרנספורמציה תרבותית דו כיוונית, התגבשו אותם טקסים בהתאם לכוחות ההשפעה המקומיים מצד אחד, לאלו שמקורם בעולם המערבי-נוצרי מצד שני. לא סתם כנראה טקסי האיוואסקה במקומות רבים נקראים על שם "עשב עובד הגומי" (Yerba de Cauchero). מיפוי האמזונס כיריית הפתיחה להשפעת תרבות המערב על טקסי האיוואסקה מדובר בהאצה של חילופי תרבות אינטנסיביים, אשר בסופם גם היווצרות של קטגוריה חברתית חדשה, "המסטיזוס" (Mestizos) – תושבים בעלי מוצא אירופאי וילידי להם מעמד כלכלי ותרבותי יוצא דופן בחשיבותו. לפי החוקר פיטר גאו, לבני מעמד זה תפקיד מכריע בעיצוב טקסי האיוואסקה, בעיקר לאור מרכזיותם בהתפתחות אותה תעשיית גומי. "תיירות האיוואסקה" היא התמורה השנייה שעלינו לציין. נהוג לאפיין את ראשית מגמה זו באמצע המאה ה-19, כאשר בוטנאים, אנתרופולוגיים ואתנוגרפיים מערביים החלו לתעד ולסווג את השימוש הילידי באיוואסקה. למגמה זו הצטרפה התעניינות "פופולארית" יותר אודות הסגולות הפוטנציאליות של חומר מסתורי זה. כאן המקום להזכיר את עבודתם של בני משפחת מק'קנה (דניס וטראנס) אשר ידועים בגיבוש תמונה צבעונית ורחבה אודות אותו החומר, תמונה אשר כללה היבטים בוטניים,פרמקולוגים-כימיים,פסיכולוגיים-פנומנולוגיים וכמובן גם רוחניים-אינטלקטואלים. העניין התרבותי באיוואסקה בפרט, ובחומרים פסיכדליים בכלל, אפיין את האליטה האינטלקטואלית התרבותית של בני שנות ה-50 וה-60. הם פרצו את הדרך לאלו אשר מאסו בתחלואי החברה המערבית המודרנית וראו בא את "אם כל חטאת". החלה והתגבשה לה בקרב אותה תנועה האמונה כי יש למצוא את המזור הגופני-נפשי-חברתי בתרבויות אליהם טרם חדרה התרבות המערבית-קפיטליסטית, וכבדרך טבעית החלה זרימה של סקרנים אירופאים ואמריקאים אל עבר אותם מדינות מתפתחות למטרות צמיחה רוחנית והחלמה נפשית. הגלגול העכשווי ביותר של תנועות אלו קיבל דחיפה משמעותית מהרנסנאס הפסיכדלי של תחילת שנות ה-2000, רנסנאס המגלם בחובו, בין השאר, את ההתעניינות המחודשת של עולם הפסיכיאטריה וחקר המוח בפוטנציאל הטיפולי הקיים בחומרים פסיכדליים, שם לרכיב הפעיל בחליטת האיוואסקה, ה-DMT, מקום מרכזי. כיום, כל המטייל בדרום אמריקה יפגוש בשלב כזה או אחר טקסי איוואסקה המוצעים בגלוי, טקסים המושכים אליהם צעירים ומבוגרים סקרנים כאחד. אלו "מחזירים עמם" את בשורת טקסי האיוואסקה לארצות מוצאם, וגל חדש של מסורות ארוכות שנים נטוע כיום עמוק במדינות מערביות רבות.   אודות טקסי האיוואסקה השונים כפי שראינו, טקסי האיוואסקה על גווניהם השונים מושפעים רבות מהאינטראקציה עם עולם התרבות המערבי. בחלק זה נסקור ארבעה סוגים שונים של טקסי איוואסקה, המייצגים בעיני קווים כלליים לתצורות הטקסים השונות. יחד עם זאת, ברור שסוגי הטקסים הקיימים הפועל גדול ועשיר בהרבה ממה שאסקור כאן לפניכם. לפני שניגש לפירוט מאפייני כל סוג, חשוב לי שנבין כי במרכזם של כל סוגי הטקסים שלושה אלמנטים בסיסיים, המשותפים בצורה זו או אחרת לכולם. שלושת האלמנטים הם החומר עצמו, תפקידו של השמאן, ונוכחותו של הניגון. השוני הקיים בין סוגי הטקסים הינו למעשה ביחס או הדגש הניתן לכל אחד משלושת האלמנטים, יחס המשתנה בהתאם למסורת או לתרבות במסגרתה נערך הטקס. טקסים שמקורם באגן האמזונס המזרחי הטקסים אשר צמחו באזור זה (בעיקר בשטחה של מדינת פרו של היום) נחשבים אולי לסגפניים ביותר. על מנת להבין סגפנות או "ספרטניות" זו, ניקח לדוגמה את בני שבט “השיפיבו” (Shipibo) הנחשבים בעיני רבים מהחוקרים לאחת מבין התרבויות העשירות ביותר בידע מסורתי אודות טקסי האיוואסקה. לפי תרבות זו, נדרשת הכנה משמעותית לקראת ההשתתפות בטקסים. ההכנה כוללת תקופה משמעותית של "דיאטה", אשר כוונתה, התנזרות קיצונית מהסחות דעת חברתיות בשילוב של משטר תזונה מחמיר. תפקידה של ההתבודדות החברתית היא לאפשר התבוננות פנימית אינטנסיבית בעולם הנפש והרוח של המשתתף, ואילו ההקפדה על משטר התזונה תפקידה לטהר את הגוף לקראת צריכת האיוואסקה. המשמעות היא כי המשתתף יצרוך ארוחה אחת ביום, ארוחה הנעדרת מאכלים מעובדים, העשירים במלח, שומן ובשר. תקופת כל "דיאטה" יכולה להתפרס על פני מספר שבועות עד כדי מספר חודשים עבור אלו בעלי הניסיון. מיותר לציין כי בתקופת "הדיאטה" חל איסור על כל מגע מיני, וכמו כן גם על האוננות. ההקפדה על חוקים נוקשים חלה גם כללי ההתנהגות בטקס עצמו. טקסים המנוהלים על ידי בני שבט השיפיבו מתרחשים בלילות בלבד, בתוך מבנה עץ פתוח למחיצה המכונה "מלוקה", שם לכל משתתף מזרן משלו עליו מתבקש להישאר במהלך הטקס (תזוזה על פני המזרן אפשרית, וכמו כן מותרת התנועה ברשות אל עבר השמאן בזמן המיועד עבור אלו המעוניינים או צריכים בקבלת מנה נוספת מן המשקה). כמו כן, נעשה שימוש בכלים נוספים להם ערך רוחני דוגמת "המאפאצ'ו" ("טבק יער") או תרכובת של מי פרחים בעלי ריח מתוק וחזק. עזרים אלו, מלבד חשיבותם הרוחנית, מסייעים למשתתפים עם תחושת הבחילה או תנועות המעיים החריגות האופייניות כל כך לשתיית האיוואסקה (נרחיב על הסיבה מדוע היא מתרחשת כאשר נדבר על פרמקולוגיה של החומר הפעיל). בהקשר זה, ניתן דגש חזק על היטהרות על ידי הקאה או עשיית צרכים, זאת כחלק מניקוי רוחני ואנרגטי, העוזר לגרש מהגוף כאבים נפשיים, טראומות או מחלות. חשוב לציין כי בני שבט השיפיבו מאמינים כי ריפוי יסודי על ידי האיוואסקה תלוי בסוג של שיתוף פעולה שבין המשתתף, השמאן והכניסה למימד "עליון" על ידי שניהם. תהליך הריפוי מתחיל בשלב דיאגנוסטי-אבחוני, במסגרתו נכנס השמאן לאותו עולם עליון על ידי שתיית האיוואסקה בעצמו, שם הוא מקבל מידע אודות הקשיים הנחוצים בטיפול. השמאן או השמאנית מבקשים גם מהמשתתף לספר על החווה בדיעבד על מנת לוודא כי הליך הטיפול ממוקד ככל שניתן. בגלל זה דוגלים השמאנים משבט השיפיבו לקיומם של מספר טקסים, חלקם לצורכי אבחון וחלקם לצורכי ריפוי אקטיבי. זו גם הסיבה בגינה השמאנים אוסרים בדרך כלל על שתיית מנות גדולות מידי של איוואסקה, זאת על מנת שהמשתתף יוכל לפרט אודות שהתרחש באותם ספרות עליונות בעזרת השפעת האיוואסקה. במילים אחרות, מדובר בשתייה מדודה המאפשרת לשניים לחלץ תובנות ההכרחיות להליך הטיפולי. התבודדויות ושהייה ממשוכת במבנים מקומיים כחלק מהותי של תהליך הדיאטה בטקסים אשר יבואו לאחר טקסי האבחון, לתפקיד "האיקרו" אותו הזכרנו קודם מקום מהותי. לפי האמונה השבטית, תפקידו של ניגון האיקרו הוא להוות סוג של "כלי" הנושא את התהליך הטיפולי מהעולם העליון, דרך השמאן אל עבר נפשו של המשתתף. מעניין לציין כי לפי מסורות קדומות, המשתתף אינו צורך את האיוואסקה כלל, אלא רק השמאן אשר אחראי להיכנס לאותו עולם עליון ולהעביר את כוחו של הריפוי אל עבר המשתתף. גרסאות "מודרניות" יותר של טקסי השיפיבו מבקשות סוג של התבוננות פנימית גם מהמשתתף עצמו, וקיים סוג של עבודה אישית אל עבר ריפוי והחלמה. סביר להניח כי ווריאציה זו של התערבות מקורה בהתפתחות תיירות האיוואסקה, ובשילוב של אמונות מעולם הטיפול המערבי, המקדש גיבוש אסרטיביות מהמתמודד כחלק מהותי מכל הליך הבראה נפשי.   טקסים שמקורם באמזונס ההררי-צפוני לטקסי האיוואסקה באזור זה (הנמצא היום בשטחה של מדינת קולומביה) מאפיינים תרבותיים ורוחניים ייחודיים המבדילים אותם ממסורות אחרות. למרות כי הדמיון רב מהשוני, קיימים מספר אלמנטים ייחודיים הראויים להרחבה. נתחיל בשם הניתן לטקס זה, אשר באזורים אלו מכונה בדרך כלל כ - Yagé (מבוטא " “yah-HEH). בחלק מהאזורים משתמשים גם בצמחים שונים אשר יכולים להשפיע על אופי, טיב או איכות החוויה. צמחים אלו נחשבים בדרך כלל למרים יותר או חזקים יותר, אך בכולם נמצא עדיין את השילוב בין DMT ומעכב האנזים MAO. לשבטים באזור זה, הכוללים  בין היתר את בני שבט האינגה (Inga), סיונה (Siona) או הטוקאנו (Tukano), קוסמולוגיה מעט שונה מזו השייכת לבני שבט השיפיבו. שניהם מאמינים אמנם שתפקיד האיקרו הוא לתווך את ההליך הטיפולי, אך בניגוד לשכניהם מאגן האמזונס המזרחי, באזורי האמזונס ההרריים גם למשתתפים מקום בשירת האיקרו לצד השמאן (המכונה באזורים אלו "טאיטה" – Taita). כלומר, ההיררכיה בין המשתתפים לשמאן רכה יותר, והליך הטקס גמיש יותר. גם הם משתמשים בצמחים נוספים במהלך הטקס, כמו הטבק ומי הפרחים, אך הטקס נחשב למעט "צבעוני" יותר וכולל את שימוש מנהלי הטקסים בעזרים דוגמת נוצות, רעשנים ותרסיסים שונים. הבדלים נוספים באים לידי ביטוי בעריכת טקסים באוויר הפתוח, וניתן דגש רב יותר לרכיב הקהילתי הכוללים לעיתים את עידוד המתנסים בחומר בשיתוף בסיפורים או במהוואי לב מסוגים שונים. בניגוד לפרדיגמה הפרואנית, יש אזורים בהן מתרחשת גם ארוחה לאחר הטקס.   טקסים שמקורם במערב האמזונס / טקסים ברזילאיים טקסי האיוואסקה הברזילאים ידועים במיוחד במידת הפתיחות והגמישות. מבחינה קוסמולוגית, מיוחדותם באה לידי ביטוי בשילוב בין אמונות ילידיות מסורתיות האופייניות לשבטי האמזונס שבשטח המדינה, לבין אלמנטים רוחניים, דתיים וקהילתיים שמקורם בדתות ומסורות אפריקאיות (היסטוריית ברזיל ידועה בסחר העבדים האפריקאים אשר הובאו למדינה לצורכי פיתוח החקלאות והכלכלה)  ובמסורות אירופאית אשר נדדו לברזיל על ידי ראשוני המתיישבים המערביים. למעשה ניתן לומר שהמגוון התרבותי-חברתי העשיר של ברזיל הוטמע גם בהקשר טקסי האיוואסקה, ובדתות סינקרטיות המבוססות על מרכזיותו של משקה זה. לכן, בטקסי האיוואסקה הנפוצים בברזיל נראה למשל טקסים המתרחשים גם באור יום, באוויר הפתוח או סביב האש,  שבמהלכם קהילות שלמות לוקחות חלק פעיל. הטקסים כוללים לפעמים ניגונים מורכבים, מרובי כלים וקולות, השתתפות הקהל בשירה, ריקוד ותפילות שמקורן באחת מהדתות הנפוצות באזורים אלו. הצבעוניות באה לידי ביטוי גם בגוון אומנותי ייחודי אשר כוללת גם ציורי גוף וקישוטים שונים. האופי המיוחד של טקסים קהילתיים מסוג זה מקדמת חוויה נפשית יוצאת דופן הנקראת "קומיוניטס", מונח שהוצג על ידי האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר, המבטא את תחושת הסולידריות המוגברת המופקת ברגעי טקסים המסמלים מעבר או טרנספורמציה (נקראים לפעמים חוויות "לימינליות" או "גבוליות"). במהלך חווית הקומיוניטס מתרחשת התמוטטות זמנית של היררכיה החברתית אשר אפיינה את משתתפי הטקס לפני התרחשותו, התמוטטות לה אפקט רגשי של שחרור ואחדות חזק ביותר. בהזדמנות זו אני ממליץ לקרוא את מחקריו של החוקר ד"ר ליאור רוזמן על האפקט הייחודי של תופעה זו כפי שבאה לידי ביטוי בטקסי איוואסקה המשותפים לפלסטינאים ויהודים (ראו קישור בדף המקורות). מה שחשוב להבין בהקשר לטקסים הברזילאים היא ההתמקדות המכוונת בחוויה הקהילתית והגמישות המתאפשרת במהלך הטקסים. כמו כן, חשוב שנבין את הדגש הניתן למעמד "הכוונות", אשר נע בין חתירה אל עבר ערכים של קדושה או יראת כבוד, לבין חוויות הנמצאות על הקשת האקסטטית-משחררת. לדוגמה, כנסיות בהן משקה האיוואסקה מקבל מעמד של קדושה דתית (כמו למשל אצל כנסיית "סנטו דיימי" ואחרות) ניתן דגש לטיהור הרוחני ולהתפתחות המוסרית. לעומתן, קהילות בעלות גוון ילידי-מסורתי מתמקדות יותר בהליך הריפוי הגופני והנפשי, חיפוש אחר מטרת חיים או בחיבור לטבע ולתודעה הטמונה בו (תפיסה המכונה "אנימיזם").   טקסי איוואסקה נאו-שמאנים סוג הטקסים הרביעי הינו למעשה אסופה של מגוון רחב של טקסי האיוואסקה המשלבים בין אלמנטים מסורתיים לאלו המאפיינים את התרבות הספציפית במסגרתה נערך הטקס. כמשתמע מהגדרה זו, מדובר בסוג הטקסים הגמיש ביותר, שם כל מנהל או מנהלת טקס בונה את המרחב בהתאם לאמות מידה פרטיות ואישיות, בצמוד לעולם ערכים והיישומים הספציפיים הנכונים עבורו או עבורה. טקסים אלו נפוצים בכל העולם, ולכן קשה מאוד להצביע על סממן ייחודי כזה או אחר מלבד היותם לא מחויבים למסורת תרבותית, חברתית או דתית פרטנית (אלא אם כן הם חפצים בכך). כך ניתן למשל למצוא טקסים במסגרתם נעדרת החובה על הגבלת כמות האנשים המשתתפים, היצמדות לסוג מוזיקה כזה או אחר או אפילו שילוב של חומרים נוספים. בהתאם למנהלי הטקס, ניתנת או נמנעת הרשות להשתתפות פעילה (אשר יכולה לכלול ריקוד, שירה, שיתוף בחזיונות או בתובנות), הרשות למגע מסוג כזה או אחר או להרשות להיצמדות לעולם ערכים ספציפי. מצד אחד, הגמישות הרבה מאפשרת לאנשים מרקעים תרבותיים או סוציו-כלכליים שונים להתנסות בחוויה ייחודית. היא מאפשרת גם עיצוב והתאמה לצורכי האדם הספציפי, ולתחושת שייכות בהינתן והאדם אכן זקוק לכך. יחד עם זאת, הגמישות הרבה יכולה גם להוביל למרחב שאינו מוחזק דיו, החזקה המעוגנת בידע וניסיון הדורות השמור לסוג הטקסים המסורתיים. המחלוקת סביב קיום טקסים "נאו שמאנים" מתעסקת גם בשאלה האם וכיצד ראוי לקיים טקסים שמקורם בעושר התרבותי של קהילה מסורתית כזו האחרת. כיצד שומרים על בטחון המשתתפים מצד אחד, ועל כבוד המסורות העתיקות מצד שני? רבים מאמינים כי הפופולאריות הרבה לה זוכים הטקסים הנאו שמאנים הינה תוצאה והחמרה של תפיסות מערביות-קפיטליסטיות בטבען, בעוד אחרים רואים בכך דמוקרטיזציה של חוכמת הדורות העתיקה אשר כולנו צאצאיה, בין אם נולדנו באירופה, אפריקה, אסיה, אוסטרליה, צפון או דרום אמריקה. בפרק השני של הכתבה נתעמק בחומר הפעיל באיוואסקה הוא ה-DMT. נבין את מנגנון הפעולה המוחי תחת השפעתו, את מיוחדותו החווייתית בהשוואה לחומרים פסיכדלים אחרים ונסקור מספר מחקרים אשר בחנו את השפעת החומר בהקשר הטיפול הפסיכולוגי.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.   מקורות Ruffell, S. G., Crosland‐Wood, M., Palmer, R., Netzband, N., Tsang, W., Weiss, B., ... & Sarris, J. (2023). Ayahuasca: a review of historical, pharmacological, and therapeutic aspects. Psychiatry and Clinical Neurosciences Reports , 2 (4), e146.‏ Highpine, G. (2012). Unraveling the Mystery of the Origin of Ayahuasca. Ayahuasca. com .‏ Metzner, R. (Ed.). (2005). Sacred vine of spirits: Ayahuasca . Inner Traditions/Bear & Co.‏ Roseman, L., Ron, Y., Saca, A., Ginsberg, N., Luan, L., Karkabi, N., ... & Carhart-Harris, R. (2021). Relational processes in ayahuasca groups of Palestinians and Israelis. Frontiers in pharmacology , 12 , 607529.‏

הטיפול הפסיכדלי המודרני אם נחזור לסוג המחקר בו השתתפה ג'ולי, נוכל לשייכו למודל הטיפולי הנחקר ביותר בימים אלו. הטיפול הפסיכדלי, כפי שנהגה לראשונה על ידי אוסמונד והופר, מכווין את המשתתף לחוויה עמוקה ועוצמתית, זאת ללא ניתוח מילולי בין המטפל למטופל בעת החוויה. ההליך כולל נטילה של מינון גבוהה מהחומר הפעיל (בין אם מדובר ב-LSD, פסילוסיבין, DMT או מסקלין) זאת על מנת לסלול דרך אל עבר התבוננות פנימית. אין הכוונה שהתהליך בכללותו נעדר שיח טיפולי. השיח מתרחש במפגשים שלפני ואחרי החוויה הפסיכדלית, שם הזוג הטיפולי מעמיק את הקשר הבין אישי, מגביר את תחושת הביטחון והאמון ומעלה לדיון היבטים שייתכן ויעלו במהלך החוויה. נהוג לחלק את הטיפול הפסיכדלי לשלושה שלבים: שלב ההכנה במסגרת ההכנה, המטפל והמטופל נפגשים בדרך כלל לשלושה עד חמישה מפגשים הדומים במידה רבה לתחילתו של כל טיפול. העמקת הקשר ובניית אמון הן כמובן מטרת העל, אך קיימים מספר אלמנטים ייחודיים לאופיו של הטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה. המטפל מבצע הערכה של ההתמודדות והקשיים הנפשיים עליהם מבקש המטופל להתגבר. תשומת לב רבה ניתנת להיסטוריה של ההתמודדות, מידת השפעתה על תפקודו, המרקם המשפחתי ממנו מגיע, מעגלי התמיכה הקיימים (לאן המטופל חוזר לאחר המסע הפסיכדלי?), הבנתו הסובייקטיבית של מקור ואופי הקשיים, שיח אודות חוזקות,  ובחינה של דרכי ההתמודדות האישיים בהן נעזר עד כה. כמו כן,מבררים האם קיימת במשפחה נטייה להפרעות מהקשת הפסיכוטית וטיב ההתנסות הקודמת עם חומרים פסיכדליים. בנוסף, חשוב לרדת לעומקם של הציפיות איתם מגיע המטופל. הציפיות הן אותן האמונות, דעות קדומות והנחות המושרשות באדם עת החליט על קבלת טיפול מסוג זה. לציפיות משמעות רבה, שכן הן יכולות להשפיע משמעותית על טיב החוויה. הן מעוצבות לרוב מנרטיבים תרבותיים וחברתיים, באופן בו מצטייר העולם הפסיכדלי באמצעי המדיה השונים, מסיפורים אותן שמע מאנשים שכבר התנסו ואף ממחקר אישי אותו מבצעים רבים טרם החליטו האם סוג זה של טיפול מתאים עבורם. הציפיות נפרסות על סקאלה רחבה, מהאמונה שאותם חומרים הם מעין "תרופת קסמים שעתידה לפתור הכל", דרך כמיהה להתגלות רוחנית אשר תוביל לטרנספורמציה אישיותית, ועד לפחדים וחששות להחמרה במצב ומהעתיד להתגלות. כמטפלים, אנו חוששים שציפיות נוקשות מסוגים אלו בכוחם לפגוע בהליך הטיפולי בכך שיובילו לאכזבות, תסכולים, בלבול או לנוקשות רגשית. יש לכן לקיים שיח פתוח אודות הציפיות, לנרמל כמיהות שאינן ריאליסטיות ולפתוח את האדם לקבלתה של סקרנות ופתיחות לחוויות הפוטנציאליות. במקביל לציפיות, מתקיים שיח מעמיק אודות הכוונות של המטופל מהמסע הפסיכדלי. בניגוד לציפיות, הכוונות הן מטרות מודעות. הן אינן קשיחות ומקובעות לתוצאה מסוימת. הן משמשות כמצפן המכווין את החוויה לכיווני צמיחה וריפוי. מטרתו של הזוג הטיפולי הוא לעצב כוונות אלו, וכוללות לרוב התכווננות לגילוי עצמי, הקלה רגשית או מגע אותנטי עם חוויות העבר או ציפיות העתיד. יחד הם מנסים לעורר פתיחות לכל חווה אפשרית, גמישות וסקרנות ללא דרישה אודות השגת תוצאה ספציפית כזו או אחרת. לשלב ההכנה מתווסף רכיב חשוב נוסף הוא ההדרכה והלימוד אודות אותם חומרים ומגוון החוויות הפוטנציאליות עמן יכול האדם להיפגש במסגרת נטילתם. התהליך כולל לימוד אודות החומר הספציפי בו עתידים להשתמש, פריסת קשת החוויות האפשריות, וסקירה אודות הממצאים של מחקרים העדכניים. בנוסף, מתקיים שיח מעמיק אודות הקשיים בהן ניתן להיתקל במסגרת החוויה הפסיכדלית. המטפל מכין את המטופל לאפשרות של עלייתה של חרדה כזו או אחרת, מבצע "נרמול" אודות טבעיות המפגש איתה, ומציע דרכים פרקטיות שונות המסייעות לאדם לצלוח אותה. תרגילי נשימות, הכוונת תשומת לב לגוף ובחינת הדרכים השונות בהן ניתן להיעזר במטפל אשר ימצא ליד המטופל בעת החוויה, כולם חלק אינטגרלי משלב זה, אשר כולל גם תרגול והתנסות מעשית באותן הדרכים. שלב ההתנסות  – The dosing session לאחר שלב ההכנה מגיע הרגע בו נוטלים המטופלים את החומר הפעיל (לצורך המחשה, נשתמש במקרה של ג'ולי בו נטלה פסילוסיבין במינון של 25 מיליגרם). החוויה הפסיכדלית אינה מתרחשת בקליניקה רגילה. במקום אורות ניאון קרים ומכשור רפואי מאיים, המטופלים נכנסים לחדר המואר באור נעים ורך. החדר מעוצב כך שישדר אווירה ניחוחה, אסתטית ונקייה. ברקע מוזיקה נעימה, נרות ריחניים, מיטה אליה נעים להיכנס וגישה ישירה וקלה לשירותים פרטיים. המטרה היא לייצר סביבה מכילה, נעימה ושאינה מאיימת. שני מטפלים (בדרך כלל המטפל הראשי איתו התבצע שלב ההכנה ועוד מטפל נוסף איתו נערכה היכרות מקדימה) מקבלים את פניו של המטופל ומוודאים כי האחרון נינוח ומוכן. לאחר שיח בו חוזרים שוב על היבטים מרכזיים אשר עלו בשלב ההכנה, המטופל מוזמן ליטול את הפסילוסיבין במינון המוסכם. זה הזמן שבו המשתתף מוזמן גם לכסות אל עיניו בכיסוי עיניים ולחבוש את האוזניות מהן בוקעת מוזיקה שנבחרה בקפידה. כמובן שאם המשתתף אינו מרגיש בנח עם הצעות אלו, אין חובה לציית להם. יחד עם זאת, ההזמנה לשימוש באוזניות וכיסוי עיניים אינו שרירותי. הטיפול הפסיכדלי, בהיותו דוגל במינון גבוהה של החומר הפעיל, מנכיח את הצורך לחוויה פנימית אישית, תוך תשומת לב מינימלית למתרחש בחוץ, ובהתכווננות מודעת להתמסרות למסע פנימי. אין הכוונה שלא מתבצע שיח בין המשתתף למטפל, אך שיח זה הוא שיח תומך. המטפל תמיד שם על מנת לעזור למשתתף להתכנס לתוך החוויה הפסיכדלית, ולהיעזר בו ככלי להרגעה וויסות רגשי. שלב זה יכול להיערך זמן רב. לפעמים עד כדי 8 שעות. רוב הזמן המטופל יהיה מכונס בחוויה הפסיכדלית, זאת תוך כדי ידיעה בטוחה כי שני מטפלים מנוסים שומרים עליו מכל משמר. לקראת סוף החוויה, כאשר ריכוז החומר הפעיל בדם יורד בהדרגה, המטופל והמטפלים מקיימים תהליך של שיתוף, זאת מבלי לרדת לעומקם של התכנים. האינטנסיביות הרבה של שלב זה מחייבת את המטפלים לרגישות רבה בעת החזרה למצב תודעתי יומיומי. המטרה היא להעניק למטופל "נחיתה" רכה, לעבד את העוצמות בהן נפגש, וליצירת רצף בין תחושת "העצמי" שלפני החוויה לזו שלאחריה. רצוי מאוד לדאוג מראש ליצירת קשר עם אדם מהמעגל החברתי הקרוב למטופל, זאת על מנת ללוותו הביתה בבטחה. חשוב לציין שמחקרים שונים בוחנים את השפעתם של מספר התנסויות של שלב זה, ואינם מגבילים עצמם להתנסות חד פעמית בלבד. שלב האינטגרציה לאינטגרציה של החוויה הפסיכדלית פנים רבות, שהמשותף לכולם היא הכוונה למקסם את הרכיבים הטיפוליים החיוביים ולצמצם את השפעתן של חוויות מאתגרות (באנגלית – Harm reduction). תפקידה "לשזור" לחייו של המטופל את שנחווה ונלמד במסגרת שלב ההתנסות, ולבסס שינוי ארוך טווח.  פניה הרבות של האינטגרציה כוללים, בנוסף לשיח הטיפולי, רכיבים שונים ומגוונים הכוללים בעיקר עבודה בעזרת מוזיקה, אומנות, תנועה, עבודת גוף ומגע ישיר עם הטבע. היא יכולה לכלול את המטופל והמטפל וכן לרתום אף את כוחה הטיפולי שבשייכות לקבוצה או קהילה. נציין עם זאת כי במסגרת מחקרית, כל המשתתפים אמורים לעבור את אותה התערבות טיפולית, ולכן מידה מועטה של גמישות מתאפשרת. האינטגרציה עשויה לכלול אספקטים רבים כגון עיבוד וניתוח של חוויות מבלבלות, יצירת משמעות ונרטיבים אישיים, הקלה והכלה של רגשות קשים או סימפטומים שנשארו וגיבוש תובנות ועגינתם בהקשר חייו של המשתתף. מתקיים שיח אודות הדרכים לייצר שינוי המבוסס על גילויים חדשים, הנכחת קונפליקטים בין אמונות ישנות לחדשות ויצירת גשר ביניהן, התעמקות בדרכים בעזרתן ניתן לשמור על האלמנטים הטיפוליים המיטביים וכיצד להימנע מחזרתם של דפוסים ישנים שאינם אדפטיביים. היא יכולה לכלול גם התייחסות להסתגלות לחזרה לחיי שגרה, גישור ויצירת דיאלוג בין חלקי אישיות אשר ייתכן ונשכחו או הודחקו, והגברת החיבור לדרכים השונות של מימוש עצמי, שאינם דווקא מילוליים ורציונאליים, כגון רוחניות, יצירתיות, תנועה, אומנות, ריקוד או כל אלמנט אחר של חווית "העצמי". חשוב לציין כי מטפלים שונים משתמשים בפרדיגמות טיפוליות שונות. על כן, חשוב לקיים דיאלוג אודות הרפרטואר המקצועי של המטפל. חלקם ישתמשו במודלים של הטיפול הדינאמי בעוד שחלקם ישתמשו בשיטות קוגניטיביות-התנהגותיות (CBT). יש המאמינים בטיפול סומאטי דרך הגוף, ויש המאמינים בטיפול מבוסס מיינדפולנס. אין באמת דרך אחת שמתאימה לכל, וכוחה של האינטגרציה נעוץ במידה רבה בהתאמה שבין צרכי המטופל והעדפותיו לבין הסגנון בו המטפל מרגיש בנח. מטפל מיומן יקיים תאום ציפיות עם המטופלים אודות האלמנטים החשובים להם, איתם הם מרגישים בנח ושבהם נטועה תקוותם. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות‏ Koslowski, M., Johnson, M. W., Gründer, G., & Betzler, F. (2021). Novel treatment approaches for substance use disorders: Therapeutic use of psychedelics and the role of psychotherapy.  Current Addiction Reports , 1-11.‏

מחווה למורשתו של הפרופסור בני שנון בחודש האחרון נפרדנו מאחד המוחות המבריקים והמקוריים של האקדמיה הישראלית בכלל, וחקר הפסיכדליים הישראלי בפרט. בני שנון היה פסיכולוג קוגניטיבי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא כתב בצורה יוצאת דופן על מהות התודעה, מנגנוני השפה והשפעות של חומרים פסיכדליים קלאסיים, במיוחד אודות ה-DMT, החומר הפעיל בחליטת האיוואסקה. ספרו הבולט ביותר הוא "האנטיפודים של המוח: שרטוט הפנומנולוגיה של חווית האיוואסקה" (The Antipodes of the Mind: Charting the Phenomenology of the Ayahuasca Experience) אשר יצא לאור בשנת 2002. מדובר באחד המחקרים האקדמיים המקיפים ביותר על ההשפעות הסובייקטיביות תחת DMT. שנון היה דמות יוצאת דופן, שנויה במחלוקת לדעת רבים. הוא לא התבייש להעיד כי השתמש בחומרים פסיכדליים באופן כללי, ובאיוואסקה באופן פרטני (מעל 160 התנסויות לדבריו). הוא לא התבייש לקשור בין החוויות האישיות תחת חומרים אלו לבין עיסוקו האינטלקטואלי-מחקרי בהבנת התודעה "היומיומית" כפסיכולוג קוגניטיבי. ייתכן אמנם כי סיבה נוספת להיותו שנוי במחלוקת  נעוצה בתעוזתו להציע רעיון חוצה גבולות. לפיו, חוויות דתיות מאותו סיפור מקראי אותו כולנו מכירים היטב, עשויות להיות תולדה של השפעתם של חומרים פסיכדליים, אשר הופקו מעולם הצומח הייחודי לסביבה הים תיכונית. פרופסור בני שנון יש שימסמסו את הרעיון כלא רציני, חסר תימוכין או כאחד שמקורו בתקווה אישית של המחבר. ייתכן וכך היה הדבר. יחד עם זאת, המדע לדעת רבים חייב לחבק גם רעיונות פורצי דרך, אשר יערערו את עולם התפיסה המדעית של הזמן הנתון. מכאן חשוב להכיר ולהודות לאנשים אשר לוקחים סיכונים מקצועיים מסוג זה, ולהציף את מהות דרכי מחשבתם הייחודית. כתבה זו נובעת מהתחייבות זו. אשמח להביא לפניכם את עיקרי מאמרו "Biblical Entheogens: a Speculative Hypothesis" ("אנתאוגנים תנכיים: היפותזה ספקולטיבית"). לאחר מכן ארחיב על מקומם של חומרים פסיכדליים בכמה מסורות מהעת החדשה, ואנסה לחבר בין המידע אשר מעניק המדע המודרני בחומרים פסיכדליים לבין אותה אפשרות מרתקת אותה הציף פרופסור שנון. בואו נתחיל:   איוואסקה, צמחים מזרח תיכוניים ו"חוויה אנתאוגנית" פרופסור שנון פותח בהתמקדות באלמנט פסיכולוגי המשותף לכלל התרבויות הוא החיפוש אחר "תחושת התעלות", אותה הוא רואה כסוג של אינסטינקט אנושי בסיסי. לחיזוק תענה זו, נעזר שנון במחקריהם של חוקרי תרבות שונים אשר במוקד תשומת ליבם, ההישענות של אותן תרבויות בחומרים פסיכואקטיביים ככלים עליהם "ניתן לרכב" אל עבר חוויה רוחנית מסוג זה. אותם חומרים פסיכואקטיביים שייכים למשפחה אחת ספציפית אותם אנו מכנים בספרות המחקרית "חומרים אנתאוגנים" – חומרים אשר בכוחם "לעורר את האלוהים" או את "תחושת החיבור לאלוהות" מ"בפנים". פסיקוטריה וירדיס המכיל DMT ואכן ההישענות על צמחים בעלי הפוטנציאל לייצר חיבור עם "המחוזות הגבוהים של הרוחניות" עמדה בלב ליבם של שיטות שמאניות רבות. מצד אחד, פרופסור שנון מדגיש בכתביו את חליטת האיוואסקה הנפוצה ביבשת דרום אמריקה, שכן, מאוחר יותר ישווה בין הדימון הפרמקולוגי הספציפי הקיים בינה לבין צמחים שמקורם בעגן המזרח התיכון. יחד עם זאת, חשוב היה לפרופסור שנון להדגיש כי השימוש בחומרים פסיכדליים נוספים שיחק תפקיד מרכזי במספר רב של דתות העולם הישן. הוא מציין למשל את "הסומה" (סוג של נקטר פסיכואקטיבי המופיע בוודות ההינדיות אשר ייתכן ומקורו בפטריית "האמניטה מוסכריה" ), או את אשר התרחש בעיר היוונית "אילוסיס" אשר בקרבת אתונה, אליה עלתה לרגל האליטה האינטלקטואלית של יוון ורומא על מנת לזכות בטקס ייחודי של שתיית משקה "הקיקיון" עליו נרחיב בכתבה נפרדת.   עץ השיטה המכיל DMT כאמור, לב מאמרו הספציפי של פרופסור שנון נשען על הדמיון הפרמקולוגי והחוויתי שבין האיוואסקה לבין הפוטנציאל הפסיכדלי הטמון בשילובם של צמחים מזרח תיכוניים ספציפיים. במילים אחרות, ממש כמו בחליטת האיוואסקה, קיימים באזורנו צמחים המכילים את החומר הפסיכואקטיבי DMT (דימתילטריפטמין), וצמחים נוספים המכילים מעכב של אנזים ספציפי, בלעדיו הגוף יפרק במהירות את ה-DMT, וימנע מהחוויה הפסיכדלית לבוא לידי ביטוי. בעוד שהאיוואסקה כוללת את עלי הצמח Psychotria viridis, ומעכב האנזים הנמצא בסוג של גפן העונה לשם Banisteriopsis caapi, כאן אצלנו במזרח התיכון ייתכן וניתן להגיע לאותו אפקט משילוב תמצית הלקוחה מעץ השיטה (ממנו נמצה את ה-DMT), ותמצית מהשיח Peganum harmala ("שבר לבן" בעברית או באנגלית Wild Rue או Syrian Rue), ממנה נפיק את אותו אנזים מעכב. בנסטריופסיס קאפי - גפן האיוואסקה- המכיל מעכב אנזים MAO נזכיר כי החומר הפעיל באיוואסקה מעורר חזיונות עוצמתיים כמו גם עיוותים ושינויים בכל אפיקי התפיסה האחרים. מבחינה מחשבתית, שתיית האיוואסקה כוללת תובנות אישיות, רעיונות הנחווים כנשגבים, תגובות רגשיות וחוויות רוחניות-מיסטיות עמוקות. יתרה מכך, החוויה תחת האיוואסקה מעלה את התחושה כי האדם נפגש עם "מציאות אחרת", כי הוא בעל גישה למקורות ידע חדשים, או שהמסתורין, כמו גם האמיתות האולטימטיביות של היקום, מתגלות בפניהם. לא מפתיע כי לעתים קרובות, המתנסים באיוואסקה ובחומרים אנתאוגנים אחרים מתארים את המאורע "כמפגש עם האלוהי". "שבר לבן" המכיל מעכבי אנזים MAO באופן רעיוני, חוויות מסוג זה מתיישבות בנוחות עם תיאורים של התגלויות נבואיות. לכן, ובנוסף לדמיון הפרמקולוגי, ההשערה של פרופסור שנון נשענת גם על ניתוח החוויה כפי שמפורט בטקסטים, שיקולים לשוניים, פרשנות של טקסטים יהודיים ישנים ומסורות עתיקות אחרות של המזרח התיכון ומידע אנתרופולוגי רלוונטי. בואו נראה כיצד פרופסור שנון מסביר נקודה זו על ידי התמקדות בגדול הנביאים, הוא כמובן משה רבינו.   משה והסנה הבוער "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (ספר דברים ל"ד)   לפי המסורת היהודית (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, ל"ט ע"ב), ובניגוד לנביאים האחרים, משה הוא הנביא היחיד אשר ראה את האלוהים, ודיבר אליו ישירות, פנים אל פנים. לפי שנון, ניתן לאתר מאפיינים דומים בין חוויות פסיכדליות-מיסטיות לבין האופן בו נכתב בכתובים אודות חוויית ההתגלות של משה. הוא פורט את טיעוניו בצמוד למספר המפגשים של משה עם האלוהים. הראשון התרחש במדבר סיני, שם התגורר משה עם חותנו יתרו, אשר כזכור היה כהן בחבל מדין: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה.   וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ--מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה--אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.   וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה--וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (שמות פרק ג', פסוקים א'-ד') "המפגש עם האלוהי" היא אחת מהחוויות הנפוצות אודותן מדווחים המתנסים באיוואסקה במינונים גבוהים. יחד עם זאת, מסיבות השמורות לפרופסור שנון, הוא מעדיף להתמקד באלמנט השני בתיאור, אודות המפגש עם אותו סנה "שאיננו אכל". שנון מציע כי אותו מפגש אינו היה כרוך או מעוגן בשינוי בעולם האמיתי, אלה שיקף שינוי קיצוני במצב התודעה של המתבונן -במשה עצמו. תחושת הזמן של משה השתנתה, ורגע ממשי בזמן הפיזי נתפס באופן סובייקטיבי כנצח. שינויים בתפיסת הזמן והמרחב שכיחה ביותר תחת השפעת חומרים פסיכדליים קלאסיים באופן כללי, ותחת השפעת DMT באופן פרטי. כך, כשהביט בשיח, הרגיש משה שעבר זמן רב. כמה רב? מספיק על מנת שהשיח שלפניו יישרף כליל. ייתכן כי בתחום הפיזי-חיצוני חלף רק שבריר שנייה, אך מנקודת חווייתו של המתבונן, לא נתפס שינוי ממשי במרקם הזמן-מרחב. המפגש השני הוא של משה ואחיו אהרון עם חכמי ומכשפי פרעה. שני הצדדים הפכו בו מוטות לנחשים (או לזוחלים גדולים):   "ַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-פַּרְעֹה, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה; וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ, לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו--וַיְהִי לְתַנִּין.   וַיִּקְרָא, גַּם-פַּרְעֹה, לַחֲכָמִים, וְלַמְכַשְּׁפִים; וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם--כֵּן.   וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ, וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם; וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן, אֶת-מַטֹּתָם.   וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם" (שמות פרק ז', פסוקים י'-יג'). שנון מצרף לטענותיו ממצאים מהספרות האנתרופולוגית אודות תוכנם המיוחד של חזיונות האיוואסקה, שם הזיות וויזואליות אודות נחשים נחשבים לנפוצים ביותר. יתרה מכך, ספרות זו גם מציינת חזיונות בהם מוטות ועמודי עץ הופכים לנחשים או לסוגים שונים של זוחלים. המפגש השלישי אותו מציין המקרא נחשב אולי לאירוע הקדוש והעצום ביותר בתנ"ך - מעמד הר סיני. במאורע זה ניתנו עשרת הדיברות אל משה, ונוצרה אותה הברית בין ה' לעמו ישראל. במעמד זה התבקשו בני ישראל לנקוט בשלושה ימים של טהרה וקידוש (כולל האיסור לקיום יחסי מין), ונכתב כי אלוהים בא על ההר, ותחת עונש מוות לא הורשה איש חוץ ממשה לצעוד קדימה: "וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים:  אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה.   וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.   וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים, מִן-הַמַּחֲנֶה; וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר.   וְהַר סִינַי, עָשַׁן כֻּלּוֹ, מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה, בָּאֵשׁ; וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.   וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.   וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי, אֶל-רֹאשׁ הָהָר; וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר, וַיַּעַל מֹשֶׁה.   וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם:  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.   וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ:  פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה.   וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה, לֹא-יוּכַל הָעָם, לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי:  כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ, לֵאמֹר, הַגְבֵּל אֶת-הָהָר, וְקִדַּשְׁתּוֹ.   וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד, וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ; וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם, אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה--פֶּן-יִפְרָץ-בָּם" (שמות פרק י"ט, פסוקים טו' – כ"ו). גם כאן, קיימים מספר מאפיינים המשיקים במיוחד לחוויית האיוואסקה, אך פרופסור שנון מעוניין להטיל זרקור על הבקשה להיטהרות של שלושה ימים, כולל ההימנעות מפעילות מינית, שכן, בכל ההקשרים המסורתיים של שימוש באיוואסקה, הגבלות מסוג זה נחשבות לסטנדרטיות.  בנוגע למעמד הר סיני, שנון מדגיש שלוש תכונות הנפוצות גם בהקשרי האיוואסקה. הראשונה היא נוכחותן של אש וזוהר. המחקר האנתרופולוגי מדגיש במיוחד את "המפגש עם אור" בקרב צורכי החליטה, אור המאופיין "כעילאי", ואכן פעמים רבות בצורה של אש. במינון גבוהה, לעתים קרובות צורכי החליטה מרגישים שבראיית האור הם נתקלים בבסיס ההוויה, הבסיס שהינו המקור של כל מה שקיים, הכוח המקיים את הקוסמוס, החיים והנפש. רבים אכן מזהים חוויה זו כמפגש עם האלוהים. בספרו של שנון, הוא מביא מספר ציטוטים של מפגש מסוג זה. הנה אחד מהם לפניכם: "מולי היה מקור אור מבריק ביותר, כמו פנס רב פנים. ידעתי שאם אסתכל ישר קדימה, אתמוטט ואולי אמות. כך, סובבתי את ראשי. במהלך החוויה הזו, הרגשתי כאילו אני מאבד את תחושת העצמי שלי ואת יכולת הזיכרון." המאפיין השני אותו מציין פרופסור שנון הוא הפחד מהמוות. פחד כזה נפוץ ביותר תחת השפעת האיוואסקה, שכן, רבים מהמתנסים חשים לעתים קרובות כי הם עומדים למות. בנוגע למאפיין השלישי, מציין שנון את הסינסתזיה, כלומר חוויה תפיסתית של מיזוג אפיקי תחושה שונים (שמיעת צבעים או ראייה של מוזיקה), עיוות תפיסתי נפוץ ביותר תחת חומרים פסיכדליים קלאסיים באשר הם. בטקסט המקראי שצוטט לעיל, אנו קוראים שבני ישראל ראו את הרעם וכמו כן את רעש השופר. ההתגלות הרביעית עליה מצביע שנון לקוחה משמות פרק ל"ג, פסוקים אשר אודותם התחבטו פרשני מקרא רבים. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי, אֵת אֲשֶׁר-תִּשְׁלַח עִמִּי; וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם, וְגַם-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי.   יג  וְעַתָּה אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ; וּרְאֵה, כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה.   יד  וַיֹּאמַר:  פָּנַי יֵלֵכוּ, וַהֲנִחֹתִי לָךְ.   טו  וַיֹּאמֶר, אֵלָיו:  אִם-אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים, אַל-תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה.   טז  וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ--הֲלוֹא, בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ; וְנִפְלִינוּ, אֲנִי וְעַמְּךָ, מִכָּל-הָעָם, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.  {פ} יז  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה:  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.   יח  וַיֹּאמַר:  הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ.   יט  וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.   כ  וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי.   כא  וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.   כב  וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי.   כג  וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. איך יכול להיות לאלוהים פנים וגב? כיצד ניתן לראות כל חלק מן האלוהים? הרמב"ם הסביר כי בהקשר זה הכינויים 'פנים' ו'מאחורי' מתייחסים בהתאמה לרמות גבוהות ונמוכות יותר של הבנת האדם את האלוהי או להיבטים מרכזיים למול הפריפריאליים של מהותו (הרמב"ם 1963). שנון מציע הסתכלות אחרת, שוב כמובן דרך הבנת חווית האיוואסקה. לראות דמויות או ישויות מבלי יכולת לתפוס בצורה בהירה את תווי פניהם הוא היבט נפוץ בחוויית ה-DMT. באחד ממחקריו של פרופסור שנון אשר התמקד בצרכנים מנוסים של חליטת האיוואסקה, מציין הוא את התיאור הבא: "ראיתי דמות. זו הייתה אישה, אבל לא אדם רגיל, לא בן אדם רגיל. ראיתי את האישה הזו בבירור, אבל לא יכולתי לראות את פניה. כל כך רציתי לראות את פניה, והפצרתי בה בבקשה, בבקשה תראה לי את פניך. היא הלכה קדימה, הרחק ממני, עם הגב אליי. המשכתי להפציר בה. מהר מאוד היא הפנתה את ראשה לאחור, לעברי. זה היה כל כך מהיר שבקושי יכולתי לראות כלום. הדבר היחיד שזיהיתי היה חיוך. היא חייכה אלי בצורה שהיא גם מיטיבה וגם מעט מלגלגת, כאילו כדי להצביע על כמה קטן אני כבן אדם. ואז היא המשיכה ללכת כשרק הגב שלה מופנה אלי." מה שפרופסור שנון התרשם ממנו בתיאור המקראי הוא לא רק הסתרת פניו של האלוהים, אלא הפצרותיו של משה. מה שקורה במהלך מפגש האיוואסקה, ובמיוחד מה שרואים בחזיונות שהחליטה מעניקה, אינו רק פונקציה של החליטה עצמה. לאדם השותף בטקס האיוואסקה יש גם תרומה אקטיבית חשובה ביותר. ייתכן לדבריו כי מה שקורה במהלך הטקס הוא סוג של אינטראקציה, בין המשקה עצמו לבין האדם השותה. במילים אחרות, עם הניסיון, האינטראקציה של האדם עם חזיונותיו הופכת לפעילה יותר. שותים המנוסים פחות עם ניווט החוויה רואים תחילה רק "אלמנטים" ללא הבחנה ברורה אודותם. מאוחר יותר (או עם הגדלת המינון), מתאפשרת הכניסה "אל תוך" החזיונות, בדומה לשחקן בסצנה ספציפית. עם תרגול מתקדם, אדם יכול לקיים אינטראקציה עם הישויות, היצורים או האובייקטים שרואים בחזיונותיו. במקרים המתקדמים ביותר (ולכן, גם אלו הנדירים), אפשר אפילו לעצב את החיזיון עצמו לפי רצון המתנסה (בדומה אולי לחוויית "חלום צלול"). נציין בזאת כי מבחינה מחקרית, קיים מתאם בין תכונות אישיות מסוימות לבין היכולת להיות במגע פעיל עם המתרחש בחיזיון, והם כוללים בעיקר את הסקרנות, אומץ, תעוזה, נחישות, התעקשות, התמדה, כמו גם נטייה להימשך אל הבלתי ידוע. לדעת שנון, קריאת הכתובים מגלה שמשה הפגין תכונות אישיות מסוג זה. המפגש החמישי והאחרון הנוגע לממשק בין הסיפור התנכי לפנומנולוגיית האיוואסקה מתמקד בחזרתו של משה מהר סיני בפעם השנייה, עת נשא הוא את לוחות הברית כאשר פניו קורנות. "    וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו--בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.   ל  וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן, עוֹר פָּנָיו; וַיִּירְאוּ, מִגֶּשֶׁת אֵלָיו." (שמות פרק ל'ד, פסוק כ"ט-ל') חווית צבע באופן בהיר ובוהק, הבאה לידי ביטוי גם בתפיסת פניהם של אנשים בסביבה "כזורחים", או כנראים צעירים יותר, "בעלי עור חלק יותר" או "כיפים יותר", היא חוויה נפוצה תחת השפעת האיוואסקה.   DMT  תוצרת הארץ בספר שמות, מיד לאחר תיאור מעמד הר סיני, אנו קוראים: ַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.   וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.   וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים .   שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים .   אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.   וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.   כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ."  וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים :  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.   וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.   וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים;  וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.   וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.   בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ.   וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.   וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.   וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.   וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.   כ  וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.   וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.   וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ} וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן, עֲצֵי שִׁטִּים:   אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ.   וְצִפִּיתָ אֹתוֹ, זָהָב טָהוֹר; וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב, סָבִיב.   וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח, סָבִיב; וְעָשִׂיתָ זֵר-זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ, סָבִיב.   וְעָשִׂיתָ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב; וְנָתַתָּ, אֶת-הַטַּבָּעֹת, עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת, אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו.   לְעֻמַּת, הַמִּסְגֶּרֶת, תִּהְיֶיןָ, הַטַּבָּעֹת--לְבָתִּים לְבַדִּים, לָשֵׂאת אֶת-הַשֻּׁלְחָן.   וְעָשִׂיתָ אֶת-הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים, וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב; וְנִשָּׂא-בָם, אֶת-הַשֻּׁלְחָן.   וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו, וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו, אֲשֶׁר יֻסַּךְ, בָּהֵן; זָהָב טָהוֹר, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.   וְנָתַתָּ עַל-הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים, לְפָנַי תָּמִיד. כפי שניתן לשים לב, החומרים המפורטים לאורך הקטע נחשבים ליקרים ביותר. הדבר ברור עבור זהב, כסף ואבנים יקרות. כמו כן, הצבעים של כחול, סגול וארגמן היו יקרים מאוד במזרח הקדום. הפריט היחיד שבולט הוא 'שיטים', סוג של עץ. כפי שעולה מהציטוט הארוך, פריט זה ממלא תפקיד מרכזי בבניית המשכן - מסגרת האוהל, ארון הקודש, השולחן, הקרשים התומכים כולם עשויים מעץ זה. עץ השיטה המקראי למה שיטים? חוקרים יהודים מסורתיים הסבירו כי העניים, אלה שאין ברשותם זהב וכסף, צריכים לספק עצים כתחליף לרכוש. פרופסור שנון מציע הסבר נוסף – לעץ השיטה תכונות פסיכואקטיביות. ישנם זנים רבים של העץ, והוא גדל גם באוסטרליה, מקסיקו ודרום אמריקה. הוא מוזכר שוב בטקסטים יהודיים מאוחרים. למשל, בתלמוד (מסכת גיטין, ל"ט ע"ב) מצוין כי שרף השיטים משמש כתרופה. בהקשר אחר מסביר התלמוד שהמילה שטים נגזרת מהמילה שתות (שטות) (מסכת סנהדרין, טז ע"א). שנון שואל האם הדבר מרמז לשינויים הפסיכולוגיים שצמח מסוג זה יכול לגרום? באופן מוזר, לאחר ספירת סגולותיו הרפואיות של הצמח, מציין אחד המתורגמנים התלמודיים שיש אומרים שתרגום עץ השיטה יכול להתפרש גם כאותו "סנה". שנון מציין במפורש כי לא מצא מקור אמין דיו אודות שימוש פסיכואקטיבי מתמצית עץ השיטה בעגן המזרח התיכון, אך שימוש כזה אכן מתועד ביבשת דרום אמריקה. הילידים של מדינת "פרנמבוקו" אשר בברזיל משתמשים בקליפת השורשים של אחד ממיני עץ השיטה בטקסים אנתאוגנים, אשר מכונה בניב המקומי כ-"Jurema". לאור הסמיכות הגאוגרפית, פרופסור שנון מציין כי השיטה נחשבה לקדושה על ידי המצרים הקדמונים. במיתולוגיות השונות, העץ נהנה ממעמד מיוחד ביותר, ועולה בהקשר להולדת האל אוזיריס ושל הפרעונים שונים. למשל, נכתב כי אוזיריס נהרג בהיותו סגור בארון קבורה שממנו מלבלב עץ השיטה; מתוך העץ הזה אוזיריס (בגרסאות אחרות, הורוס) יצא לחיים. ואכן, המצרים הקדמונים ראו בשיטה את "עץ החיים" כמו גם מצע בסיסי לסוג לאלוהות עצמה. בנוסף, השיטה שימשה את המצרים הקדמונים למגוון שימושים רפואיים, כמו גם לבניית סרקופגים. סיכת ענף השיטה של מסדר "הבונים החופשיים" המיתוסים והאגדות המצריים העתיקים רלוונטיים במיוחד להליך ההשערה של שנון במובן נוסף. לפיו, מדובר בעיסוק מתמיד בעולם המיתוסים של מוות ולידה מחדש (הרלוונטיים במיוחד גם עבור תיאולוגיה הנוצרית, במיוחד לעיסוק בתחיית המתים). מוות ולידה מחדש הם היבטים מרכזיים הן בחוויית האיוואסקה והן בחוכמת התרבויות הילידיות מדרום אמריקה. כאן המקום להזכיר כי פירוש השם Ayahuasca הוא "גפן המתים"/"גפן המוות", ולחובבי הקונספירציות, סמל עלה השיטה מייצג את האל-מוות ותחיית המתים אצל אגודת "הבונים החופשיים".   מעכבי אנזים MAO תוצרת הארץ כאמור, גם במקרה של איוואסקה וגם בהקשר עץ השיטה של חצי האי סיני, על מנת למנוע מגופנו לפרק את ה-DMT, יש צורך לעכב את האנזים האחראי על פירוקו המהיר. בעקבות היכרותו של שנון עם זן השיטה הברזילאי Jurema, הוא למד כי ניתן להוסיף את זרעי ה-Peganum harmala (שַׁבָּר לבן) וכך להכין חליטה דומה לאיוואסקה, תערובת של DMT עם מעכבי אותו אנזים. לאחר שהתנסה בתרכובת זו, מציין שנון  כי החוויה הפסיכדלית דומה באופן מפתיע לחוויית האיוואסקה.   חוויות פסיכדליות במקרא ובכתבים עתיקים נוספים יעקב, לאה, רחל, אדם, חווה וקטורת בית המקדש ישנם מספר מקרים נוספים בהיסטוריית היהדות הקדומה בהם מוצע השימוש בצמחים פסיכואקטיביים. אותם אירועים אינם נמצאים בזיקה לעץ השיטה או השבר הלבן, אך כולם מרמזים על כך שבני ישראל הקדמונים התייחסו לצמחים פסיכואקטיביים בהערכה רבה. הסיפור הראשון נוגע לרחל, אשתו האהובה של יעקב. יעקב אהב את רחל יותר משאהב את לאה, אחותה אליה חייב היה לו להינשא: " וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה....   וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי....  וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר-חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל-לֵאָה אִמּוֹ וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל-לֵאָה תְּנִי-נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ.   טו  וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי וַתֹּאמֶר רָחֵל לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה תַּחַת דּוּדָאֵי בְנֵךְ.   טז  וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן-הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא (בראשית פרק כ"ט-ל')" לדעת פרופסור שנון מדובר בסיפור מדהים. לאחר שהטקסט המקראי מבהיר היטב שהדבר החשוב ביותר בחייה של רחל היה אהבת בעלה אותו היא נאלצה לחלוק עם אחותה השנואה, נאמר כי דווקא רחל זו מוכנה להקריב את מערכת היחסים שלה עם בעלה כדי להשיג כמה מצמחי "הדודאים". יתר על כן, יש לציין שגם לאה הוקירה מאוד את אותם צמחים, שכן היא משווה את לקיחתם של אלה לנטילת יעקב, יעד היריבות והאיבה בין שתי האחיות. שנון מוסיף כי הסיבה שהמספר מכניס פרטים אלו אל הסיפור המרכזי, היא כדי להצביע על מידת הערך של הדודאים בחברה הישראלית הקדומה. הדודאים, כמובן, הוא צמח בעל תכונות פסיכואקטיביות (ראו למשל, Schultes and Hofmann 1992). הסיפור המקראי השני הוא סיפורו של עץ הדעת. זוהי אחת הפרשיות החשובות בתנ"ך, ​​מהמסקרנות ביותר, ולכן, הספרות לגביה עצומה. בנקודה זו מבקש פרופסור שנון להבהיר שני היבטים בנוגע לחומרים אנתאוגנים. האחד קשור לאמונות תרבותיות שהסיפור מניח מראש, לפיה בני האדם לאורך ההיסטוריה האמינו כי ניתן להשיג ידע באמצעות אכילה של חומר מעולם הצומח. ההיבט השני נוגע לדמיון הרב שבין הסיפור המקראי לבין מיתולוגיות האיוואסקה מיבשת דרום-אמריקה. חשוב לזכור כי באיוואסקה כרוכות יותר מיתולוגיות מכל גורם פסיכואקטיבי דרום אמריקאי אחר. בפרט, ישנם תיאורים מיתולוגיים רבים על מקור הידע שבשילוב שני חומרים ספציפיים מתוך 80,000 מיני צמחים הגדלים באגן האמזונס, ונוסיף כי גם המדע המודרני עדיין מתקשה להציג תמונה ברורה אודות מקור אותה חליטה. לשבטים הילידיים השונים ביבשת זו סיפורים שונים אודות מקורותיה. עם זאת, שנון בחן עשרה סיפורים מתוך הספרות האנתרופולוגית, וגילה כמה נושאים הדומים לסיפור המקראי. מיתולוגיות ילידיות אלו כוללות נחשים ומעשים עליהם חל איסור, בדרך כלל אודות פעילות מינית. יתר על כן, מיתוסים אלו מפרטים אודות המפגש הראשון עם האיוואסקה, המאופיין בדרך כלל כאירוע קטקליזמי (שבמרכזו אסון), אשר לפניו, חיי האדם התאפיינו בשלווה מוחלטת (הרמוניה עם הטבע, כל צרכי ההישרדות הבסיסיים שלהם סופקו בקלות, ואף יכלו לשוחח עם בעלי החיים). מאז הופעתה של האיוואסקה, חיי אדם כללו עבודה ומאבק. המקרה השלישי עוסק "בקטורת הסמים" בה נעשה שימוש בבית המקדש שבירושלים. הקטורת הכילה סדרה של מרכיבים, זהותם של רובם אינם מוכרים כיום, שכן המתכון הוחזק בסוד, היה ידוע רק למשפחת הכוהנים, ואבד בעת חורבן בית המקדש. הקטורת שימשה מדי יום בשירותי המקדש הרגילים, אך פעם בשנה, ביום הכיפורים, הוצעה בתוך קודש הקודשים. הדבר נעשה על ידי הכהן הגדול וכאשר הוא נמצא לבדו. התלמוד מספר כי קיימת סכנה שהכהן הגדול לא יחזור בריא ושלם, ולפיכך הייתה מחוברת שרשרת של זהב לגלימתו אשר נגררה לאורך צעדיו, זאת כדי שאחרים יוכלו לפקח על שלומו. שנון מוסיף כי בהסתמך על דמיון פונולוגי של המילה "קטורת" והמילה העברית ל"קישוריות", מסביר הטקסט הקבלי כי הקטורת אחראית ליצירת הקשר שבין האלוהים לאדם.   לסיכום פרופסור שנון מסכם כי באזורים הדרומיים של ארץ ישראל ובחצי האי סיני גדלים שני צמחים המכילים את המולקולות המהוות יחד את מרכיבי המפתח של אחד החומרים הפסיכדליים החזקים ביותר שקיימים, משקה האיוואסקה. צמח אחד הוא Peganum harmala (או בעברית, שבר לבן) והשני הוא Acacia (או בעברית, עץ שיטה). האחד מכיל מעכבי אנזים MAO (בטא-קרבולינים)  והשני DMT. בתנ"ך, אין אינדיקציות לשימוש בצמח הראשון, אך ישנן עדויות ברורות לכך שהצמח השני נחשב למוערך ביותר, הן עבור בני ישראל והן עבור המצרים הקדמונים. יחד עם זאת, מרפאים ערבים ובדואים מסורתיים משלבים את שני הצמחים בשיטות הריפוי שלהם, וקיים תיעוד היסטורי כי היהודים ברחבי המזרח התיכון השתמשו בשבר הלבן בצורות שונות לרפואה ויתכן גם לפעולות אשר נחשבו לעשי "כשפים". פרופסור שנון מחזק את דבריו בכך שמציין כי במקרא ניתן לזהות סימנים ברורים לכך שצמחים בעלי פוטנציאל פסיכואקטיבי נחשבו כמוערכים ביותר. למרבה הפלא, כמה פרקים מרכזיים בחייו של משה מציגים מאפיינים המשיקים במידה רבה לחוויית האיוואסקה. פרקים אלו כוללים את המפגש הראשון של משה עם האלוהות ומעמד הר סיני, אשר נחשב באופן מסורתי לאירוע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית. טקסטים רבניים ומיסטיים יהודיים מאוחרים יותר נותנים תמיכה נוספת להשערה לשימוש בחומרים אנתאוגנים. פרופסור שנון מציב בפנינו טענה מעניינת המבוססת על הנתונים הבוטניים והאנתרופולוגיים מחד גיסא, ותיאורים מקראיים המהדהדים גם בניתוח הפרשני (הרמנויטיקה) היהודי המאוחר מאידך גיסא. השילוב שבין השניים מרמז על קשר אפשרי לשימוש בחומרים אנתאוגנים בתקופה המקראית. שנון מודע, ואינו בורח מהעובדה כי "האקדח המעשן", לדבריו, אינו מונח על השולחן באופן גלוי. עם זאת, הרמזים הרבים, כמו חלקי פאזל, נראים כמתלכדים לכדי שלם מאוחד ומסקרן במיוחד. פרופסור שנון חותם את מאמרו בהוראה כי על הקורא לשפוט לבדו את ניתוח ייחודי זה. מקורות   Shanon, B. (2002). The antipodes of the mind: Charting the phenomenology of the ayahuasca experience . OUP UK.‏ Shanon, B. (2010). The epistemics of ayahuasca visions. Phenomenology and the Cognitive Sciences , 9 , 263-280.‏ Shanon, B. (2013). The representational and the presentational: An essay on cognition and the study of mind . Andrews UK Limited.‏ Shanon, B. (2008). Biblical entheogens: A speculative hypothesis. Time and Mind , 1 (1), 51-74.‏

המחקר אודות חומרים פסיכדליים קלאסיים מתמקד בעיקר ביכולתם לעורר קולטני סרוטונין מסוג 5HT2A, אשר הפעלתם בקורטקס האסוציאטיבי מהווה את המנגנון העיקרי לחוויה פסיכדלית כפי שאנו מבינים אותה כיום. בנוסף, גוף המחקרים המצטבר מעלה את האפשרות כי הפוטנציאל הטיפולי בחומרים אלו נשען על יכולתם לעורר גמישות מוחית, המכונה בשפה המחקרית כ"נוירופלסטיסיות". גמישות מוחית זו מתורגמת לדעת חוקרים רבים ליכולת להשתחרר מקבעונות מחשבתיים, זאת על ידי שינוי בדפוס ובמבנה של מערכת התקשורת שבין תאי המוח השונים. יחד עם זאת, קיימת אי בהירות מסויימת בנוגע לאופי הקשר שבין הפעלת קולטני 5HT2A ולבין הפוטנציאל להעצמת גמישות מוחית על ידי חומרים פסיכדליים. במטרה לענות על אי בהירות זו אסכם בקצרה מחקרית חדש יחסית (2023) אודות נושא זה: " Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors " המחקר מעניק זווית הסתכלות חדשה ומעניינת אודות שרשרת התהליכים אשר ייתכן ונמצאת בלב תהליך הגמישות המוחית המועצמת על ידי חומרים פסיכדליים קלאסיים. הוא מתמקד בשאלה מדוע חומרים פסיכדליים מצליחים לקדם שינויים מבניים ותפקודיים בתאי מוח הממוקמים בקורטקס האסוציאטיבי,זאת בהשוואה לסרוטונין אותו הגוף מייצר באופן טבעי ושגרתי. המחברים מציעים כי ההבדל העיקרי טמון ביכולתם של החומרים הפסיכדליים לחדור אל תוך גוף התא, ולהתחבר לקולטנים פנימיים מסוג 5HT2A, זאת במקביל להפעלת אותם קולטנים הנמצאים על גופו של התא (על גבי הממברנה). לעומתם, המבנה הכימי של הסרוטונין מגביל מאחרון את הכניסה אל פנים התא, עובדה שייתכן ומסבירה מדוע אין בכוחו לאפשר את רפרטואר הגמישות של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים. המחקר בחן חומר פסיכדלי קלאסי מסוג 5MEO-DMT, והשפעתו על הגמישות המוחית בעכברים. נמצא כי הגורם אשר ניבא גמישות גבוהה יותר לא היה מידת האקטיבציה של הקולטנים, אלא מידת הממיסות של החומר הפסיכדלי בשומנים, שמנים וליפידים (המכונה מידת "הליפופיליות"). כאשר הכניסו את הסרוטונין באופן מלאכותי לתוך התאים, נמצאה עלייה בגמישות המוחית מסוגם שונים, זאת בנוסף להתנהגויות אשר מצביעות על עמידות לדיכאון. מחקר זה מדגיש את החשיבות של יכולת החדירות אל פנים התא, ואת מיקומו הספציפי של אותם קולטנים, ובכך מציעה אפיקים חדשים למיקוד ניצול הנוירופלסטיות בהתמודדות עם אתגריים נוירופסיכיאטריים Vargas, M. V., Dunlap, L. E., Dong, C., Carter, S. J., Tombari, R. J., Jami, S. A., ... & Olson, D. E. (2023). Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors. Science , 379 (6633), 700-706.‏ .

אופן נטילה של כמות מזערית מן החומר הפסיכדלי, ברמה תת-הזייתית ובאופן רציף לתקופת זמן קבועה, זאת למטרות רווחה נפשית ושיפור ביצועים קוגניטיביים. קיימות עדויות מחקריות אנקדוטיות המצביעות שנטילה מסוג זה בכוחה למתן סימפטומים נפשיים שליליים, ותורמת לשיפור בתחומים דוגמת היצירתיות, קשב וריכוז, תקשורת בין אישית וכו'). חשוב לציין כי המחקר אודות השפעותיו של הטיפול במיקרודוזינג מסובך וקשה מבחינה מתודולוגית, בעיקר לאור נוכחותו של אפקט הציפייה/ (כלומר, מחקרים מראים שקיים קשר בין ציפיות המטופל מההליך הטיפולי לבין הדיווח אודות תוצאותיו, זאת גם בתנאים בו הנבדקים לא נטלו את החומר הפעיל). נכון לינואר 2025, המחקר על מיקרודוסינג עדיין לא מראה כי יעולתו עולה באופן מובהק על הסכם הפלסבו. במילים אחרות, גובר הסיכוי כי מי שהאמין שההליך אפקטיבי יחווה בהתאם תוצאות חיוביות יותר (ולהיפך). קיימים גופי מחקר המנסים לבודד בתנאי מעבדה את השפעת אפקט הציפייה על מנת להעריך נכונה את מידת יעילותו, אך מחקר זה עדיין בחיתוליו. רוב מחקר המיקרודוזינג כיום נשען על דיווחים אישיים של אלו שהתנסו בשיטה זו, בתנאים שאינם תנאי מעבדה, ולכן השאלה אודות המנגנון הטיפולי מאחוריהם עדיין לוט בערפל. חשוב לציין שלאחרונה עולות חששות בריאותיות בדבר השימוש ארוך הטווח בחומרים פסיכדליים במינונים קטנים, בעיקר בסכנות קרדיולוגיות פוטנציאליות. בנוסף, קיימת הסברה כי גוף האדם מפתח סיבולת לשימוש במיקרודוסינג. רבים המדווחים על אפקט חיובי מורגש בחודשים הראשונים מוסיפים כי לאחר זמן זה אין הם מרגישים את אותה ההשפעה כבהתחלה. נקודה זו מעניינת במיוחד כאשר בוחנים את הבדלי הסבילות שבין החומרים השונים. בעוד שהגוף מפתח סבילות גבוהה ל-LSD פסילוסיבין או מסקלין (בדרך כלל לאחר נטילה רציפה של כ-4 ימים), נראה כי סבילות נמוכה יותר מתרחשת כאשר נוטלים DMT. לצערנו, טרם נבדקה יעילות המיקרודוסינג בהקשר ה-DMT. מקורות Prochazkova, L., Lippelt, D. P., Colzato, L. S., Kuchar, M., Sjoerds, Z., & Hommel, B. (2018). Exploring the effect of microdosing psychedelics on creativity in an open-label natural setting.  Psychopharmacology ,  235 , 3401-3413. ‏ Anderson, T., Petranker, R., Rosenbaum, D., Weissman, C. R., Dinh-Williams, L. A., Hui, K., ... & Farb, N. A. (2019). Microdosing psychedelics: personality, mental health, and creativity differences in microdosers.  Psychopharmacology ,  236 , 731-740. ‏ Rouaud, A., Calder, A. E., & Hasler, G. (2024). Microdosing psychedelics and the risk of cardiac fibrosis and valvulopathy: Comparison to known cardiotoxins.  Journal of Psychopharmacology ,  38 (3), 217-224.‏

ידועה גם בשם גמישות מוחית, וממחישה את יכולת מערכת העצבים להשתנות בהתאם למפגש של האדם עם הסביבה הפנימית והחיצונית. במילים אחרות, הפלסטיות של מערכת העצבים פירושה בעיקר תהליך הלמידה, והיא בבסיס היכולת להסתגלות ולהגברת הכושר ההישרדותי. ברזולוציה נוירופיזיולוגית, הלמידה היא למעשה השינויים בקשר שבין נוירונים (תאי עצב), וביכולתם לתקשר אחד עם השני. היא באה לידי ביטוי בשינויים חשמליים וכימיים המתרחשים בנקודות הממשק שבין הנוירונים, מרחב אשר מכונה המרווח הסינפטי. בכך מתרחשים שינויים ברשתות הנוירונים המתורגמים לבסוף ללמידה חדשה. מחקרים אודות השימוש בחומרים פסיכדליים מראים כי להם יכולת השפעה רבה על הגמישות המוחית, המתורגמת ללמידה חדשה, החלשה של למידה קודמת או חיזוק למידה קיימת. היכולת של חומרים משני תודעה ליצור שינויים בגמישות המוחית נובעים בעיקר משרשרת תגובות כימיות שבסופם משתחרר מוליך עצבי הנקרא גלוטמט. הגלוטמט הינו חומר "מעורר" ה"מדרבן" את השיח שבין הנוירונים, ובכך מקדם את התבססותה של למידה חדשה. במחקרים שנוסו על עכברים, ניתן לראות כיצד נקודות המפגש שבין הנוירונים מתעצמות במורכבותן (כלומר, יותר נקודות חיבור, יותר קולטנים ופריסה רחבה יותר של דנטריטים אודותם ניתן לקרוא בערך נפרד).  מחקר מהסוג הנזכר למעלה בבני אדם אינו אפשרי, שכן הוא מחייב לקיחת דגימה מחתך מוח. למרות זאת, ניתן למדוד גמישות מוחית בדרכים נוספות. למשל, פעילותו של המוליך העצבי גלוטמט מגביר את ייצורו של חומר התומך ביכולת הגדילה וייצור של חלבונים הנחוצים ליצירת נקודות מפגש שבין נוירונים, בינהם, על ידי יזימה של שרשרת תגובה ארוכה, משתחרר חומר המכונה Brain Derived Neurotrophic Factor (BDNF). העלייה ב BDNF נמצאה במגוון רחב של מחקרים אודות משפחת הפסיכדליים הקלסיים וחומרי משני תודעה נוספים. בנוסף, מחקרים מראים כי הפעילות המוחית המקושרת להשפעתם של החומרים הפסיכדליים מייצרת שרשרת תגובות שבסופן גם שינויים ברמה הגנטית, אשר גם הם מגבירים את יכולת התקשורת שבין נוירונים. מכך ניתן ללמוד אודות החשיבות הרבה שבעיבוד החוויה הפסיכדלית, שכן האחרונה תחזק את הקשרים החדשים שנוצרו, בתקווה שיתורגמו לשינוי קוגניטיבי, רגשי והתנהגותי אשר יטיב עם האדם המתמודד עם אתגרים נפשיים. חשוב לזכור שהגברת הגמישות המוחית תחת חומרם פסיכדלים מתרחשת בעצימות משתנה באזורי מוח שונים, ובמיוחד באזורים בעלי ריכוז גבוהה של קולטן מסוג 2A (ראו ערך נפרד). מחקרים מראים כי עלייה מסוג זה מתרחשת בעיקר באונה הקדם מצחית, אזור בו תת פעילות מקיימת מתאם עם אתגרים נפשיים דוגמת החרדה והדיכאון. לפי כך, העלייה בגמישות המוחית באזור זה היא כרגע ההסבר המוביל להשפעה האנטי דיכאונית של חומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית.  נקודה חשובה לסיכום, ניתן לראות בגמישות המוחית כ"חרב פיפיות", וראוי לבחון כצד מנתבים את הגברת הגמישות. גמישות מוחית כשלעצמה אינה מתורגמת ישירות להטבה נפשית, ובאותה קלות היא יכולה לקדם למידה חדשה אודות הרגלים שאינם בריאים או לחזק דפוסי מחשבה שאינם משרתים אותנו נאמנה, לדוגמה, במצב של התמכרויות. מכאן החשיבות המכרעת של הכנה נכונה ואינטגרציה, שכן, הן מאפשרות ניצול נכון של חלון ההזדמנויות הפלסטי למען הגברת  דפוסים ותובנות המקדמים רווחה נפשית. לאחרונה חוקרים מאוניברסיטת "ברקלי" מדגישים כי ייתכן והגברת הגמישות המוחית תחת חומרים פסיכדליים יכולה לבוא לידי ביטוי בפתיחה מחדש של "חלונות למידה מהותיות" במובן הרחב. מחקרים ראשונים התרכזו בחלונות למידה בהקשר החברתי (בעיקר לאור המחקר ב-MDMA), אך לאחר מכן, בבדיקה מדוקדקת יותר אודות חומרים פסיכדלים נוספים (LSD לדוגמה) נמצא כי חלונות למידה באפיקים נוספים נפתחים גם בהקשר המוטורי (תנועתי), סנסורי (תחושתי), וויזואלי וכו'. ממצאים אלו מרחיבים את המחקר בחומרים פסיכדליים אל מעבר לממד הרגשי, וכעט נבחנת השפעתם גם עבור אלו אשר מתמודדים עם נחויות מסויימות (למשל, עבור המתמודדים עם מגבלות תנועתיות שלאחר שבץ מוחי).  מקורות Calder, A. E., & Hasler, G. (2023). Towards an understanding of psychedelic-induced neuroplasticity.  Neuropsychopharmacology ,  48 (1), 104-112. ‏ Vargas, M. V., Dunlap, L. E., Dong, C., Carter, S. J., Tombari, R. J., Jami, S. A., ... & Olson, D. E. (2023). Psychedelics promote neuroplasticity through the activation of intracellular 5-HT2A receptors.  Science ,  379 (6633), 700-706. ‏ Kargbo, R. B. (2023). Psychedelic-Assisted Neuroplasticity for the Treatment of Mental Health Disorders.  ACS Medicinal Chemistry Letters ,  14 (2), 133-135.‏

"אנחנו רוצים לאהוב אחת את השני באופן שאינו טבעי. אנחנו רוצים לחגוג אותנו ואת הזוגיות שלנו. כשאנחנו לוקחים MDMA אנחנו אוהבים אחד את השני באינטנסיביות שהיא לא אפשרית בתנאים רגילים. אהבה כזאת פשוט לא אפשרית במבחינה כימית. אנחנו קרובים יותר, מרגישים יותר, מחוברים יותר. אנחנו נשלחים בחזרה ללילה שבו הכרנו לראשונה, לשבועות שבהם התחלנו לגלות בהתרגשות את הסיבה לכך שאנחנו ביחד." הקטע שלפניכם לקוח מתוך ראיונות שנערכו עם זוגות אשר משתמשים ב־MDMA (החומר הפעיל בסם האקסטזי) כ"טכנולוגיה רומנטית", כלי להגברת אהבתם. על פי רוב, למשתמשים יש טקסים ייחודיים שאותם הם עורכים על מנת לחזק את ממד האינטימיות ולשמר אותו, כמו גם את הפתיחות ואת התשוקה המינית. חלקם מספרים כי כוחו המסתורי לכאורה של חומר זה אִפשר להם להוריד את עוצמת ההגנות הנפשיות, ובכך הקל על ניהול שיחות טעונות, דבר שהציל את נישואיהם. אחרים מייחסים לחומר סגולות של "מטפל זוגי צמוד", בעוד יש הנעזרים בו כאפרודיזיאק ההופך כל מגע מיני לחוויה בלתי נשכחת. ידוע לכול, כי השימוש ב־MDMA אינו חוקי בישראל, וכי החזקתו עלולה להוביל לשנות מאסר רבות. זאת לצד סכנות בריאותיות – נפשיות וגופניות כאחד. עובדה זו מגבילה את למידת הפוטנציאל הטמון בחומר למסגרת המחקר הקליני, שכן שם החומר ניתן בליווי רפואי ונפשי צמוד. המחקר בנושא הוביל בשנים האחרונות לפריצות דרך חסרות תקדים, בעיקר עבור המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים דוגמת דיכאון, חרדה ואתגרים נוספים מהקשת הפוסט־טראומתית. ההצלחה מעודדת חוקרים נוספים לבחון את כוחו של ה־MDMA במרחב הבין־אישי, הזוגי-רומנטי והמיני. בסדרת מאמרים זו נרד לעומק המחקר אודות ה־MDMA. תחילה, נבין מה מתרחש במוחם של נבדקים הנמצאים תחת השפעת החומר, ונראה כיצד התרחשות זו מאפשרת נגישות למנעד רחב של רגשות, מחשבות והתנהגויות הנמצאות בבסיס חיי זוגיות הנחשבים בריאים. בהמשך, נסקור את הסכנות הקשורות לשימוש בחומר זה, במיוחד את אלה הכרוכות בשימוש שאינו במסגרת מחקרית חוקית. לאחר מכן, נבחן תאוריות פסיכולוגיות העוסקות במניעים ובגורמים המשפיעים על חיי הזוגיות, ונקבל תמונת מצב אודות המתרחש בעולם הטיפול הזוגי העכשווי. לבסוף, נרחיב אודות הפוטנציאל הקיים שבשילוב ה־MDMA בטיפול הזוגי המסורתי. נראה כיצד זוגות משתמשים בחומר לשיפור חייהם הרומנטיים, הזוגיים והמיניים, ונשאל אם אכן ניתן להשתמש בפוטנציאל טיפולי זה כטכנולוגיה לשיפור מערכות היחסים עם אהובינו ויקירינו. להכיר את ה־MDMA מתוך החשיבות להכיר את החומר הייחודי, חלק זה בסדרת המאמרים יעסוק ב־MDMA עצמו: נתחקה אחר מקורותיו, נבין מה מתרחש במוח תחת השפעותיו, וכיצד מתעצבת החוויה הפסיכולוגית כתוצאה מהשינויים בפעילות המוחית. נשאל מה הסכנות הנפשיות והבריאותיות שבשימוש שאינו במסגרת מחקרית, ונבחן כיצד אנשי מקצוע מפיקים תועלת מהשפעות החומר כדי לסייע למטופליהם להתמודד עם אתגרים נפשיים. על הכימיה ה-MDMA (ובשמו המלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine) הוא חומר סינתטי שלו השפעות מרתקות על התודעה. הוא נחשב חומר אמפתוגני, כלומר חומר המעורר תחושת אמפתיה, שלווה פנימית, ביטחון, אמון, הצפה רגשית (לא פעם אופורית ממש), ורצון בקרבה לאחר. הסגולות הפרו־חברתיות של חומר זה הפכו אותו לפופולרי ביותר לא רק במסגרות הקליניות אלא מחוצה להן, ובמיוחד בסצנת הרייב של שנות ה־80. למעשה, השימוש המופרז בחומר גרם לבהלה רבה, ובכלל זה בשל חוסר מודעות להליכי הצריכה הנכונה. זאת לצד היעדר פיקוח על תכולתו, אשר גרם לצריכה בעקיפין של חומרים נוספים ומסוכנים בהרבה. הדבר הוביל למקרי מוות רבים ולהוצאת החומר מהחוק במדינות המערב זמן קצר לאחר מכן. סיפורו הכימי של ה־MDMA מתחיל בראשית המאה ה־20. מקורו בחומר פסיכדלי אחר, ושמו מֶסקלין (Mescaline), המופק בעיקר מקקטוס הפיוטה או מקקטוס הסן פדרו. אחת מנגזרות המסקלין הוא חומר העונה לשם MDA (ובשמו העברי: מתילנדיוקסי-אמפטמין). בשונה מהמסקלין, החומר אינו מוביל לשינויים מהותיים בתפיסה ובמחשבה, שינויים שניתן לכנותם "פסיכדליים". הוא טומן בחובו אפקט רגשי ייחודי הכולל הגברה של תחושת קרבה לאחר ואמון בו. זאת בשילוב הצפה רגשית אופורית. יתר על כן, לחומר זה תופעות לוואי רבות המקשות על השימוש בו ככלי טיפולי. כדי להתמודד עם סל תופעות לוואי אלה, סינתז הכימאי המפורסם אלכסנדר שולגין חומר נוסף, שלו פחות תופעות לוואי. הוא כינה אותו MDMA. החומר החדש השפיע בעיקר על הפן הרגשי, זאת ללא שינויים ועיוותים מחשבתיים פסיכדליים, וללא תופעות הלוואי שנובעות מהשימוש ב־MDA. יתרון זה הפך את החומר למבוקש במיוחד בתחילת שנות ה־60 ועד לאמצע שנות ה־80 על ידי מטפלים אשר ביקשו להעניק למטופליהם הטבה רגשית, תוך שמירה על מחשבה צלולה, נקייה מהזיות ומתעתועי תפיסה אחרים. על המינונים נהוג לסווג את המינונים לשלוש קטגוריות: 1.     מינון נמוך – כשני מיליגרם עבור כל קילוגרם של משקל גוף; 2.     מינון בינוני – כשניים עד שלושה מיליגרם עבור כל קילוגרם של משקל גוף; 3.     מינון גבוה – שלושה מיליגרם ומעלה עבור כל קילוגרם של משקל גוף. ייחודיות ה־MDMA מחקר עדכני אודות ההשפעות הפסיכולוגיות של ה־MDMA חושף את הייחודיות של החומר ואת התאמתו לצורכי עבור הטיפול הנפשי. ייחודיות זו באה לידי ביטוי בשני אפיקים חווייתיים המתרחשים במקביל: 1.     האפיק האמפתוגני כפי שהוזכר בתחילת המאמר, ה־MDMA מעצים סל רחב של רגשות, שניתן לכנותם רגשות פרו־חברתיים. הסל כולל רגשות כגון הגברת מידת האמון באחר, גילויי אמפתיה כלפיו (אך גם כלפי העצמי), שיכוך חרדות והעצמת תחושת הביטחון. בנוסף לכך, נוצרות כמיהה למגע גופני, נעימות תחושתית והצפה רגשית אופורית. למעשה, מדובר בשיכוך מנגנוני ההרגעה הפסיכולוגיים והרגעתם, ומכך נגזרת תחושת הביטחון בעצמי ובאחר. כיום, חוקרי MDMA רבים ממשיגים השפעה זו כפתיחה מחדש של "חלון ההיזדמנויות" ללמידה חברתית, או כהגברת הרגישות לתגמול המתקבל מאינטרקציות חברתיות. "חלון הזדמנויות" זה בא לידי ביטוי בשיא תפארתו בתקופת הילדות וההתבגרות, המאופיינות ברגישות לטריגרים חברתיים והשפעתם על תהליכי גיבוש זהותנו. 2.     האפיק המוטיבציוני-ממריץ ברובד הכימי, ה־MDMA הוא אמפטמין סטימיולנט, ובמילים אחרות – חומר ממריץ. הוא מעורר את פעילות המערכת הסימפתטית ובכך מגביר ערנות, משפר את יכולת הריכוז, מעצים את החשק המיני, ועלול אף לגרום לתחושת ביטחון עצמי מופרזת. הוא מעלה את הרצון לפעול ומגביר את תחושת הסיפוק המופקת מן הפעולה. מזווית הסתכלות טיפולית-רגשית, השילוב בין שני אפיקים מקבילים אלה הוא כמעט בגדר נס. מצד אחד, תחושת הביטחון שבשיתוף, בקרבה ובאמפתיה; ומצד שני, תחושת הרצון – שלא לומר הכמיהה – לשתף את המתחרש ברובד הרגשי. במילים אחרות, מדובר בביסוס מצב תודעתי ייחודי שבמסגרתו הנבדקים מסוגלים לגשת לאזורים בנבכי הנפש שבדרך כלל חסומים מפאת מכאובים נפשיים, ובד בבד הם בעלי מוטיבציה פנימית לעשות זאת. שילוב זה הוא היסוד התיאורטי המנחה חוקרים רבים בשאלת הטיפול הנפשי עבור המתמודדים עם הפרעת דחק פוסט־טראומתית (PTSD), טיפול הזוכה לתימוכין אמפירי ניכר במעבדות המחקר המובילות בעולם. לאחר שהתחקינו אחר סל החוויות הנפשיות, עלינו להבין את הקשר בין הפעילות ברובד הכימי ובין המופע הרגשי-חווייתי. לשם כך עלינו לצלול אל המנגנון המוחי של ה־MDMA ולשאול מה מתרחש במוח תוך כדי השימוש בחומר. התהליכים המתרחשים במוחנו תחת השפעת MDMA כיום, עם עליית השימוש במכשירי הדמיה מוחית מתקדמים, התמונה אודות ההשפעה הייחודית של MDMA על הפעילות המוחית מתבהרת. אף על פי שדרכי ההשפעה של MDMA על המוח מורכבות, ניתן להבין את האפיקים החווייתיים שהרחבנו אודותיהם, על ידי היכרות עם שתי התרחשויות עיקריות: 1.     הגברת הזמינות של המוליכים העצביים סרוטונין ודופמין מוליכים עצביים הם מולקולות המאפשרות העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי המוח. רוב מדעני המוח של ימינו מאמינים, כי העברת מסרים אלקטרו-כימית זו מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשותינו או לתחושותינו הגופניות, וכן לתהליכים אוטונומיים, כגון תפקוד מערכת העיכול, ויסות טמפרטורה, הסדרת קצב הלב וכדומה. בין המוליכים העצביים העיקריים נמצאים הדופמין והסרוטונין. בפשטות, ובהקשר לנושא המאמר הנוכחי, לדופמין תפקיד מרכזי במערכת התגמול המכתיבה את תחושת הסיפוק מגירויים או מהתנהגויות מסוימות. לסרוטונין, לעומת זאת, תפקיד חשוב במערכות המוחיות האחראיות על ויסות מצב הרוח. ה-MDMA מעלה את הזמינות של הדופמין והסרוטונין, כלומר מאפשר למוח לנצל יותר מהכמות המיוצרת באופן טבעי. זאת למשל על ידי עיכוב תהליך ספיגתם החוזרת בגוף. מחקרים מראים, כי תחת השפעת ה־MDMA, זמינות הדופמין עולה עד כפי שלושה, וזמינות הסרוטונין עד כפי שמונה מהזמינות במצב הטבעי. זמינות מוגברת של דופמין מקושרת לעלייה בתחושת התגמול המתקבלת משיתוף, מקרבה ומביטויי חמלה ואמפתיה. עלייה חדה בסרוטונין מקושרת לעלייה בעצימות של רגשות חיוביים הבאים לידי ביטוי בהגברת תחושת השמחה, הביטחון והאמון. יתר על כן, ידוע כי ה־MDMA מעלה את פעילות ההורמון אוקסיטוצין. אוקסיטוצין מכונה לרוב ״הורמון האהבה״, ויש לו חשיבות מכרעת בתהליך ההתקשרות בין התינוק להוריו (כולל תהליכי הלידה וההנקה), ובהתנהגויות נוספות במסגרת הקשר החברתי, הזוגי והמיני. בלשון אחר, הורמון זה מרכזי בוויסות "מערכות הפעלה חברתיות", דוגמת מערכת העוררות המינית, ההתקשרות הרומנטית, ובניית האמון הבין־אישי. יחד עם האוקסיטוצין משתחררים הורמונים נוספים לאחר השימוש ב־MDMA. אלה כוללים את הקורטיזול (הורמון המעורב בתהליכי עוררות נוספים דוגמת Fight or flight, עת אנו מזהים איום פוטנציאלי), ואת הפרולקטין, שאודותיו נרחיב בהמשך לאור מרכזיותו ברובד התפקוד המיני. 2.     שינויים במנגנונים מוחיים הקשורים לזיהוי איום ולתגובה כלפיו: מלבד העלייה בזמינות הסרוטונין והדופמין וכנגזרת ממנה, ה־MDMA משפיע גם על פעילותם של מנגנונים מוחיים הקשורים בחוויית רגש החרדה. מחקרים רבים מראים, כי החומר מחליש את פעילותה של האמיגדלה, מבנה מוחי האחראי לזיהוי איומים פוטנציאליים, ומכונה לרוב ״מערכת האזעקה של המוח״. הלכה למעשה, החלשת האמיגדלה גורמת לכך שגירויים שונים נתפסים כמאיימים פחות, למשל בעת אינטראקציות חברתיות וניהול שיחות מורכבות, בעת הצפתם של זיכרונות טראומתיים, במצבים של חוסר ודאות, וכדומה. מנגנון מוחי נוסף שעליו משפיע ה-MDMA קשור אף הוא לאמיגדלה, ואם לדייק – לתקשורת שבינה ובין מבנה מוחי נוסף הנקרא אינסולה. האינסולה מקושרת למיפוי התחושות הסנסוריות (התחושתיות) שלנו ולניטורן. היא פועלת ביתר שאת כאשר אנו מתרכזים בדרכי הביטוי הגופניות של מצבים רגשיים שונים, לדוגמה כאשר אנו מרגישים ״פרפרים בבטן״ או כאשר אנו חווים ״פיק ברכיים״ לפני דיבור מול קהל. תאי עצב רבים קושרים בין האינסולה לאמיגדלה, כך שחוויית חרדה באה לידי ביטוי בתסמינים פיזיולוגים-תחושתיים רבים. מחקרים מראים, כי הקשר העצבי בין האינסולה לאמיגדלה נחלש מאוד לאחר נטילת MDMA, כך שהחוויה הגופנית הנלווית באופן טבעי לחרדה מתעמעמת במידה ניכרת. סכנות ותופעות לוואי אומנם מקרי מוות הקשורים לשימוש ב־MDMA טהור נדירים, אך לצד הפוטנציאל החיובי בשימוש בחומר לתועלת הטיפול הנפשי, קיימות מגוון תופעות לוואי אפשריות. חלק מהתופעות הללו אף מסוכנות ביותר כאשר נוטלים אותו ללא פיקוח רפואי או פסיכולוגי צמוד, כפי שמתבקש בשימוש במסגרת מחקרית קלינית. מבחינה גופנית, MDMA עלול לגרום לעלייה בלחץ הדם, לכיווץ שרירי, לבחילות, להקאות ולרעד. תופעות לוואי חמורות יותר עלולות להיות עלייה חדה ומסוכנת בטמפרטורת הגוף, תסמונת המכונה ״היפּרפירקסיה״ (Hyperpyrexia), בעת פעילות פיזית מאומצת או בעת הימצאות בסביבה חמה. זאת ועוד, קיימות עדויות לכך ששימוש ארוך טווח ב־MDMA עלול להוביל אף לבעיות קרדיולוגיות חמורות ולנזק לפעילות הכבד. מבחינה רגשית ובכל הקשור לתפקוד מוחי, שימוש ב־MDMA שאינו במסגרת מחקרית נקשר עם התקפי חרדה ופאניקה. מחקרים שונים ממחישים, כי שימוש קבוע ב־MDMA עלול להשפיע לרעה על השינה, לגרום לחוסר תיאבון, לבלבול, לדיכאון, לחרדה מתמשכת ולבעיות זיכרון או קשב. מבחינה נוירולוגית, שימוש ממושך בחומר עלול לפגוע בתאי עצב המאופיינים בפעילותם של המוליכים העצביים סרוטונין ודופמין. סכנות אלה אף מתעצמות ומתרחבות עת נוטלים MDMA בשילוב חומרים נוספים. ניתוח המבנה הכימי של חומרים הנמכרים מחוץ לחוק כ־MDMA מראה נוכחות גבוהה של חומרים שלהם השפעה ניכרת על מערכת העצבים המרכזית, דוגמת קטמין, אמפטמין, קתינונים סינתטיים (דוגמת סם הפיצוציות "חגיגת"), MDA, מתאמפטמין ועוד. מיותר לציין, כי מי שירכוש MDMA ברחוב לא יכול להיות מודע לתכולת החומר המוצג לא פעם כ־MDMA "נקי". עד כאן חלקה הראשון של סדרת המאמרים. בחלק השני נרד לשורשן של תאוריות מובילות בחקר מערכות היחסים. נחקור כיצד נטיות הישרדותיות עיצבו מערך שלם של התנהגויות המקדשות מיניות וחיבור רגשי ארוך טווח; נברר מה ניתן ללמוד על סגנון ההתקשרות שלנו, וכיצד האחרון מעצב במידה רבה את אופי חיי המין המועדף עלינו. בנוסף, נסקור מספר סיבות מרכזיות שבגינן זוגות רבים מגיעים לספת המטפלים הזוגיים. בחלק השלישי והאחרון של הסדרה נראה כיצד משתמשים ב־MDMA על מנת לרפא קשיי זוגיות בעידן המודרני, ומה ניתן ללמוד מזוגות אשר צרכו MDMA על מנת לשפר את הזוגיות ואת חיי המין שלהם.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות De la Torre, R., Farré, M., Roset, P. N., Pizarro, N., Abanades, S., Segura, M., ... & Camí, J. (2004). Human pharmacology of MDMA: pharmacokinetics, metabolism, and disposition. Therapeutic drug monitoring , 26 (2), 137-144.‏ Costa, G., & Gołembiowska, K. (2022). Neurotoxicity of MDMA: main effects and mechanisms. Experimental neurology , 347 , 113894.‏ Montgomery, C., & Roberts, C. A. (2022). Neurological and cognitive alterations induced by MDMA in humans. Experimental neurology , 347 , 113888.‏ Wolfson, P. E., Andries, J., Feduccia, A. A., Jerome, L., Wang, J. B., Williams, E., ... & Doblin, R. (2020). MDMA-assisted psychotherapy for treatment of anxiety and other psychological distress related to life-threatening illnesses: a randomized pilot study. Scientific reports , 10 (1), 20442. ‏

בכל עת בה אנו מייצרים זיכרון חדש, אם דרך למידה של איזו עובדה חדשה או מחוויה שהתרחשה, תאי העצב במוחנו חייבים לייצר סט חדש של קשרים, או לשנות את עוצמתם של קשרים קיימים. תהליך זה מכונה "פלסטיות סינפטית" (ראו ערך נפרד) אשר במרכזו, בין היתר, מוליך עצבי חשוב במיוחד העונה לשם גלוטמט. הגלוטמט הוא המוליך העצבי הנפוץ ביותר במערכת העצבים, ומשחק תפקיד מכריע בלמידה וזיכרון. הוא נחשב כמוליך עצבי מעורר, כלומר, נוכחותו במרחב הסינפטי מעלה את הסבירות כי מסר אלקטרוכימי יתרחש בתא העצב הבא בשרשרת העברת המסרים העצביים. בנוסף, נוכחות הגלוטמט יכולה להשפיע על הגדלת הסבירות לעירור של רשתות עצבים סמוכות או שכנות (תהליך המכונה spill-over synaptic crosstalk ). יכולת זו מקורה בכוחו של הגלוטמט לפתוח תעלות נתרן הנמצאות על דפנות תאי העצב, תהליך המעלה את ערכו החשמלי החיובי. בהקשר השפעת חומרים משני תודעה, ובמיוחד אלו מהמשפחה הקלאסית, שחרור גלוטמט הוא מבין התהליכים המרכזיים לכוחם של האחרונים לקדם גמישות או "פלסטיות מוחית", המתורגמת לבסוף ליכולת למידה חדשה. חומרים פסיכדלים מפעילים קולטנים עצביים של סרוטונין מסוג 2A (ראו ערך נפרד), המשפיעים בתורם על שחרור המוליכים העצביים סרוטונין וגלוטמט. ליתר דיוק, חומרים פסיכדלים משפיעים על שחרור גלוטמט באזורים ספציפיים, בתאי עצב מסוג פירמידה (pyramidal cells) הנמצאים בשכבה החמישית של קליפת המוח. שחרור גלוטמט תורם לתהליך הגמישות המוחית בכמה דרכים. אחת מהן היא חיזוק קשרים קיימים. הדבר אפשרי על ידי הגדלת מספר הקולטנים של המוליך העצבי גלוטמט על דפנות תא העצב אשר עתיד לקבל את המספר החשמלי (הגדלת מספר קולטני גלוטמט = הגדלת יכולת ההכנסה של נתרן = העלאת הסבירות שהעברת המסר בין תאי העצב תתממש). הגדלת מספר הקולטנים מתרחשת על ידי שרשרת פעולות כימיות שבסופה שחרור מלאי קולטני גלוטמט ותנועתם מפנים התא אל עבר דפנותיו. דרך נוספת היא ייצור נקודות ממשק חדשות בין תאי העצב, או במילים אחרות, הגדלת מספר הדנדריטים (ראו ערך נפרד) של תאי העצב העתידים "לקבל" את המסר החשמלי. חשוב מאוד לדייק לגבי מהות הגמישות המוחית, שכן לאחרונה נראה כי רבים משתמשים באופן שגוי במונח, כהקבלה כביכול לפוטנציאל חיובי בלבד. למעשה, הגברת הגמישות המוחית אינה מילה נרדפת להטבה נפשית. קיימים מקרים רבים במסגרתם הגברה זו אינה מתורגמת לרווחה רגשית, כמו למשל במקרה של התמכרויות או אפילו בהקשר אפשרי לאוטיזם. כלומר, לא כל למידה היא בהכרח למידה חיובית. על הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים לוודא כי הלמידה החדשה תשרת נאמנה את האדם, כך שיוכל לייצר שינוי בדפוסים חשיבתיים או התנהגותיים המגבילים או מקשים על תפקוד יומיומי מיטיב. כאן הדגש חייב להינתן בעיקר להליך האינטגרציה, במהלכה יש לנצל את חלון ההיזדמנויות לגמישות באופן אשר יתאים לשאיפותיהם האישיות של המתנסים. De Vos, C. M., Mason, N. L., & Kuypers, K. P. (2021). Psychedelics and neuroplasticity: a systematic review unraveling the biological underpinnings of psychedelics. Frontiers in psychiatry , 12 , 724606.‏

"עבור אדם שתמיד היו לו בעיות בדימוי הגוף, לאפשר לו לגעת בי – לגעת בבטן שלי, החלק בי שאני כל כך שונאת, היה מרפא להפליא". כבר מתחילת שנות ה־70 הוקסמו פסיכולוגים, פסיכואנליטיקאים, פסיכיאטרים ומטפלים זוגיים מהשפעותיו הפרו־חברתיות של ה־MDMA, וכמה עשרות מהם החלו לשלבו באופן חופשי כחלק מסל הכלים שלהם. לטענתם, הגברת האמפתיה, תחושת הביטחון והפחתת הנוקשות של ההגנות הפסיכולוגיות, בכוחן לקדם תקשורת ישירה בין אנשים שלהם מערכת יחסים רגשית משמעותית. אחד מאבות הטיפול ב־MDMA הוא הפסיכולוג לאו זף (Leo Zeff), אשר במהלך שנות ה־70 וה־80 טיפל בעזרת MDMA ב־4,000 מטופלים בקירוב, והכשיר למעלה מ־150 מטפלים בתחום השימוש המיוחד בחומר זה. הוא ערך טיפולים קבוצתיים ב־MDMA, זאת באוריינטציה של התפתחות אישית ורוחנית. לאור הפוטנציאל הרגשי של החומר, שמר זף על גבולות ברורים, במידה רבה של חוכמה, יש לציין, אשר כללו את האיסור לקיים מגע מיני בין חברי הקבוצה, ואת החובה להישאר במפגש הטיפולי עד סופו. זף הבחין בהפחתת עוצמת ההגנות ובירידה חדה של הפחד מפני פגיעה נפשית. אלו אפשרו ביטוי ישיר ואותנטי של דעות ורגשות, של קבלה עמוקה יותר של שבחים, אך גם של ביקורת, ולשחזור של זיכרונות ילדות טראומטיים שלאחריהם הקלה ניכרת בתסמינים השליליים. זמן קצר אחריו, היה זה הרופא ריק אינגראשי אשר הוביל את ה־MDMA אל כותלי הטיפול הזוגי. מתחילת שנות ה־80, שנים בודדות לפני שהחומר נאסר לשימוש על ידי רשויות החוק, ערך אינגראשי טיפולים זוגיים במספר רב של זוגות המתמודדים עם קשיים במישור הבין־אישי. לאחר כשעה מרגע הנטילה, עודד אינגראשי כל אחד מבני הזוג לדבר על תחושותיו ברגע הנוכחי במשך כשעתיים. הוא נדהם מיכולת החומר להרחיב את תפיסת העצמי, את ממד הרגישות ואת היכולת לחלוק קשיים. הוא ראה את ה־MDMA כזרז להמסת המכשולים הבין־אישיים, להגברת ביטויי אותנטיות, ולהוצאה לפועל של תקשורת מקרבת. אינגראשי האמין כי ברגע שהזוג הצליח במשימות אלו תחת השפעת החומר, הוא אינו זקוק עוד ל־MDMA כתמיכה. כיום, בהישענות על מכשירי הדמיה מתקדמים, אותן תובנות טיפוליות מהעבר מקבלות משנה תוקף. ההשפעות הנוירוביולוגיות והנוירוכימיות המתורגמות לבסוף לסל רחב של חוויות רגשיות, התנהגותיות, קוגניטיביות וסומטיות, נרתמות על ידי הטיפול ב־MDMA להגברת האמפתיה, איכות התקשורת, מידת הפתיחות, החיבור, הקשר הבין־אישי ושביעות הרצון ממערכות היחסים. מצד אחד, ניתן להשתמש ב־MDMA על מנת לטפל בקשיים ולהתמודד עם אתגרים זוגיים קיימים (למשל, מצוקה ביחסים, קשיים בתקשורת, שיפור מערכת היחסים, התמודדות עם בגידה, דינמיקה פוגענית, שבירת אמון, מעברי חיים, קשיים באינטימיות וכו'), ומצד שני, לשיפור מערכות יחסים יציבות ובריאות (למשל, ככלי להכנה לשינויי חיים משמעותיים, דוגמת לידה או נישואים). קיימת אפשרות נוספת והיא מתן סיוע פסיכולוגי לאחד מבני הזוג המתמודד עם קשיים נפשיים ספציפיים (למשל, חרדה או דיכאון) שלהם השפעה מהותית על מערכת היחסים. את השפעות ה־MDMA מכווינים לעבר הבנה אובייקטיבית ומשותפת של חששות, דאגות ופחדים, הפחתת התנהגויות פוגעניות, הגברת החשיפה לתכנים טעוני בושה או אשמה, צמצום הנטייה להתרחקות או להימנעות, וקידום תקשורת בריאה. לראייה, בניסוי פיילוט של טיפול זוגי הנתמך ב־MDMA, כאשר במסגרתו אחד מבני הזוג מתמודד עם הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD), נמצאה עלייה משמעותית בשביעות הרצון ממערכת היחסים ושיפור במדדי האינטימיות. כפי שציינו במאמר הקודם, ההורמונים והמוליכים העצביים הקשורים הן לשימוש ב־MDMA הן ל״חוויית האהבה" כוללים את האוקסיטוצין, הדופמין (מערכת המוטיבציה והתגמול) והסרוטונין (ייצוב מצב הרוח). כמו כן, האזורים המושפעים ביותר מבחינה מוחית כוללים את האמיגדלה (בין היתר, איתור איום ופחד), קליפת המוח הקדם־מצחית (קשורה לתהליכים קוגניטיביים מורכבים דוגמת פתרון בעיות), וההיפוקמפוס (זיכרון). נוסף על כך, הן ה־MDMA הן חוויית האהבה מעוררות אזורי מוח חופפים דוגמת ההיפותלמוס (צרכים בסיסיים הישרדותיים כגון רעב, צמא, ויסות טמפרטורה, אך גם תשוקה). יש המאמינים, אם כך, כי טיפול בעזרת MDMA יכול לסייע בעירור מחדש של אותם מעגלים מוחיים אשר הופעלו אצל בני הזוג בתקופת התאהבותם. מעבר לכך, הספרות המחקרית מצביעה על פוטנציאל לשינוי מהותי במרחב הפסיכולוגי הרגשי, ההתנהגותי, הקוגניטיבי והסומטי־תחושתי. שינויים אלו באים לידי ביטוי ב שישה אפיקים טיפוליים: א.    אמפתיה אינטראקציה מורכבת של מספר אלמנטים, המוסברת בעיקר על ידי עלייה באוקסיטוצין והשפעותיו על מערכת ההתקשרות, וכן על ידי הגברת הסרוטונין המייצרת מנעד רגשי אופורי. ב.     תקשורת, התקרבות וצמצום הימנעות השפעת ה־MDMA על המסלולים הנוירופיזיולוגיים הקשורים בשיכוך חרדה מאפשרת לבני הזוג לדבר גלויות, גם כאשר הנושאים טעונים רגשית. ג.      פתיחות הרצון לשתף, יחד עם תחושת הסיפוק המתלווה אליו, מתווכים על ידי עירור מסלולי תגמול נוירופיזיולוגיים הנשענים על עלייה בזמינות המוליך העצבי דופמין. ד.     ביטחון התקשרותי השילוב של שיכוך החרדה והעלייה ברגשות החיוביים המבוססים על עליית זמינות המוליך העצבי סרוטונין מקדם אנשים באופן זמני אל עבר סגנון התקשרות בטוח. ה.     אינטימיות אינטראקציה מורכבת הנובעת בעיקר מתחושת הביטחון והאמון, עלייה בסל הרגשות החיוביים (המתווכת על ידי סרוטונין) והגברת תחושת התגמול מתהליך השיתוף. את ההנאה מהמגע הפיזי ניתן להסביר על ידי עלייה בזמינות הדופמין והסרוטונין במסלולים מוחיים מוטוריים והשפעותיהם על מערכת החישה והתנועה. ו.      שביעות רצון מהקשר הזוגי סך כל החוויות, בתיווך נכון של הדמות המטפלת, משנה את האיזון בין תפיסת המערכת כמאתגרת אל עבר תפיסה אופטימית ומאוזנת יותר. ומה בנוגע לסקס בהשפעת MDMA? בין שבאופן אינטואיטיבי ובין שמן המשתמע מהמאמר, קשה שלא להמר על השילוב של MDMA במהלך יחסי המין כמתכון לחוויה חיובית במיוחד. הנאה מסקס היא חלק בלתי נפרד מסיפוק בחיי הזוגיות בפרט ומרווחה כללית בכלל, אך קשה שלא לפגוש בזוגות שאינם נתקלו בשינויים או באתגרים בתחום זה לאורך השנים. לצערנו, אין שפע של מחקרים אודות מערכת היחסים בין סקס ובין שימוש ב־MDMA. יחד עם זאת, ישנם מחקרים המאירים על גוונים שונים בעולם המורכב שבין השניים. אחד המחקרים בחן אם שימוש ב־MDMA יכול לשמש ככלי עזר לקשיים בתפקוד המיני או בהיענות המינית. המחקר התרכז באפיקים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים אשר כללו את ממד התשוקה, העוררות וההגעה לאורגזמה. הוא התמקד בהשפעותיהם של המוליכים העצביים סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין (ויסות עוררות, קשב ותגובה למתח), אשר לכולם השפעות ייחודיות על התפקוד המיני אצל גברים ונשים. לסרוטונין, לדוגמה, יש השפעה מעכבת על התפקוד המיני. כלומר, עלייה במדדי הסרוטונין מקשה על ההגעה לאורגזמה ופוגעת במידה מסוימת בעוררות ובחשק המיני . זו בדיוק הסיבה שבגינה רבים כל כך מתקשים עם תופעות הלוואי של תרופות אנטי־דיכאוניות מסוג SSRI, המאזנות את המצב הרוח הכללי מצד אחד, אך לעיתים קרובות, במחיר של פגיעה בתפקוד המיני, מנגד. לדופמין, לעומת זאת, השפעה הפוכה. הוא מעלה את המוטיבציה לעסוק במין ומסייע בתפקוד האיברים הגניטליים. הנוראפינפרין אף הוא משפיע לחיוב על התפקוד המיני, שכן הוא מעורב בוויסות מערכת העצבים האוטונומית ההכרחית כל כך עבור תהליך העוררות המינית. השפעתם המשולבת של מוליכים עצביים אלו באה לידי ביטוי בדפוס רחב של שינויים בתפקוד המיני. למשל, החשק המיני אצל נשים נראה כמתעצם לאחר השימוש ב־MDMA, כפי שנמדד במספר שאלונים אובייקטיבים אשר ניתנו לנשים לאחר הצריכה. הוא אף נמצא כמעצים חוויות סובייקטיביות שונות, כגון התלהבות, הנאה, חושניות, טמפרטורה והגברת קצב לב, כולן קשורות לעוררות מינית, אם כי אינן בהכרח ממוקדות לגירויים מסוג זה בלבד. נוסף על כך, נשים נטו לסווג מגע חברי כבעל תוכן מיני כאשר היו תחת השפעת ה־MDMA. בראיונות עומק שנעשו עם נשים שהשתמשו בעבר ב־MDMA כחלק מהאקט המיני, נמצא כי לפחות 40 אחוזים מהן ציינו שמגע מיני ללא חדירה היה להרגשתן אירוטי ומהנה אפילו יותר מהסקס עצמו. רגשות נוספים דוגמת החושניות והקרבה התעצמו, זאת גם בלי הרצון לסיים באקט של קיום יחסי מין. כאשר נשאלו נשים אודות חוויית האורגזמה תחת השפעת ה־MDMA, שני מחקרים הצביעו על קיומם של קשיים בתהליך ההגעה לאורגזמה. במידה שלא ויתרו והמשיכו לנסות, אותן נשים סיפרו כי האורגזמה שהתרחשה לבסוף הייתה חזקה ומהנה בהרבה מהרגיל. לצד זה, חשוב לציין כי מספר לא מבוטל מהן דיווחו שאינן מסוגלות להגיע כלל לאורגזמה תחת השפעת החומר. כאשר נשאלו גברים אודות מאפייני הסקס תחת השפעת ה־MDMA, גוף המחקרים העלה תמונה מורכבת מעט יותר. מבחינת החשק המיני, חלק מהמחקרים הראו עלייה מובהקת, בעוד אחרים התקשו למצוא הבדל כלשהו במדד זה. מבחינת העוררות המינית, מחקר אחד הצביע על קשר בין עלייה במינון ובמספר הפעמים בחודש שגברים צרכו MDMA, עם תוצאות התומכות בפגיעה גוברת בעוררות ובחשק. תוצאות מעורבות נמצאו גם כשנבחנה היכולת לשמירה על זקפה. מתוך חמישה מחקרים בנושא, שניים הצביעו על פגיעה, ושלושה הצביעו על תוצאות מעורבות (חשוב לציין כי מחקרים מסוג זה חייבים לכלול את השפעתה של הסטיגמה הגברית אודות קשיים אלו). מבחינת ההגעה לאורגזמה, ובדומה למתרחש אצל נשים, כל המחקרים בנושא דיווחו באופן עקבי על קושי ראשוני בהשגת אורגזמה, אך בעצימות והנאה מוגברות כאשר זו הושגה בסופו של דבר. תוצאות אלו, גם אם ראשוניות, עומדות בסוג של מתאם למתרחש מבחינה נוירוביולוגית. לאור העובדה כי סרוטונין הוא המוליך המרכזי שזמינותו מתעצמת לאחר צריכת MDMA, סביר שנראה עיכוב ביכולת להגיע לאורגזמה וכן קשיים אפשריים בעוררות המינית אצל גברים (בעיקר אודות הקושי בשמירה על זקפה). מנגד, פעילותם של הדופמין והנוראפינפרין (מוליכים שזמינותם גדלה אף היא, אם כי במידה מועטה יותר) יכולה להסביר את העלייה במוטיבציה המינית, בעוררות, בתחושת הסיפוק ממנה, באורגזמה האינטנסיבית יותר, ובשמירה על הרפלקסים הנחוצים לקיומו של האקט המיני. חשוב לזכור כי האקט המיני נמצא בהקשר פסיכולוגי ספציפי ביותר. התשוקה המינית המוגברת ותחושת הקרבה הרגשית שתוארו על ידי משתתפי המחקר הן בקרב גברים הן בקרב נשים, ייתכן שמיוחסות לעלייה בשחרור הורמונים שונים דוגמת קורטיזול, פרולקטין או אוקסיטוצין, וכמו כן לריכוך בממד החרדה המאפיין את השימוש ב־MDMA. ממצא מעניין הוא שמעבר לרצון לקיים יחסי מין מלאים, משתמשים רבים ב־MDMA דיווחו על הגברת ההנאה מתחושת החושניות, ולאו דווקא מהמיניות. דהיינו ההנאה שבמגע המקדים, הפתיחות הרגשית, תחושת האמפתיה, האמון והביטחון שחולקים עם השותף. מחקר מרתק נוסף מעניק הסבר פוטנציאלי להבדל זה. לפיו, נטילת ה־MDMA מקבילה לשלב הפוסט־אורגזמי, שלב שבו להורמון פרולקטין תפקיד מרכזי.  המצב הפוסט־אורגזמי הקשיים המסוימים הנקשרים להתחלת המגע המיני תחת ה־MDMA, יחד עם המוכנות לקבלת מסרים מיניים ולקרבה רגשית (ללא רצון עז לקיום יחסי מין פר סה), מעלה את האפשרות לעלייה בחושניות הכללית, פאן־סקסואלית, הנפרסת באופן מפוזר ולעיתים אף בלתי מובחן. להסבר זה מצטרף ההיעדר המפתיע כביכול של פעילות מינית בין משתתפי קבוצות הטיפול בעזרת ה־MDMA, אשר רווחו יחסית במהלך שנות ה־70 וה־80. נראה כי אחת התופעות המעניינות של MDMA היא הפרשה של ההורמון פרולקטין, האחראי לייצור תאי זרע אצל גברים ולפעילות בבלוטות החלב לאחר הלידה אצל נשים. ההורמון מרכזי במעגלים מוחיים הקשורים למערכת התגמול ולמערכות ויסות שונות (כולל זו של המערכת המינית). במקביל, הוא מופרש במינונים גבוהים לאחר חוויית האורגזמה הן אצל נשים הן אצל גברים (ריכוזים אלו נותרים גבוהים גם בדקות שלאחר האורגזמה). ממצאים אלו מעלים את האפשרות כי לפרולקטין במינון גבוה תפקיד משמעותי בקשיים בתפקוד המיני. יחד עם זאת, הוא מעניק סל רגשות חיוביים שאותם אנו משייכים למצב הפוסט־אורגזמי. אלו כוללים את תחושת הרגיעה ואת הרצון בקרבה ומגע. אז מה ניתן ללמוד מזוגות המשתמשים ב־MDMA? השימוש ב־MDMA למטרות העצמה או טיפול זוגי מצא את עצמו בדרכים אלה ואחרות אל מחוץ לכותלי המחקר הקליני. את ההוכחה הטובה ביותר לכך שהסטיגמה אודות השימוש מתפוררת בהדרגתיות ניתן למצוא בכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון הניו יורק טיימס. שם זוגות מספרים בגלוי אודות שימושם האישי ב־MDMA, בעיקר לאחר שטיפולים זוגיים קונבנציונליים שהשתתפו בהם נכשלו פעם אחר פעם. הכתבה מספרת בין היתר על סמואל בן ה־33 ובת זוגתו כריס בת ה־29. לאחר שנים של קשיים בקבלת החלטה בנוגע להקמת משפחה, החליט סמואל להקשיב לעצה של חבר קרוב המשתמש עם זוגתו ב־MDMA פעמיים בשנה על מנת לחזק את הקשר ולהעמיק אותו. לאחר שלמדו אודות החומר, החליטו כריס וסמואל שאין להם מה להפסיד. הם החליטו לצרוך את החומר בערב השנה החדשה. כריס חשה במהירות בחילה, כפות ידיו של סמואל הזיעו, וכריס לא יכלה להפסיק לצחוק בכל פעם שהביטה בהן. אבל בסופו של דבר הם התחילו לדבר, ולא הפסיקו עד שעות לאחר מכן. "הצלחתי לחלום בהקיץ על כמה טוב יהיה להביא ילד לעולם", אמר. "הרגשתי שכל מה שאי פעם האמנתי בו מתוך פחד, או כל הדאגות שנתקעו לי בגרון מרוב חרדה, פשוט נמסו ברגע אחד". מעניין הוא כי השניים הבינו ש־MDMA לבדו לא יפתור את האתגרים העומדים לפניהם. הם התחייבו לשנות את אורך חייהם באופן שיאפשר לתובנות מהמצב התודעתי המיוחד של החוויה הפסיכדלית להישזר בנבכי חייהם היומיומיים. הם שינו הרגלים על מנת "להיות נוכחים יותר". כריס מספרת כיצד היא וסמואל חשו מאז אותו ערב יותר אמפתיה והבנה אחד כלפי השני, והשיחות שלהם על הבאת ילד לעולם כבר לא מתוחות כבעבר. כריס נכנסה להריון באופן בלתי צפוי זמן לא רב לאחר מכן: "מצד אחד, לא ניסינו באופן אקטיבי להקים משפחה, אבל מצד שני, לא היינו זהירים כפי שתמיד היינו". "אני עדיין מפחד", הוסיף סמואל, אך "מה ששונה עכשיו זה שאני מוכן יותר להיות פגיע ולהשמיע יותר את הצרכים שלי". גוונים נוספים לשימוש ב־MDMA, הממוקדים באיחוי כאבים נפשיים, ניתן לראות בדוגמה של ריי וג'ון המנהלים זוגיות של למעלה מעשור. במהלך המסע הראשון שלהם עם MDMA, ריי מספרת כיצד היא וג'ון דיברו לראשונה על נושאים שעליהם לא הצלחו לדבר שנים, כיצד הנסיגה הרגשית שלו השפיעה על ההערכה העצמית שלה, וכמה כאב היא חוותה כאשר ניסתה לדחוף אותו להיפתח בלי להבין את הכאב שהוא החזיק בתוכו. "ג'ון התחיל לחלוק איתי בפעם הראשונה את כל המחשבות והרגשות האלה... זה היה הוא בלי הקירות". תחת השפעת ה־MDMA, הם התכרבלו במיטה במשך שעות, גוף לגוף, ותיארו את כל הדברים שהם אהבו אחד אצל השני. "עבור אדם שתמיד היו לו בעיות בדימוי הגוף, לאפשר לו לגעת בי – לגעת בבטן שלי, החלק בי שאני כל כך שונאת, היה מרפא להפליא". הם המשיכו להשתמש ב־MDMA בערך פעמיים בשנה כדי לעזור לעצמם לנהל שיחות קשות, וכל אחד מהם שמר רשימה של נושאים שעליהם ידונו בזמן המסע. ריי מספרת כי שניהם התחילו טיפול נפשי פרטני, וכעת, כשלוש שנים לאחר שניסו לראשונה MDMA, השילוב שבין סוגי הטיפול השונים משמר ומעשיר את חיי הנישואים שלהם. מחקרי עומק איכותניים מעניקים לנו זווית הסתכלות מעניינת אודות האופן שבו זוגות משתמשים ב־MDMA ללא השגחה רפואית. ראשית, רוב הזוגות בוחרים שלא לקרוא לחומר בשמו המדעי. הם משתמשים בשמות דוגמת "התרופה", "מעצים האינטימיות" או "מטפל צמוד". השמות השונים מעניקים לחוויה גוון טקסי, אפילו מקודש, כמעין חוויה שניגשים אליה בזהירות ולאחר תהליך הכנה קפדני. יתר על כן, קיימים ארבעה מאפיינים מרכזיים שבעזרתם ניתן לאפיין את החוויה ואת אופן השימוש הטיפולי ב־MDMA: 1.     שימוש מודע נטילה משותפת של MDMA מחייבת הקפדה יתרה על מספר גורמים. ראשית, יש לוודא שהסביבה שבה ההשפעה תתרחש מתאימה ונוחה עבור שני בני הזוג. נוסף על כך, הסביבה הפנימית, כלומר המצב הנפשי והפיזי של כל אחד מבני הזוג, זקוק להתייחסות, לרבות תרגול מדיטטיבי, הקפדה על תזונה נכונה, ידע על החומר עצמו ואודות ההשפעות הנפוצות. יש זוגות שאף רוכשים ערכות בדיקה על מנת לדעת שה־MDMA שרכשו אכן נקי מחומרים אחרים (הנפוצים מאוד כאשר רוכשים MDMA שלא על ידי גורם טיפולי מוסמך). במילים אחרות, זוגות עוסקים רבות בארגון ובהכנת "הסט והסטינג" של החוויה הפסיכדלית הטיפולית. 2.     כלי לחקירה ההשפעות הכוללות של ה־MDMA מאפשרות לזוגות לעסוק בנושאים שחששו לעסוק בהם בעבר מפאת כאב נפשי או מפחד מתוצאה זו או אחרת. שיכוך תפיסת החרדה, ואיתה צמצום עוצמת ההגנות הנפשיות, מאפשרים לזוגות רבים לחקור טריטוריות שמידת חוסר הודאות גבוהה במיוחד לגביהן תחת מצבי תודעה שגרתיים. 3.     הקפדה על גבולות נושא הגבולות של העבודה הטיפולית עם MDMA עשיר ביותר. קיימים גבולות בנוגע לאופן השימוש, למשל, האם נוטלים את החומר בכל פעם שהזוג במשבר? המחקר מציין, כי רוב הזוגות שרואיינו מספרים על גבולות ברורים הבאים לידי ביטוי בנטילה מינימלית (עד ארבע פעמים בשנה), ולרוב בנקודות סמליות כגון חילופי עונות, תאריכים מיוחדים עבור הזוג וכו'. גבולות באים לידי ביטוי גם במינון של החומר הפעיל, כך שרוב הגברים בחרו ליטול מינון גבוה (מעל 3 מיליגרם לקילו מסת גוף), ואילו נשים בחרו במינון בינוני-נמוך (בין מיליגרם אחד לשלושה מיליגרם לקילו מסת גוף). הגבולות כוללים גם את זהות המשתתפים עצמם. כל הזוגות שרואיינו ציינו כי מדובר בחוויה זוגית בלבד. אין איש רשאי להיכנס למרחב המיוחד שבין בני הזוג תחת השפעת החומר, אשר ייעודה חיזוק הקשר הבין־אישי. יש חוקרים המעלים את הסברה כי החומר עצמו ראוי להיכלל כישות טיפולית, אך נראה כי תפיסה זו אינה רווחת בקרב הזוגות, ונחשבת לתפיסה בעלת אוריינטציה מחקרית־טיפולית ספציפית. 4.     זמן להתאוששות ולאינטגרציה זוגות רבים מתייחסים לשלב שאחרי השפעת החומר ברצינות רבה. עבורם זה זמן לעיבוד איכותי של התכנים אשר עלו במהלך החוויה, עיבוד אשר יעזור לשזור את התובנות השונות כחלק ממארג החיים היומיומי. תהליך ההתאוששות המשותפת נחשב לרגיש ביותר. ההגנות שזה עתה נפתחו חושפות את הפגיעות השמורה כל כך תחת מצבי תודעה שגרתיים, וכעת יש צורך במידה רבה יותר של הכלה, רוגע והזנה הדדית. מאפיינים אלו מייצגים את הטיפול הזוגי העצמאי בעזרת MDMA. חשוב לזכור, כי יש לכך סכנות רבות שאסור להתעלם מהן, הן מבחינה נפשית הן מבחינה פיזית. מכיוון שהעיסוק בערך הטיפולי של ה־MDMA מאושר רק במסגרת מחקרית, רוב המחקרים נעזרים באנשי מקצוע מוסמכים על מנת לשמור על הנבדקים ובד בבד על מנת להעצים את הערך הטיפולי. תפיסות השאובות מעולם הטיפול הקליני מציינות את החשיבות שבראיית ה־MDMA ככלי נלווה, וכמובן לא כתחליף לעבודה נפשית בין־אישית מאומצת. במילים אחרות, במקום לראות את החומר ככדור קסם, על הזוגות לאמץ גישה אקטיבית, הרואה בהשפעת החומר חלון הזדמנויות לעבודה זוגית משמעותית. חוקרים רבים מתחומים שונים מדגישים, כי על שני האנשים להיות מוכנים להתעמק ולתקשר אחד עם השני, ולא לתפוס את החוויה כסוג של תרופה אשר עתידה לתקן את מערכת היחסים בכוחות עצמה. אבל מובן שלא הכול ורוד בעולם הטיפול העצמי ב־MDMA. מעבר לסכנות הבריאותיות שעליהן הרחבנו במאמרים הקודמים, שימוש שלא במסגרת קלינית עלול להוביל לכאבים נפשיים ניכרים. דמיינו למשל שלאור תחושת הביטחון הגוברת, מחליט אחד מבני הזוג לספר על בגידה או לחשוף שקרים מהותיים שלא נאמרה מילה אודותם בעבר. האם בכוחו של ה־MDMA לעמוד גם בפני זעזועים מסוג זה? לצערנו, גוף המחקרים הנוכחי רזה מכדי לגבש אמירה חד משמעית באשר לכך. מה שכן ניתן לומר במידה רבה של ודאות הוא שנוכחותו של מטפל בעל הכשרה רפואית ונפשית במהלך נטילת החומר יכולה לסייע משמעותית גם במקרים קיצוניים. תכנון הליך טיפולי הדרגתי המנוהל על ידי אנשי מקצוע מיומנים ומוסמכים יכול להעניק לזוגות את ההזדמנות לגשת לחוויה באופן הדרגתי, מבוקר ומתוכנן, וכן לבנות מערך טיפולי שבעזרתו ניתן לגעת גם בנושאים מורכבים מתוך עמדה מווסתת, שקולה ואחראית. ומה אם אני לא רוצה לצרוך MDMA? אם נודה באמת, רובנו לא יזכו בזמן הקרוב לטיפול זוגי בעזרת MDMA כחלק מהליך מחקרי. יחד עם זאת, ניתן ללמוד מעולם המחקר בתחום על התיאוריה והפרקטיקה של זוגיות בריאה. הבנת התאוריות הפסיכולוגיות והאבולוציוניות של עולם מערכות היחסים יכולה להעניק זווית התייחסות חדשה אודות עולם הרגש, ההתנהגות והמחשבה במישור הזוגי והבין־אישי. כך נוכל להבין לעומק את סוג ההתקשרות המאפיין אותנו, את שותפנו לחיים, וכיצד סביר שההתנהגויות המוכתבות מסגנונות אלו יעצבו את המסגרת הבין־אישית. הבנת התהליכים הנוירופיזיולוגיים תחת השפעת ה־MDMA יכולה להעניק לנו הזדמנות ללמוד מהו המצב התודעתי המאפשר שיח חשוף ואותנטי מצד אחד, ומיטיב ומקדם צמיחה, מצד שני. כלים להגברת האמפתיה, תחושת הביטחון ומציאת המוטיבציה להשקיע במערכת היחסים יכולים להתגבש לכדי "מעגל קסמים", שבו כל רכיב משפיע לחיוב על קודמו. כשם שיש "סט וסטינג" לחוויה פסיכדלית בעזרת MDMA, קיימים "סט וסטינג" מתאימים לחוויה זוגית מיטיבה. הקפדה על גבולות, כניסה מודעת למרחב רגשי בין־אישי, קידום שיח חקירתי ומקום לעבד את משמעויות החוויות המתאפשרות מכללים מנחים אלו אינה מחייבת נטילת חומרים באשר הם. ייתכן שהדבר ידרוש השקעה רבה יותר, אבל הנמצאים בזוגיות בריאה זה זמן רב יכולים להעיד כי הדבר אפשרי ללא ספק, עם מטפל כימי צמוד או בלעדיו. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Colbert, R., & Hughes, S. (2023). Evenings with Molly: Adult couples’ use of MDMA for relationship enhancement. Culture, Medicine, and Psychiatry , 47 (1), 252-270. Anderson, K., Reavey, P., & Boden, Z. (2019). ‘Never drop without your significant other, cause that way lies ruin’: The boundary work of couples who use MDMA together. International Journal of Drug Policy , 71 , 10-18.‏ Schmid, Y., Hysek, C. M., Preller, K. H., Bosch, O. G., Bilderbeck, A. C., Rogers, R. D., ... & Liechti, M. E. (2015). Effects of methylphenidate and MDMA on appraisal of erotic stimuli and intimate relationships. European Neuropsychopharmacology , 25 (1), 17-25.‏ Anderson, K. (2017). Navigating intimacy with ecstasy: The emotional, spatial and boundaried dynamics of couples’ MDMA experiences (Doctoral dissertation, London South Bank University).‏ Buffum, J., & Moser, C. (1986). MDMA and human sexual function. Journal of Psychoactive Drugs , 18 (4), 355-359.‏‏

“Close your eyes, fall in love, stay there.” – Rumi על מערכות יחסים רומנטיות, זוגיות ואינטימיות לפני שנצלול אל מעמקי הספרות התאורטית אודות אהבה, מיניות ומערכות יחסים רומנטיות, חשוב שנזכיר כי מדובר במדע צעיר יחסית. אנתרופולוגים (מדענים החוקרים את ההתנהגות האנושית בהקשרה התרבותי והחברתי) בני המאה ה־19 האמינו ש"תופעת האהבה" היא נחלתם של בני החברה המערבית בלבד. ראשוני החוקרים, שפריזמת התבוננותם נכלאה בחשיבה הקולוניאליסטית־גזעית שמאפיינת את התקופה, נכשלו לראות את ההיבטים ההתנהגותיים השונים של האהבה אצל בני התרבות האחרים. עבורם מדובר היה במיניות בלבד, המתרחשת ללא העושר התרבותי, הגינונים הייחודיים או הטקסים שאותם רגילים היו לראות ברחבי אירופה. לכן חשבו כי האהבה איננה אוניברסלית, ומכאן שאין לחקור את הבסיס הביולוגי והפסיכולוגי המשותף לבני האדם באשר הם. נקודת המפנה התרחשה לאחר הגדרתו המהפכנית של החוקר צ'ארלס לינדהום. לפי הגדרה זו, האהבה התשוקתית היא "משיכה אינטנסיבית הכוללת אידיאליזציה של האחר בקונטקסט ארוטי, יחד עם הציפייה כי מערכת יחסים זו תימשך לאורך זמן". לינדהום הפך בכך את מערכות היחסים הרומנטיות לנחלת הכלל, ופרץ את הדרך לגיבוש תאוריות בעלות ערך אוניברסלי. למזלנו, מים רבים זרמו באסכולות המדע השונות. הגדרות שונות לאהבה התווספו, ותאוריות מגוונות הצטרפו להבנת עולם מערכות היחסים הרומנטיות מנקודות מבט מורכבות, שבהן שלובים יסודות ביולוגיים ופסיכולוגיים המעוצבים על ידי ההקשר החברתי והתרבותי. בחלק זה של המאמר ננסה להציג מספר תאוריות בסיסיות אשר יעניקו לנו נקודת מבט מורכבת אך בהירה אודות הגורמים המרכזיים המשפיעים על מערכות היחסים הרומנטיות בחברה שבה אנו חיים, ואודות האתגרים הספציפיים העומדים בפני אלו שהחליטו כי הזוגיות הרומנטית ארוכת הטווח תהיה נדבך מרכזי בחייהם. לכן, ולפני שניגש לפוטנציאל הטמון ב־MDMA כשחקן במגרש זה, נסקור מעט מהתאוריות האבולוציוניות והפסיכולוגיות של עולם מערכות היחסים. נבין כיצד מרכיבי אישיות מרכזיים מעצבים את הדרכים שבהן אנו מנהלים מערכות אלו, וכיצד אורח החיים המודרני מציב אתגר מהותי לשימור איכותן. סקס וזוגיות מנקודת מבט הישרדותית ואבולוציונית על מנת להבין מדוע אנו מושקעים כל כך במציאת זוגיות, מיניות ואהבה, חייבים אנו להבין את המונח "הברירה הטבעית", תהליך שבמסגרתו בעלי גנים שלהם מנגנוני העברה יעילים יותר יזכו להעבירם לדור ההמשך. בהינתן תהליך זה, הנחשב לאבן יסוד בתיאוריית האבולוציה, גדלה השכיחות של בעלי מנגנונים יעלים, וקטנה השכיחות של אלו אשר לא עלה בידם לפתחם או לרשת אותם. המנגנונים הרלוונטיים למאמר זה הם מערכת הרבייה מחד גיסא, ומערכת פיתוח הקשר הרגשי מאידך גיסא. אין הכוונה למערכות זהות, אך לעיתים קרובות הן חופפות זו לזו. בהקשר של מאמר זה, לבני זוג שלהם מערכת יחסים מינית מספקת ומערכת התקשרות רגשית גם יחד יתרון אבולוציוני ניכר, שכן השילוב מאפשר ריבוי אקטים מיניים מצד אחד, ומסגרת יעילה לשמירה על הצאצאים, מצד שני. במילים אחרות, הסיכוי שהמטען הגנטי של שני בני הזוג יעבור הלאה גדל משמעותית, שכן עולה הסבירות להתרחשות חוזרת של אקטים מיניים, וכמוה גם הסבירות לכך ששני בני הזוג "יישארו בסביבה" על מנת לגדל במשותף את פרי אהבתם. מאפייני המיניות האנושית עמוסים בהתנהגויות שהן תולדה ישירה של מנגנונים אלו, המטפחים מגע אינטימי מתמשך וטעון רגשית. לדוגמה, בני אדם נוטים לעסוק במין באופן פרטי, להעדיף את התנוחה המיסיונרית (המתאפיינת בשטח מגע רב ושמירה על קשר עין), ליהנות מהתכרבלות ומשינה משותפת לאחר האקט המיני. נטיות התנהגותיות אלו מעגנות את החיבור הרגשי שבין בני הזוג, ותורמות לתחושת הקִרבה המשמרת את המשך השקעת המאמצים ההדדית. לדינמיקה האינטימית שבין הדחף המיני להתקשרות הרגשית תימוכין גם ברמת הפעילות המוחית, שכן קיימת חפיפה מסוימת בין אזורים הרלוונטיים לכל אחת מהמערכות (למשל, אזור האינסולה). כמו כן, הורמון האוקסיטוצין, אותו הורמון המגבש את חיבור ההתקשרות בין הורים לצאצאיהם, מופרש גם בעת ההגעה לאורגזמה, במהלך "התמזמזות" וב"משחקים מקדימים". עוד נציין כי בניגוד למרבית היונקים האחרים, מיניות בני האדם מנותקת במידה רבה מתהליך הביוץ הנשי. ניתוק זה מאפשר את ריבוי האקטים המיניים, וכך, כבמעגל קסמים, גובר גם תהליך החיבור הרגשי. ולמי שלא מתרגש מעדויות מעולם חקר המוח, קיימות עדויות רבות גם בבסיס ההתנהגותי. למשל, פסיכולוגים וחוקרי מערכות יחסים שואלים במחקריהם אודות המוטיבים שבגינם אנשים יוזמים אינטראקציות מיניות. מחקרי הפסיכולוגית ד"ר גורית בירנבאום מחדדים מוטיבים אלו. מחקריה מעלים כי מוטיבציות לחיבור רגשי הן מהמרכזיות בתהליכי המיניות, וכוללים סל שלם של התנהגויות שתוצאותיהן מתגבשות לכדי הגברת ממד האינטימיות. מחקר מעניין מבית מדרשה חשף נבדקים לגירויים מיניים וניטרליים באופן תת־סיפי (כלומר, במהירות רבה אשר מקשה על הנבדקים לגבש תפיסה מודעת אודות היחשפותם לתוכן המיני או הניטרלי). חשיפה זו הובילה את אלו אשר השתייכו לקבוצת הגירוי המיני לביטויים רחבים יותר של מחשבות הקשורות לאינטימיות, הבעת נכונות גבוהה יותר לקדם קשר זוגי או לחזק קשר זוגי קיים. כפי שכבר הזכרנו, חשוב להבין כי למרות שרוב מערכות היחסים הרומנטיות מתאפיינות בכך שהדמות שאליה נוצר החיבור הרגשי־התקשרותי היא גם אובייקט התשוקה המינית, מדובר בשתי מערכות אבולוציוניות נפרדות הנפגשות, מתערבבות ומשפיעות זו על זו. חרד, נמנע, בטוח, ומה כל זה קשור לסקס ולזוגיות? מערכת היחסים שבין הדחף ליצירת התקשרות רגשית לזה המיני אינה מתרחשת בוואקום. חייבים אנו לצרף למשוואה זו גם את תרומתם של היבטים קוגניטיביים (חשיבתיים), רגשיים והתנהגותיים מורכבים, הנוכחים מתוקף היותנו יונקים בעלי יכולות קוגניטיביות מורכבות. הניסיון למפות תנועות אלו בא לידי ביטוי בגיבוש תאוריית ההתקשרות. צלילה אל תוך תאוריית ההתקשרות מהותית ביותר להבנת דפוסי הזוגיות השונים, ותורמת משמעותית לאפיון דרכי ההתנהגות שבהן נוקטים בני הזוג למען יצירה ושימור מערכות יחסים רומנטיות. אף על פי שהיא סובלת מהפשטת יתר בשיח היומיומי, אנסה למפות רכיבים מהותיים אשר ישמשו להבנה מעמיקה יותר עת אנו ניגשים להבנת פוטנציאל הטיפול הזוגי אשר נעזר ב־MDMA. תאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) היא אחת מאבני היסוד של הפסיכולוגיה ההתפתחותית, אשר נוסחה על ידי הפסיכולוגים ג'ון בולבי ומרי איינסוורת לפני יותר מארבעים שנה. ברבות השנים התיאוריה התפתחה, השתכללה והסתעפה, אך שומרת עדיין על מספר יסודות מרכזיים. התאוריה עוסקת במודל הקשר המתפתח בין הילד להורה המטפל, מודל המשמש כפלטפורמה או פריזמה שדרכה יתפוס הילד, ומאוחר יותר האדם הבוגר, את הגוונים השונים של מערכות היחסים עם דמויות מהותיות במהלך החיים. מערכות היחסים הרומנטיות, משום מרכזיותן לנפש האדם, תושפענה רבות מדפוסי ההתקשרות אשר ניצניהן באותן מערכות יחסים מוקדמות. התאוריה מבוססת על הנחת היסוד כי לילוד צורך הישרדותי ומולד ליצירת קשר עם הדמות המטפלת, שכן ביטחונו של הילוד תלוי באופן כמעט אבסולוטי בטיבו של קשר זה, המהווה את הבסיס להתפתחות רגשית, קוגניטיבית וחברתית תקינה. במילים אחרות, ככל שהדמות המטפלת תתייחס ברגישות, הכלה ושמירה כלפי הילוד, זאת תוך כדי מתן הזדמנויות מיטיבות לחקירה ולעצמאות, כך יגדל הסיכוי שיגבש תבנית התנהגותית ורגשית שאותה מכנה התאוריה בשם "התקשרות בטוחה". כלומר, יוענק לילוד מודל שלפיו הוא עצמו אהוב, והעולם שבחוץ בטוח, מוגן ומסקרן. זאת מכיוון שלמד כי האדם האחר רוצה בטובתו, בביטחונו ובשגשוגו. הממשק של הילוד המתבגר עם העולם שבחוץ יתאפיין במידה רבה של ביטחון ואמונה כי ניתן לקיים קשרים חברתיים חיוביים, שהם מקור לביטחון ופוטנציאל לצמיחה. מנגד, תינוקות שלא זכו לדמות הורית מכילה ורגישה יפתחו מודלים המטילים ספק מסוים במידת הביטחון שבקשרים חברתיים. הילד יפנים מודלים הנוטים להעריך כי העולם שבחוץ הוא מקור לסכנה פוטנציאלית, ולכן יש לנקוט באמצעי זהירות ולגבש מגננות מסוגים שונים. כאשר בלב הדפוסים נוכחת החרדה מפני טיב היחס שיזכה לו מהעולם שבחוץ, התאוריה מדגישה את התפתחותם של שני סגנונות התקשרות נוספים: "התקשרות חרדה" ו"התקשרות נמנעת", אשר המשותף לשניהם הוא מנגנון ההגנה מפני מידת חוסר הוודאות הכלול במערכות יחסים אפשריות. בלב ההתקשרות החרדה נמצא את ההיפר־אקטיבציה של מערכת ההתקשרות, דפוס התנהגותי הפועל לאורו של חוק מנחה שלפיו "ככל שמידת החרדה וחוסר הוודאות בקשר גבוהים יותר, כך יש להתקרב על מנת לתקן, או על מנת להפריך את החששות מפני פגיעה אפשרית בקשר". במילים אחרות, ככל שננסה לחפש את קרבת האחר, כך נגביר את מידת הוודאות לגבי מצב הקשר ונוכל לתקן קשר חברתי שאנו תופסים כמהותי. אנשים בעלי התקשרות חרדה נוטים אם כך לחפש ביתר שאת את קרבת האחר בעת מצב של חוסר ודאות, תרים אקטיבית אחר הוכחות לאיכות הקשר, ומגבשים דפוסי התנהגות שמטרתם שימור הקרבה עם האדם האחר. לעומתם, בעלי ההתקשרות הנמנעת מתאפיינים באקטיבציה נמוכה של מערכת ההתקשרות, מנגנון הגנה שונה לפתרון אותו חוסר הוודאות בטיב הקשר. התבניות ההתנהגותיות שגיבשו בילדות הוכיחו להם שיש סיבה טובה להתגונן על ידי התרחקות והסתגרות כאשר עולה החשש מאינטימיות, ואיתו חוסר הוודאות הכרוך בקשר בין־אישי פוטנציאלי. הם יחפשו אקטיבית מרחק, על מנת לצמצם את מידת החרדה הטמונה בחוסר הוודאות הגבוה. קיים סגנון התקשרות נוסף הקשור לאתגרים נפשיים הפוגעים פגיעה ניכרת באורך חיים תקין והסתגלותי. סגנון התקשרות זה עונה לשמות רבים, אך לצורך המאמר נשתמש במונח "התקשרות לא בטוחה, חרדתית אמביוולנטית". דפוס זה מתגבש כאשר הדמות המטפלת התנהלה באופן משתנה ובלתי צפוי, בצורה דו ערכית, לפעמים תומכת ולפעמים מענישה, לפעמים מכילה ולפעמים מרוחקת ואדישה. חוסר הוודאות המתגבש בנפשו של הילוד מעלה חרדה אינטנסיבית ביותר, שממנה ייתכן שיתפתח סל של התנהגויות מפוזרות, כאוטיות וחסרות יציבות המשתנות לעיתים תכופות. זוהי תולדה של הניסיון להתמודד עם דמות מטפלת שקשה לצפות, שהיא מקור לביטחון אך גם מקור לסכנה. לאור המשתנים הנעלמים הרבים במשוואת ההתקשרות מסוג זה, קשה לעמוד על דפוסי התנהגות המקיימים חוקיות ברורה, אלמנט שהוא מכשול מהותי לניהול חיי זוגיות וחיי חברה מספקים ויציבים.   במהלך הזמן, איכות האינטראקציות החוזרות ונשנות עם הדמות המטפלת מעצבת את הדרך שבה האדם תופס את עצמו, את האחר ואת מבוקשו ממערכות היחסים האינטימיות. דינמיקה זו מתגבשת עם השנים, ופירותיה הם השוני הקיים בין הסגנונות המאפיינים כל אחד ואחת מאיתנו. דפוס ההתקשרות שלנו משחק תפקיד מכריע בדרך שבה אנו מעריכים, מעצבים ומתנהגים במסגרת מערכות היחסים הרומנטיות והמיניות שלנו. באשר למערכת הדחף המיני, מחקרים רבים מנכיחים את השונות הנוצרת בין אנשים בנוגע למקומו של הסקס במערכות היחסים האינטימיות שלהם, בסיבות שבגינן הם מחפשים יחסי מין ובדרכים שבעזרתן הם מספקים את צורכיהם האישיים. סקס, זוגיות ומערכת ההתקשרות כיצד נראים חיי המין של בעלי ההתקשרות הבטוחה? עדויות רבות מדגישות, כי מידת הביטחון בכוחות העצמי ובטיב כוונותיו של הצד השני מסייעת להתנהגות רגועה בעת האקט המיני. כך, אנשים אלו עסוקים פחות בדאגות הקשורות למערכת היחסים (לדוגמה, בשאלות ודאגות בנוגע לשאלה "האם אני אהוב?"), וחווים פחות חרדת ביצוע. בעלי ההתקשרות הבטוחה הם בעלי תפיסה חיובית אודות מאפייני המיניות האישיים שלהם (לדוגמה, תופסים את "העצמי המיני" שלהם כעוצמתי ומלא תשוקה), נמשכים יותר ומעריכים יותר אספקטים מיניים, חווים תשוקה עוצמתית יותר ונוטים להגיב בחיוב לרמזים מיניים. זאת ועוד, הם מבטאים את רצונותיהם המיניים ביתר קלות, דבר המקדם גם את איכות חיי המין של השותפים שלהם. הם נוטים להשתמש בסקס ככלי המקרב את בן או בת הזוג, המעצים את ממד האינטימיות ומחזק את איכות מערכת היחסים עם הפרטנר. חלקם הגדול אף מעדיף, בהשוואה לחבריהם הבטוחים פחות, יחסי מין המבטאים מעורבות רגשית מאשר מין "פיזיקלי נטו", ולכן נוטים יותר לוותר על סקס מזדמן. באופן שיכול להיתפס כמעט סותר, בעלי ההתקשרת הבטוחה מוכנים יותר לפתוח את מערכת היחסים המונוגמית שלהם, ככל שהדבר מוסכם על שני הצדדים. חוקרים מערכים כי בגרעין נטייה זו ישנה היכולת לשאוב מידה רבה של ביטחון ממערכת היחסים העיקרית, דבר המאפשר חיבור רגשי לפרטנרים מרובים למרות המעמסה הכרוכה בדבר. הם מוסיפים, כי הקלות שברכישת סיפוק מאותה מערכת עיקרית מעניקה להם את הביטחון הדרוש בזמנים שבהם מערכות היחסים האחרות כוללות לעיתים סערות רגשיות כאלו ואחרות. בניגוד לאלו אשר נמצאים על קשת ההתקשרות הבטוחה, וזה המקום כמובן לציין כי כולנו נמצאים על הרצף חרד-בטוח במיקום כלשהו, הנוטים להתקשרות חרדה או נמנעת מתמודדים עם מגוון אתגרים המעצבים את איכות הקשר המיני והזוגי, בעיקר לאור הצפה של מחשבות שליליות ונגזרותיהן. בין שמדובר בפחד מנטישה (התקשרות חרדה) או בקושי, או בחוסר הנעימות המורגשת בעת קרבה ואינטימיות (התקשרות נמנעת), מדובר באתגר עצום במישור המיני. שם מידת הביטחון משחקת תפקיד מכריע. עבור הנמצאים על קשת ההתקשרות החרדה, נמצא קשר בין סקס להתנהגויות שמטרתן ליצור קרבה, חום אנושי, מעורבות רגשית ותשומת לב, בתקווה שישקיטו את חרדת הנטישה האפשרית. עולם הפנטזיות של אנשים אלו נוטה להכיל נרטיבים ותסריטים שבהם מודגשות דאגה ואכפתיות הדדית. הדבר מתנגש לפעמים עם חוויית החיים הקונקרטית ובה מרבים הם לחוש כי בני זוגם אינם רגישים מספיק לצורכיהם. חוסר הביטחון מקבל תבנית התנהגותית גם מעבר לעולם הפנטזיה, שם מחקרים מעידים כי בעלי הסגנון החרדתי נוטים יותר לייצר אלטרנטיבות כסוג של אגרת ביטוח מפני החשש לנטישה. הנמצאים על הקשת החרדה עדים יותר לחדירת מחשבות טורדניות בעת קיום יחסי מין ומתקשים לתווך לבני זוגם את רצונותיהם או את צורכיהם המיניים. הם אף נוטים יותר להשתמש במין כסוג של סמן או מדד לטיב מערכת היחסים, ולכן מרבים לטעות בפירוש התנהגויות מיניות מסוימות כ"דחייה" ולהזין הלכה למעשה מעגל קסמים הפוגע בטיב הקשר ("סקסואליזציה" של צורכי הקִרבה הרגשיים– הודעות סקס תכופות יותר, חיפוש מעורבות רגשית, תשומת לב ועדויות לאהבה במהלך הסקס עצמו). הקושי לצאת מ"מגדל השמירה הקוגניטיבי" מעיב על יכולתם "לאבד את עצמם" באקט עצמו ו"להיסחף ברגע", אלמנטים המובילים במרבית מהמקרים לפגיעה בתפקוד המיני (למשל, הגעה לאורגזמה). יחד עם זאת, מערכת יחסים מינית העונה על צורכיהם היא בעלת נופך טיפולי כמעט, המעצים אלמנטים נוספים של מערכת היחסים הזוגית הכללית. בניגוד להתקשרות החרדתית, שבה הסקס משמש לעיתים ככלי להשגת ודאות בנוגע להתעניינות כללית, קיים מתאם בין אנשים בעלי התקשרות נמנעת לשימוש שמטרתו התרחקות מאינטימיות. אותו פחד מאינטימיות מגיח כבר בתהליך ההתבגרות. הוא מתורגם בחלק מהמקרים לפחד מארוטיות, אשר מונע מבעלי הדפוס החרדתי לגלות עניין בפעילות מינית, או משהה במידה ניכרת את הגיל שבו יאבדו את הבתולין. מחקרים נוספים מראים, כי לאחר שהחלו לקיים יחסי מין, נמצא קשר בין סקס ובין הרצון לבסס מעמד חברתי. זאת בניגוד לעמיתיהם הבטוחים העושים זאת על מנת להעצים את הממד הבין־אישי. אותם מחקרים מוסיפים, כי ההתרחקות הרגשית היא מאפיין מרכזי של הפעילות המינית, אשר מרדדת מאוד את יכולת ההנאה מעולם המיניות. יש המצביעים על כך שאף קיימת שכיחות רבה יותר לשימוש בחומרים הממסכים מפני המפגש עם הממד האינטימי, אך גם סבירות רבה יותר לשימוש בקונדומים. דפוסים אלו מתגבשים ומתקשחים במידה רבה בגיל הבגרות. בעלי ההתקשרות הנמנעת נוטים לבחור בני זוג בעלי נטייה דומה, המקדשים צרכים אינדיבידואליים אישיים על פני אלו האינטימיים. המוטיבציה לקיום יחסי מין נוטה להתגבש סביב צרכים שאותם נכנה "אופורטוניסטיים", כגון העלאת הערך העצמי או הורדת העוצמה של רגשות שליליים. נראה כי הם גם נוטים להסכים יותר לסקס מזדמן, ולפנטז על אחרים הנמצאים מחוץ למערכת הזוגית (עולם דמיוני זה נוטה יותר להכיל מוטיבים א־פרסונליים או אפילו עוינים, הנחוצים לשמירת המרחק הרגשי הבין־האישי). החשש מאינטימיות מתורגם לדפוסים בין־אישיים התנהגותיים. כך למשל, נראה כי בעלי ההתקשרות הנמנעת נוטים לענות יותר למחזרים מחוץ למערכת הזוגית ולקיים מספר גדול יותר של מערכות יחסים מיניות מזדמנות. זאת ועוד, נראה כי גם כאשר קיים איום ממשי על יציבותו של הקשר הזוגי, הם ייטו פחות להוציא לפועל פעולות שמטרתן חזרה או התקרבות לבני הזוג. ואם נשאל אודות המוכנות לקיום מערכות זוגיות שאינן מונוגמיות, מחקרים מראים כי אמנם הם מבטאים עניין רב יותר בקיומן, אך יעשו זאת פחות בפועל. ומה בדבר הבדלים מגדריים? השילוב שבין כוחות תרבותיים וחברתיים לאלו האבולוציוניים הסלילו נשים וגברים להתנהגות שונה במסגרת מערכות היחסים (מובן שקיימת חפיפה ביניהם, אך כאשר אנו בוחנים שאלות אלו בהינתן קבוצת מדגם גדולה, ניתן לאתר הבדלים מובהקים מבחינה סטטיסטית בין נשים לגברים). לצערנו, לא קיימים מחקרים רבים בתחום זה על בעלי אוריינטציה מינית הומוסקסואלית, דבר המקשה מאוד על היכולת לתאר את הגוונים הייחודיים למערכות יחסים אלו, אם אכן קיימים. עבור זוגות הטרוסקסואליים, גברים נוטים לדווח על מאפיינים התואמים יותר להתקשרות נמנעת, ונשים נוטות לדווח על מאפיינים התואמים יותר להתקשרות חרדה. נשים גם נוטות לגבש אוריינטציה בין־אישית רגשית בנוגע למין, ומרבות לשייך את האקט למעורבות רומנטית ולהזנה הדדית. לעומתן, גברים נוטים לאוריינטציה אינדיבידואליסטית יותר, ומשייכים את החוויה בעיקר לסיפוק גופני ולהשגת גיוון. כאשר משווים בין גברים ונשים בעלי התקשרות חרדה, קיימים גווני התנהגות שונים בנוגע לקיום יחסי מין. תפקידי המגדר המקובלים עבור גברים כיוזמי האינטראקציה מציבים עבורם אתגר רב, שכן הם נאלצים להתמודד עם האפשרות לסירוב בתדירות גבוהה יותר, וכך להעצים את מידת כאבם הנפשי. על מנת לצמצם פגיעות שמקורה בדחייה, הם משקיעים יותר במערכות זוגיות קיימות מאשר בפוטנציאל לזוגיות מזדמנת אחרת. הם גם ייטו לבגוד פחות מחבריהם הבטוחים, ומדווחים על פחות פרטנרים מיניים באופן כללי. נוסף על כך, כאשר הם מאתרים סכנה ממשית למערכת היחסים, הם נוטים להשקיע יותר משאבים בתיקון ובריצוי בת הזוג, ובשלילת הערך שבמערכות יחסים אלטרנטיביות פוטנציאליות. עולם הפנטזיות שלהם נוטה להתמקד בקשר הבין־אישי, וחלקם אף נוטים לקיים יחסי מין בעלי מאפיינים הכוללים ריסון וכפייה בהשוואה לחבריהם הבטוחים, ייתכן שלאור הצורך בשימור קרבה פיזית. מחקרים נוספים מעלים את הסברה, שייתכן כי גברים על קשת ההתקשרות החרדה נוטים לחוש תסכול ואכזבה מבנות זוגם באופן מהיר או אינטנסיבי יותר, דבר שעלול להעיב על החשק ועל הסיפוק המיני לאורך זמן. ייתכן שהם גם יעדיפו שימוש בפורנו, שם נעדר הסיכון מדחייה, אך יחד איתו ישנה ירידה בחשק המיני בטווח הארוך. בניגוד אליהם, נשים בעלות התקשרות חרדה נוטות לפעילות מינית מתירנית יותר. הן מתחילות לקיים יחסי מין בגיל צעיר יחסית לגברים על הקשת החרדה, ונוטות לשמור פרטנרים פוטנציאליים למקרה של נטישה. קיים קשר בין התקשרות זו לנטייה להנאה מפנטזיות שנעדר מהן הרגש הבין־אישי, ולדימויים אודות מין מרובה משתתפים. בעולם האמיתי, קשה להן יותר לספק צורכי ביטחון בסיסיים, ולכן הן נוטות לקיים יחסי מין בטוחים פחות (למשל, על ידי היעדר שימוש באמצעי מניעה). כאשר משווים גברים ונשים בעלי אוריינטציה נמנעת, איננו עדים להבדלים מובהקים. נראה כי שניהם נוטים לחפש מערכות יחסים קצרות טווח ולהשתמש בהתנהגויות המצמצמות את הסיכוי ל"הסתבכות" בין־אישית. יחד עם זאת, וכנראה לאור ההסללה החברתית־תרבותית, גברים נוטים להציג מנעד הימנעותי רחב יותר, זאת לאור הדגש החברתי הניתן לגבר הכובש, המעניק ממד רזה לתוכן הבין־אישי והרגשי. סקס, זוגות ואתגרים מודרניים מה הם הגורמים שבגינם אנשים מסופקים ממערכת יחסים רומנטית ומינית? בניגוד לתפיסה הפופולרית כי ערכה של הזוגיות ארוכת הטווח דועך עם השנים, מחקרים מראים כי רובנו נמצא את עצמנו נשואים לפחות פעם אחת במהלך החיים. זוגיות ארוכת טווח בריאה נמצאה כתורמת במידה רבה לאיכות החיים הכללית (general wellbeing), ועוזרת לאנשים להשיג מטרות בעלות ערך (תעסוקה, מעגל חברתי, בריאות גופנית וכו'). לכן, לא מפתיע כי פגיעה באיכות מערכת היחסים מסוג זה נמצאת במתאם לגורמי סיכון בריאותיים ונפשיים, ממש כמו עישון, שימוש בחומרים, מתח נפשי ואפילו השמנת יתר. יחד עם זאת, תפיסת המושג "אהבה" אכן חווה אידיאליזציה מסוימת, כסוג של מנותק ממניעים אינסטרומנטליים או תועלתניים למיניהם. לפי אותו אידיאל, הרווח בעיקר בתרבות המערבית, אהבה מוכרחה להתנתק מחישובים תועלתניים, מיתרונות חומריים ומעיסוק בסטטוס אישי כזה או אחר. במילים אחרות, עליה החובה להיתפס כדבר טוב כשלעצמו. אמנם האידיאליזציה של האהבה כטוב מוחלט מובילה רבים לאכזבות. אך ממצאים ממחקרים אתנוגרפיים מצביעים על כך שאהבה לעיתים רחוקות בלבד מנותקת מצרכים פרגמטיים, ומפגש המציאות עם עובדה זו הוא אתגר מהותי עבור החברה שבה אנו חיים, ובתוכו שינוי הסטטוס החברתי, הכלכלי והתרבותי בקרב נשים. נדידת הכוח המגדרי מחקרים אשר נערכו במדינות מערביות מצביעים על כך שכמעט ארבעים אחוזים מהנשים מרוויחות כיום יותר מבני זוגן (זאת בהנחה שמשווים בין סוג התפקיד ומספר שעות העבודה). הכוח הכלכלי, ובמובנים רבים גם החברתי, התרבותי והפוליטי, מבשר את הרחבת שדה הבחירה בשותף מיני וזוגי. במילים פשוטות, לנשים יש הרבה פחות מה להפסיד מבחינה כלכלית או מבחינת כובד הנגזרות של הסטיגמה החברתית, והן משוחררות כיום יותר מתמיד לנוע בין הזדמנויות לשותף לחיים אשר יתאים להם ביותר, בהינתן קונטקסט משתנה (והוא משתנה היום באופן מהיר ביותר). במאמר "מאזן הבגידות" אשר פורסם לאחרונה בירחון "אלכסון", החוקרת והאנתרופולוגית הלן פישר מעניקה נקודת מבט היסטורית מעניינת: "המעבר בין חברת ציידים־לקטים לחברה ממוקדת חקלאות הפך את תפקידי הגברים לדומיננטיים, כך שנשים איבדו מהאוטונומיה שלהן. נאמנות הייתה עבורן יותר מרק מסורת: היא הייתה מנגנון הישרדות עבור הנשים... היום אנו משתחררים מעשרת אלפים שנה של עבר חקלאי ומתקדמים לעבר מערכות היחסים שהיו בין בני אדם לפני עידנים״, שם מלאכת ההישרדות התבססה על שוויון בין הצייד למלקטת, כל אחד תורם כחמישים אחוזים מהמאמץ הכללי. המחקר של פישר מגלה כי בגידה, למשל, היא תופעה גלובלית, חוצה חברות ומגדרים, "אפילו בתרבויות שבהן ניאוף עלול להוביל לעריפת ראש... בגידה היא בת הלוויה החשאית של המונוגמיה, וכבר מימי הפרה־היסטוריה, היא הייתה חלק בלתי נפרד מהאופן שבו בני אדם הזדווגו". היא מספרת על מערכת נוירוביולוגית אשר התעצבה על ידי תהליך הברירה הטבעית. לפיה, ״אנחנו בנויים להתאהב ולגדל ילדים כצוות, וגם לגלות סקרנות כלפי החלופות האפשריות". אם נזרוק נטייה בסיסית זו אל משוואה המתייחסת גם להשפעתן של טכנולוגיות מבוססות אלגוריתמים, נתחיל להבין כי מידת אקסקלוסיביות הקשר, שבעבר הייתה יציבה ומעוגנת בכבלים כלכליים־חברתיים, ניצבת בפני הטלת ספק תמידית כמעט. שאלות כגון "האם יש משהו טוב יותר בחוץ?", "הייתכן שאני נמצאת במערכת יחסים העונה לכל צרכיי הנפשיים או המיניים?", או "האם כדאי לפתוח את מערכת היחסים?" הן אורחות קבועות על כורסאות המטפלים הזוגיים, בשיח עם חברים או בעולם הפנטזיות הפנימי. במילים אחרות, המתחים בין חופש למחויבות, בין הסתפקות בקיים לכמיהה לשינוי, בין מימוש עצמי להקרבה, מוצאים עצמם כחלק אינטגרלי בעולם הזוגיות ארוכת הטווח. כיום, כאשר שני בני הזוג חשופים לשדה בחירה רחב, נערמים קשיים חדשים המאיימים על איכות הקשר הזוגי. מטפלים זוגיים רבים, וכמוהם גם עורכי דין המתמחים בגירושים, משתפים כי גברים רבים בוחרים בסגנון חיים שונה, המערב שותפות מלאה במלאכת שימור הנישואים וגידול הילדים, ואף מוכנים להקריב לשם כך קריירות מצליחות. שינוי זה משנה את המשוואה הכלכלית המשפחתית, מגדיל את הסבירות כי בת הזוג תתקדם בסולמות התעסוקה, תיהנה מסטטוס חברתי גבוה יותר, ממרחב בחירה ופיתוי עשיר יותר, ואיתו גם הסיכוי לבגידה או לעזיבה של מערכת היחסים הקיימת. גברים רבים מרגישים כעוסים, נבגדים ובעיקר מבולבלים. בחברה המקדשת שוויון מגדרי הם הניחו כי נשים תהיינה מאושרות ומסופקות יותר מבחירתם, אך לאכזבתם ולהפתעתם, הם מצאו עצמם דחויים מבחינה מינית ורגשית. וכיצד הדבר משפיע על הנשים? ״אלכסון״ מצטט את אסתר פרל, אולי הגורו הגדול ביותר של הטיפול הזוגי המודרני. היא מציינת כי נשים רבות אמנם השתחררו מהתלות בגברים, אך כעת הן נאלצות להתמודד עם העולם הרגשי המאפיין את בעלי הכוח והמעמד. לפי פרל, נשים רבות מרגישות כעוסות כאשר מוטלת עליהן כעת האחריות אשר עד לא מכבר הייתה נחלתו של הגבר בלבד. אכן, הן רצו שגברים יעסקו יותר ברגשות ולא יתכחשו להיותם פגיעים, אך יחד עם זאת הן מוצאות אתגר רב בצורך לפרנס את הגבר ולהשתחרר מהעולם התרבותי שאותו גם הן הפנימו במידה רבה. בעולם שבו תפיסת הגבריות משתנה, משתנים גם מאפייני התשוקה. מתפיסה גברית פטריארכלית שלפיה כוחו של הגבר נתפס כחסר פגיעות וכספק התנאים ההישרדותיים הבסיסיים, במיוחד בהקשר של פרנסה והגנה פיזית, לתפיסה של הגבר כרגיש, מכיל וקשוב יותר, אך לכן גם כפגיע, הזקוק לתמיכה מהתא המשפחתי. לנשים ולגברים קשה לייצר שיח פתוח אודות שינויים אלו ומשמעותם ברובד הזוגי והמיני. קושי זה מוביל ברבים מהמקרים להיעדר תקשורת הנחוצה כל כך עבור אותם רגשות שאנו מכנים כתשוקה ואהבה. תסמונת "הכול כלול" אתגר נוסף העולה במאמר הוא שחיקת התשוקה לאורך זמן. לדעת אסתר פרל, אין מדובר בסתם תשוקה, אלא בתשוקה ל"חוויית עצמי אחרת", לכך ש"רוצים" בנו ולא רק "אוהבים" אותנו, להשתחררות מהאלחוש ומקהות החושים המאפיינים מספר רב של מערכות יחסים רומנטיות ארוכות שנים. היא מוסיפה, כי הבגידה או המחשבה עליה נובעת לעיתים רחוקות בלבד מהרצון ליצור הרס, פגיעה מכוונת או מהתמכרות למין גרידא. הרומן הוא למעשה חיפוש אחר "עצמי אחר" ולא בן זוג אחר, הזדמנות לחוות חיים אחרים מאלה שאנו חיים. תשוקה היא מהקורבנות הראשונים של תמורה מעניינת הרווחת אצל זוגות החיים בעולם המערבי. לפי פרל, שימור התשוקה מחייב את בני הזוג להיעזר בשותף יוצא דופן: המרחק. תפיסה רווחת בתרבות המודרנית היא שבן הזוג יספק את כל צרכינו הרגשיים, בין שמדובר בקשב, גירוי אינטלקטואלי, חוף מבטחים, קרקע לפריקת כעסים, חום, ביטחון, אינטימיות, הכלה וכמובן התלהבות ותשוקה. יש המאמינים כי הדבר נובע בעיקר מהעובדה שהזוגיות נמצאת כיום בסוג של בידוד מחיים קהילתיים עשירים. בניגוד לעבר, קשה כיום לבני זוג להישען על קהילה רחבה שבה ימצאו ספקי הכלה רגשית נוספים, השונים משותפם הרומנטי לחיים. בהינתן מודל "הכול כלול" מסוג זה, מתערער האיזון העדין בין ביטחון להרפתקנות. לדעת פרל, המרחק המתאפשר מהישענות על קהילה מספקת צרכים הוא הבסיס בשימור התשוקה, "לא הביטחון ובוודאי שלא חיים (ש)במסגרתם חולקים הכול עם בן הזוג". נוצר למעשה סוג של "טרייד־אוף"; במסגרתו אנו מרווחים מוכרות, ביטחון והגנה, אך משלמים במסתוריות, התלהבות ותשוקה. מטפלים זוגיים ומיניים מודעים לעובדה שקשה להודות בה לעיתים, ולפיה אחד האלמנטים הכואבים ביותר של בגידת בן הזוג הוא ההימשכות או התשוקה המחודשת כלפיו או כלפיה. הידיעה כי מישהו אחר מצא בה עניין, חווה אותה כדמות מפתה ונחשקת, מאתגרת ומערערת על תפיסתה כעובדה קיימת. זו נקודה שבה שלובים הפחד לאבד אדם אהוב יחד עם תשוקה גוברת לאדם שפתאום הפך לזר. ״בני זוגנו אינם שייכים לנו, הם ניתנו לנו בהשאלה, עם אפשרות לחידוש החוזה – או לא״, אומרת אסתר פרל. יש המאמינים שזה גם סוד הקסם לעובדה כי רבים מהזוגות אשר "פתחו" את הקשר מגלים פתאום תשוקה חדשה כלפי בן או בת הזוג. אולי מדובר בחרדה במובן הטוב של המילה, כזו המונעת שאננות, כזו המפנימה שהאהבה מתקיימת לצד הפחד לאבד. אתגר נוסף, אם כי שרוי במחלוקת, הוא היעדר היכרות עמוקה טרום הנישואים. אלן פישר מאמינה כי בכך אולי ניתן לצפות דווקא לירידה בכמות הבגידות והפרידות בעתיד. כעת מתרחשת תופעה שהיא מכנה "סקס מהיר ואהבה איטית". בסדרת סקרי עומק שהיא עורכת עם אלפי רווקים, התגבשה ההבנה כי סטוצים או קשר של Friends with benefits, הם סוג של ראיונות מיניים העוזרים לרווקים לגבש תפיסה מגובשת יותר של הזוגיות הפוטנציאלית הטובה ביותר עבורם. אין זה סוד כי רווקות כיום מתארכת, וזוגיות מתגבשת לאורך זמן רב. הדבר מתרחש בכל העולם המערבי, שבו שלבי החיזור מואטים, וגברים ונשים נישאים בגיל מבוגר יותר. אהבה מהירה מהסוג שמציינת פישר רגישה יותר לסכנת השחיקה. מדוע? מפני שבחלוף הזמן משתנים אלמנטים רבים במערכת היחסים, אך הזוג טרם פיתח או רכש את הכלים הנחוצים לחשיפת צרכים אישיים באופן שלא יעורר חרדה. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Birnbaum, G. E., Reis, H. T., Mikulincer, M., Gillath, O., & Orpaz, A. (2006). When sex is more than just sex: attachment orientations, sexual experience, and relationship quality. Journal of personality and social psychology , 91 (5), 929.‏ Birnbaum, G. E., & Finkel, E. J. (2015). The magnetism that holds us together: Sexuality and relationship maintenance across relationship development. Current Opinion in Psychology , 1 , 29-33. https://alaxon.co.il/article/%D7%9E%D7%90%D7%96%D7%9F-%D7%94%D7%91%D7%92%D7%99%D7%93%D7%95%D7%AA/ ‏ Birnbaum, G. E., & Reis, H. T. (2019). Evolved to be connected: The dynamics of attachment and sex over the course of romantic relationships. Current opinion in psychology , 25 , 11-15.‏ Walpola, I. C., Nest, T., Roseman, L., Erritzoe, D., Feilding, A., Nutt, D. J., & Carhart-Harris, R. L. (2017). Altered insula connectivity under MDMA. Neuropsychopharmacology , 42 (11), 2152-2162.‏ Perel, E., & Perel, E. (2006). Mating in captivity (p. 272). New York, NY: HarperCollins.‏ Buss, D. M. (1995). Psychological sex differences: Origins through sexual selection.‏ Davis, D., Shaver, P. R., & Vernon, M. L. (2004). Attachment style and subjective motivations for sex. Personality and social psychology bulletin , 30 (8), 1076-1090.‏ Del Giudice, M. (2019). Sex differences in attachment styles. Current opinion in psychology , 25 , 1-5.‏ Del Giudice, M. (2009). Sex, attachment, and the development of reproductive strategies. Behavioral and Brain Sciences , 32 (1), 1-21.‏ Birnbaum, G. E. (2007). Beyond the borders of reality: Attachment orientations and sexual fantasies. Personal relationships , 14 (2), 321-342.‏ Brunning, L. (2024). Romantic Agency: Loving Well in Modern Life . John Wiley & Sons.‏

יש המאמינים כי חלק נכבד מכוחם הטיפולי של חומרים פסיכדליים הוא בהטלת ספק במערך האמונות האישי. עבור המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים, הטלת ספק זו מאפשרת השתחררות מקיבעונות מחשבתיים הגוררים אחריהם סל רגשות והתנהגויות אשר אינן מטיבות עם שאיפותיהם, רצונותיהם ותקוותיהם. חשבו למשל על האדם המתמודד עם דיכאון הבא לידי ביטוי בהערכה עצמית שלילית, בציפייה לרע מכל או בעמדה צינית כלפי חשיבותן של מערכות יחסים. המחקר הפסיכדלי המודרני מעלה את האפשרות כי בכוחם של חומרים מסוימים, בעיקר אלו מהמשפחה הקלאסית, לצמצם את מידת הנוקשות של אותן אמונות, להגמישן ולרככן על ידי הטלת ספק. כך יכולים למשל המתמודדים עם אתגרים נפשיים לשקול מחדש שאלות דוגמת "האם אני באמת כישלון?", "האם עתידי חייב להיות כל כך שלילי?". "הייתכן ואני טועה וכי יש אמת בכוחן החיובי של מערכות יחסים מיטיבות"? יחד עם זאת, הטלת ספק זו יכולה להתרחב גם אל עבר השדה המטאפיזי. כלומר, הטלת ספק בבסיס המציאות, שורשי המשמעות או הקיום עצמו. לדוגמה, מחקרים רבים הצביעו על מעבר בין תפיסת עולם פיזיקאלית/חומרית לזו הנחשבת כרוחנית יותר, או בגיבוש תפיסות חדשות הרואות בקיומה של תודעה גם באובייקטים שאינם חיים (למשל הרים, אוקיינוסים ואפילו מולקולות ואטומים). לפעמים הדבר נחווה בחיוביות רבה, תהליך המשחרר אנשים מוודאות מכבידה, מתסכלת ומכאיבה אודות מהות החיים עצמם. כך למשל נצפתה אצל נבדקים אשר סובלים ממחלה סופנית הפחתה משמעותית במצוקה הקיומית, בחרדה בפני המוות ובתסמיני דיכאון, ובמקביל עלייה בתחושת המשמעות ותכלית החיים. יחד עם זאת, הטלת ספק קיצונית מסוג זה עלולה לעיתים לזעזע את יסודות הוודאות עליהם נשענו במהלך חיינו. חוסר וודאות שורשי מסוג זה מעלה לעיתים פחד עמוק ומחשבות טורדניות במיוחד. בשפה המקצועית אנו קוראים לתופעה זו "שוק אונטולוגי". חוויה של 'מאבק קיומי' להבנת הפשר של החוויה הפסיכדלית מחד ותפיסת המציאות מאידך, אשר מביאה עמה גם הטלת ספק אודות "האמיתיות" של העולם שבחוץ או "האמיתיות" של קיומו של העצמי (דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה בשפה המקצועית). הסיכוי להתרחשותה של הטלת ספק קיצונית מעלה שאלה אתית מהותית עבור העוסקים בתחום הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים, במיוחד כאשר חוקרים ומטפלים מבקשים "הסכמה מודעת" להתנסות בחומרים בעלי פוטנציאל מסוג זה. לכן, כאשר אנחנו מזמינים נבדקים למחקר בטיפול בחומרים משני תודעה, נלקחים צעדי זהירות לצמצום משמעותי של הסיכוי לחוויה מאתגרת זו. אנו מבצעים תהליך הכנה והכוונה מקיף, מלמדים את הנבדקים על הסיבות בגינם אפשרות זו עלולה להתרחש, הצעדים היישומיים בעזרתם ניתן למזער את תחושת הבלבול, ליווי מתמיד וצמוד על ידי שני אנשי מקצוע לאורך כל התהליך וכמובן, יישום אינטגרציה עמוקה ומשמעותית שבכוחה לשכך את החרדה הנלוות על ידי שילוב התובנות החדשות במארג החיים של הנבדקים (אודות יסודות טיפול אלה ניתן לקרוא בכתבה נפרדת). סערת נפש קיומית סטניסלב גרוף, אחד המטפלים והחוקרים המובילים בעולם הטיפול הפסיכדלי, מחדד את ההבנה אודות האתגרים הקיומיים אשר יכולים לצוף לאחר חוויות תודעתיות עוצמתיות. לפיו, אתגרים אלו מתורגמים לעיתים קרובות לפחד מאיבוד דעת, חרדה מפני המוות, בידוד, ואובדן שליטה כללי, אשר המכנה המשותף לכולם היא תחושה קלסטרופובית ממנה "אין יציאה". הוא מוסיף כי אם אותו סל תחושות אינו מעובד כראוי, הוא יכול להימשך לתקופת זמן ממושכת, טראומתית בטבעה. כאשר אל תפיסת האמת חודרת אמת חדשה - רונאלד לאינג אל גרוף מצטרף הפסיכיאטר רונאלד לאינג, אשר ניסה לאפיין את התהליכים הקוגניטיביים אשר בשורשי "השוק האונטולוגי". לאינג מתמקד בדיסוננס הקוגניטיבי המתרחש כאשר תפיסת המציאות הקודמת "נלחמת" בקשת חוויות חדשות וחריגות בעלות ערך גובהה של "אמיתיות" (חוויה נואטית). ואכן, אחד המאפיינים המוכרים של החוויה הפסיכדלית היא תחושת אמת חזקה ויציבה, או כפי שרבים מהמתנסים בחומרים פסיכדלים מתארים, "חוויה יותר אמיתית מאמיתית". התוצאות המאתגרות של "השוק האונטולוגי" מוסברות בקשיים ליצירת גמישות פסיכולוגית, גמישות הממסגרת את החוויה באופן שיאפשר רווחה, הכלה והשלמה. בכתבה זו אשמח להביא לפניכם ממצאים נבחרים מהמאמר "Navigating Groundlessness" מאת יריני ארגירי ושותפיה, אשר עתיד להתפרסם בשנה הקרובה. בעבודה משותפת עם חוקרים מרחבי העולם, מנסה יריני למפות ולאפיין את מהות "השוק האונטולוגי", בתקווה שהדבר יתרום ליכולת המטפלים לסייע לאלו אשר נפגשו בחוויה מטלטלת זו, אם כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה ואם כתוצאה מכל חוויה עוצמתית אחרת לה השפעה על תפיסת אבני הבסיס של המציאות היומיומית. המחקר עצמו כלל מעל ל-600 משתתפים אשר הסכימו לספר אודות אתגריהם האונטולוגיים. כ-28 איש סוננו לשלב המחקר הסופי אשר הניב מספר מוטיבים מרכזיים אותם אציג לפניכם. חשוב לציין כי מרבית המשתתפים השתמשו בחומרים משני תודעה מהמשפחה הקלאסית (LSD, מסקלין, DMT ופסילוסיבין), בסביבות שונות ובמינונים משתנים. נסיבות חיים "סוערות" או "חקרניות" מרואיינים רבים דיווחו על שימוש בחומרים השונים במסגרת מאתגרת, שאינה יציבה, שגרתית או צפויה, אשר לה השפעה על הלך הרוח והמצב הנפשי. כמעט מחצית מהמרואיינים ספרו על תקופת חיים של "מסע של גילוי, ריפוי וחקירה עצמית", בעוד שאחרים שיתפו כי החוויה המאתגרת התרחשה במסגרת שגרת חיים שאינה יציבה אשר כללה שינויים משמעותיים בהלך חייהם. חשוב לציין כי שליש מהמרואיינים דיווחו על סערות רגשיות וחוסר יציבות בתקופה שקדמה לשימוש. כוונות מגוונות סל הכוונות אודותם דיווחו המרואיינים מציג תמונה מורכבת. חלקן התמקדו בהנאה המשויכת לעיתים להשפעת החומרים, בעוד אחרים התמקדו "בסגולות הטיפול" אודותן שמעו בפלטפורמות המדיה השונות. שליש מהמרואיינים נמשכו לשימוש לאור סקרנות כללית, ומספר דומה כיוונו אל עבר התפתחות רוחנית. עבור חלק מהמרואיינים, ההתנסות נבעה מהרצון להעצים את ממד ההתפתחות האישית, לטפל במשברים אישיים, או על מנת לקבל בהירות לגבי החלטות חיים חשובות (פרידה מבן זוג, בחירת קריירה וכו'). אתגרים מטאפיזיים תחת השפעת החומרים החוויות הפסיכדליות אשר הובילו לשוק האונטולוגי תוארו במונחים שליליים ביותר, ואף כטראומטית. רובם התייחסו לחוויה במושגים המשיקים "לחרדה קיומית", אם בהקשר שלמות הגוף הפיזי או מהתמוססות גבולות העצמי ("מות האגו"). לכך הצטרפה תחושת אחריות כבדה, אליה הצטרפה תחושת הריקנות וחוסר משמעות אבסולוטית. מונח חשוב נוסף אליו התייחסו מספר מרואיינים הוא "בידוד סוליפסיסטי", המתייחס חוויה מטאפיזית לפיה האדם יכול להיות בטוח רק בקיומו של דבר אחד ויחיד והוא "האני". במקרים כאלה נוצרת הטלת ספק מטרידה, הדומה בתחושתה לכך שהאדם חי בסוג של "סימולציה", ללא הרגשת הממשות של כל דבר המתקיים "מחוץ לעצמי". מרואיינים רבים נוספים ספרו על חוויה קשה של חוסר מוצא, פחד למות במהלך החוויה, מאי שפיות או נזק קבוע שהתרחש כתוצאה מהחומרים. משפטים כגון   "עשיתי נזק בלתי הפיך לקיום שלי"   או "פגעתי לעצמי בשכל" מייצגים סל ציטוטים המביעים את עוצמת הבלבול והפחד אותם חוו המרואיינים. רבים אף דיווחו על קושי לחשוב בצורה צלולה, או שנכשלו פעם אחר פעם לבטא או להסביר לעצמם ולאחרים את המתרחש בנפשם. שניים מתוך המרואיינים אף חוו סוג של אי בהירות בנוגע למשיכתם המינית ולמרכיבי זהות נוספים. מוטיב נוסף הנחווה על ידי רוב המרואיינים הוא המגע עם תפיסת מציאות אחרת, הבאה לידי ביטוי כחוויה מיסטית או דתית, מפגש עם "ישויות חיצוניות", קבלה של מידע טרנסצנדנטי (ממקור "עליון") או זווית הסתכלות על "החיים שמעבר לחיים האלה". לכך הצטרפו מגוון רחב של חוויות חוץ גופיות ו"מסעות בזמן". אלייג'ה, אחד מהמרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת לאחר שימוש ב-LSD, סיפר על "כאוס מוחלט"  ודמיין שחבריו וקרוביו "הפכו למלאכים או שדים".   שינוי תפיסת העולם מרואיינים דיווחו אודות שינויים משמעותיים בתפיסת עולמם לאחר החוויה הפסיכדלית, שינוי אשר התאפיין בתחושת בלבול מהותית. למשל, בטרם החוויה הפסיכדלית תחת פסילוסיבין, אחת מהנבדקות ראתה עצמה כאתאיסטית, והתפרנסה בתעשיית המין. לאחר מכן, התחייבה להתנזרות ולהתמסרות לחיים לפי עקרונות בודהיסטים. פרד, אחד מהמרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת תחת DMT, מציין: "אני חושב שהנושא המרכזי של החוויה הייתה ההבנה שלא הייתה לי מסגרת רוחנית למקם אותה... [הפכתי] לפחות ממוקד בתפיסת העולם החומרית המדעית הטהורה בצורה כלשהי. החוויה הזו פשוט פיצחה את זה." עבור חלקם, שינוי האמונה כלל אובדן הרעיון הקודם אודות האלוהות, התרחקות מהדת התיאוצנטרית המסורתית, ואימוץ תפיסת עולם רוחנית, מיסטית יותר בהווייתה. כך למשל מספר אחד מהמרואיינים לאחר השימוש ב-DMT: “מערכת היחסים שלי עם הרוחניות השתנתה לחלוטין מכיוון שבאותה תקופה בחיי שקלתי להתמחות כרב... אני חושב שהאכזבה מכך שאף כוח עליון לא ירד לעזור לי בזמנים של צרה אולי הייתה הזרז לכך. אם אני רוצה שיתרחש שינוי, אני חייב לעשות את זה. מה שכמובן הרחיק אותי מהכוונה להתמחות כרב אל עבר התמחות ככהן של תפיסה דתית אחרת". בנוסף, חשוב לציין כי במקרים רבים החוויות הפסיכדליות המאתגרות הסתיימו בהטלת ספק, או החלשת האמונה בכוחם של החומרים הפסיכדליים לייצר שינוי חיובי, אמונה שהייתה מרכזית עבורם בעבר: "ממצב שבו הרגשתי שאני יכול לסמוך על החומר כמעט תמיד, ממצב שהחומרים הצטיירו אצלי כאור מנחה, פתאום מרכזיותם נחלשה. משהו השתנה". קשיים מתמשכים מכיוון שהמחקר גייס מרואיינים ספציפיים, בסל החוויות של ניתן למצוא קשיים מתמשכים לאחר החוויה הפסיכדלית. את הקשיים המתמשכים ניתן לחלק למספר קבוצות אשר כללו את המשך העיסוק בשאלות קיומיות, הצפתן של מחשבות דיכאוניות (לפעמים אפילו אובדניות) או רוויות פחד, תחושת בדידות וחוסר משמעות, התרחקות מחיי חברה, קשיים בתפקוד היומיומי, בריכוז ותשומת הלב, קשיים בשינה וחוסר נוחות עם תחושות הגוף. אמין, אחת מהמרואיינות, מספרת: "ברוב הימים הרגשתי חרדה, פחד, ועצבות עמוקה אודות הקיום, נעתי אל עבר משבר קיומי... הטלתי ספק בהכל, למה אנחנו כאן ומה הטעם בזה?....  ניהיליזם שיחק תפקיד מרכזי. רמות קיצוניות של חוסר אונים. לא רציתי לעשות כלום. מה הטעם להתקלח עכשיו? כולנו נמות בכל מקרה". אידה, מרואיינת נוספת שנתקלה בקשיים לאחר שימוש ב-MDMA, מספרת על הרחבת הקשיים אל עבר הממד החברתי: "הייתה לי ההרגשה שכל הגבולות שלי פרוצים, פחד שהכל יכול פשוט להיכנס... ספגתי הכל מכל הסובבים אותי... הייתי מאוד חרדה לגבי מערכות היחסים שלי והסביבה החברתית בה הייתי". למקרה זה מצטרף המקרה של יוסוף, אשר סיפר על קשיים תפקודיים נוספים: "לא הצלחתי להתמקד או להתרכז. הייתי קורא נלהב מאוד לפני הטקס הפסיכדלי, יכולתי לקרוא 100 עמודים ביום בקלות והייתי רוצה לקרוא עוד. אחרי הטקס, לא יכולתי לעבור חמישה עמודים מבלי לחוש בכאבים, להתעסק בעניינים אחרים ולרצות לעזוב." מרואיינים ספרו אודות קשיים או אי-נוחות בנוגע לממד הפיזי, בעיקר בנוגע לתחושות הגוף. קייטלין למשל, אשר חוותה קשיים אונטולוגים לאחר טקס איוואסקה,  מספרת: "היה לי כל כך לא נוח בעור שלי. זחלתי מהעור שלי. מעולם לא הרגשתי  אי נוחות מסוג כזה. כאילו גופי לא הרגיש כשייך אלי". במקרים חריגים, היו מרואיינים שהתייחסו לקשיים המתמשכים כחוויה פוסט טראומתית. שנים-עשר משתתפים דיווחו על תסמינים המעידים על דמיון להגדרה הקלינית של PTSD, הכוללת הימנעות ממצבים או מחשבות אשר בכוחן להזכיר את החוויה המאתגרת, חודרנות או חוויה מחדש של המאורע עצמו (פלשבקים או חלומות בעלי גוון רגשי דומה), מצבי רוח שליליים מתמשכים, מתח ועוררות יתר של מערכת העצבים אשר נמשכו מעל לחודש. מעניין לציין כי הטריגרים אותם המרואיינים מצאו כמטרידים במיוחד כללו תרגולי מדיטציה (לאור הזמינות של מחשבות טורדניות אשר מגיחות לתודעה), תרגולי נשימות, שימוש בחומרים שונים ושיח בנוגע לעולם הפסיכדלי. ניתן לראות במצבים אלו נקודות זמן במסגרתן מתרחשת  היחלשות של הגנות קוגניטיביות, רגשיות או התנהגותיות בגינם על מטפלים מוסמכים להתייחס בכובד ראש עת הם נדרשים להכיל, לחזק ולייצב את העולם הפנימי של המתמודדים. כלים להתמודדות יעילה חשוב שנציין כי השוק האונטולוגי אינו  תהליך בלתי הפיך, וכי המחקר מציין במפורש כי הרוב המוחלט של המרואיינים הצליח להתגבר על אותם קשיים בעזרת כלים אותם נסקור כעת: ד"ר סטן גרוף - מהראשונים לזהות את הפוטנציאל החיובי הטמון בטריפים קשים קרקוע : רוב גדול מהמרואיינים ציינו כי הצליחו להתמודד עם העיסוק האובססיבי המציף של החוויה הפסיכדלית המאתגרת בעזרת כלים יישומיים אשר הסיטו את תשומת הלב אל עבר "הכאן ועכשיו". הם כללו תרגול מדטטיבי מונחה מנטרות (כלומר, חזרתיות על תוכן ספציפי בעת המדיטציה אשר משמש כעוגן כנגד ההיסחפות אחר המחשבות המטרידות), בילוי בחברת בעלי חיים או בחיק הטבע, יוגה ותרגול גופני, הבעה ותרגול יצירתי. בנוסף, חלקם השתמשו בטכניקות קוגניטיביות של עיגון תשומת לב או תרגול פיזי שמטרתו לשחרר מתחים הנובעים מעירור היתר.   ג'ורג'יה, אחת מהמרואיינות ציינה כי " הרגשתי כאילו אני מחוץ לגוף שלי, אז פשוט עשיתי דברים כמו מתיחות או יוגה. זה סוג של שחרור טראומה. זה המקום שבו אתה מכניס את הגוף למצב של שחרור... זה הרגיש כאילו 'יש טראומה בגוף שלי ואני חייבת להיפטר ממנה... אני חייבת לרעוד, אני חייבת להוציא את החומר הזה מהגוף שלי'.... לפעמים פשוט הרגשתי שאני צריכה להניח את הרגליים שלי על הדשא כדי להרגיש שייכת לגוף".   נזכיר כי מדיטציות נמצאו גם כמועילות, אך גם כבעלות פוטנציאל לחדירתן של מחשבות מאתגרות. האיזון בין שתי האפשרויות בא לידי ביטוי בדברי אידה, אחת מהמשתתפות: "אני חושבת שבנוגע למדיטציה, חשוב למצוא איזון בין הפניית תשומת הלב פנימה לבין התבוננות פנימית בתוכן המחשבה. הייתי מכוונת התבוננות הפנימית ופספסתי את העולם שמחוץ לי. בגלל שהייתי כל כך סגורה במחשבות, לא הבנתי כלום. המשכתי להסתגר. אבל אז, בנקודה מסוימת בזמן, התחלתי לצאת שוב החוצה. ניסיתי לשאול מה אני מרגישה? מה אני שומעת? מה אני רואה? לא שפטתי דברים, רק ניסיתי להתבונן... אלו שני תרגולים מדיטטיבים שונים. האחד מכוון פנימה, והשני החוצה".     תרגול קוגניטיבי: המחקר מציין כי רוב המרואיינים השתמשו בטכניקות חשיבה ספציפיות אותם מצאו יעילות ביותר. אותן טכניקות מוכרות מאוד למטפלים הקוגניטיביים ההתנהגותיים, אשר משתמשים בהם זה שנים לא על מנת לשנות את תוכן המחשבות המאתגרות, אלא את מערכת היחסים איתן. בין הטכניקות היעילות בהן השתמשו המרואיינים נמצא את יצירת "המרחק הקוגניטיבי", תהליך בו המתמודדים מבינים כי נוצר סוג של הלחם בין המחשבות לבין תפיסת האישיות, דבר המצריך לקיחת פרספקטיבה והפרדה בין הליך החשיבה למציאות האובייקטיבית. אהרון, אחד מהמשתתפים שחווה אתגרים אונטולוגיים לאחר שימוש בקטמין, מסביר:   " אני מטיל ספק במחשבות שלי. אני שואל 'מה המחשבות המאתגרות שלי מנסות להסביר לי על עצמי? מה אני יכול ללמוד מהן?' אני חושב שהמסגור הספציפי הזה מועיל לי ביותר שכן הוא מאפשר לי תפיסת מרחק המנטלי כדי שאוכל לנתח את שמתרחש בתוכי"   טכניקה נוספת אותה אמצו מרואיינים רבים היא "הקבלה והשחרור" מהצורך לקבל תשובות ברורות. חלקן מצאו שכתיבת יומן מקדמת את היכולת לתפיסה אובייקטיבית של תוכן המחשבה, וליצירת המרחק הרצוי, בעוד שאחרים התמירו את החרדה בנוגע לתוכן המחשבות לתחושת חמלה והכרת תודה על המסע שהן מאפשרות.   לימוד והעמקה אודות החוויה המאתגרת:  בנוסף למרחק הקוגניטיבי ולאימוץ גישה מקבלת, משתתפים אחרים ציינו שהם נעזרו באימוץ מסגרות נוספות להבנת החוויה, אשר כללו התעמקות ברעיונות פילוסופיים, רוחניים או מדעיים. בת', אשר התמודדה עם קשיים לאחר שימוש ב-LSD, מספרת : “קראתי על מצבי קיצון רוחניים ושיש דרך לצאת מזה. בהתחלה אתה חושב שזהו זה, באמת נפגעתי מזה הפעם ואין דרך חזרה, אני אהיה משוגעת לנצח. לשמוע נרטיב שונה היה בגדר הצלת חיים. הבנתי את המשמעות של מה שאני עוברת כמשהו שאפשר להתגבר עליו”.   תמיכה חברתית וחזרה להרגלים קודמים:  מרואיינים רבים נעזרו בחשיפה למקרים דומים, בנחמה כי הם לא לבד במצוקתם ובתקווה שאם אחרים יצאו מזה, גם הם יכולים. בנוסף, רובם המוחלט של המרואיינים נעזרו בחברים, משפחה ובמעגל החברתי הקרוב על מנת לשאת במשותף את הנטל והקושי הרב. כוחה של הקהילה בא לידי ביטוי בסיפורה של אדריאן: "גיליתי מעגלי שיתוף אודות חוויות דומות ... זו התמיכה היחידה שהייתה לי שכן הייתי במקום די בודד. אבל כל חודש נפגשתי עם הקבוצה ששייכת לי. במשך חמש דקות הייתי מדברת על הדבר המטורף הזה שעברתי, עם השד הזה, והחברים לקבוצה לא שפטו אותי. זה למעשה מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים".   תחושת "החזרה לנורמליות" באה לידי ביטוי בהתנהגויות אשר עיצבו מחדש את תחושת המוכרות עם העולם. חלקם חזרו לטיפול פסיכולוגי בעוד שאחרים החלו או חזרו להשתמש בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. מרואיינים חזרו להתראות עם חברים משכבר, ולעצב לעצמם שגרה התנהגותית מבינה וגמישה.   התעמקות בעולם הרוחני: בערך חצי מהמרואיינים מצאו נחמה בהתעמקות מחודשת בעולם הרוחני, דבר אשר כלל לעיתים התנסויות נוספות בחומרים משני תודעה. מרואיינת בשם ג'ורג'יה משתפת "ראיתי שוב תמונות מרושעות, איומות ומגעילות... אבל מה שהתעסקתי איתו היה הפחד עצמו. וכך שוב, כמעט ונאלצתי לבקר בגיהינום הזה פעם נוספת. ואז, בעזרת מסע איוואסקה נוסף, הצלחתי לשחרר מהפחד שאחז בי ".   מה לא עובד? המחסור בתמיכה בין אישית ובהבנה תרבותית-חברתית של החוויה הפסיכדלית נמצא כמרכזי אצל רוב המרואיינים. המחסור בקהילה תומכת ומבינה בא לידי ביטוי בדבריה של טרי אשר התמודדה  עם משבר נפשי לאחר השימוש בפסילוסיבין:    "את חווה את אותה חוויה מדהימה ופותחת את כל הקשיים איתם התמודדת כל השנים. את מרגישה את החיבור לטבע ולאדם ולעולם, ואז את מבינה שאת תקועה בחיים שבהם לא כולם מבינים את זה, ועם ההבנה הזו מגיעה בדידות גדולה". אותה בדידות הובילה רבים לחפש תשובות בפורומים אינטרנטיים, שם נחשפו לניסיונות של אחרים לפרש את מהות וסיבת הקשיים איתם התמודדו. חוויה זו נתפסה כפולשנית וכמפחידה ביותר. למשל, אמין, אחת מהמרואיינות, נחשפה למקרה מהסוג הבא : "מה שהפחיד אותי ממש הוא שאותו אדם פירש את כל החוויות שלי בהתאם להנחה כי הייתי תחת השפעתה של ישות מסוימת. זה הפחיד אותי מאוד". אמין הוסיפה כי קיים קושי בהעדר תהליך אינטגרציה מקצועי, מקיף ומכיל. לדבריה, מנחי הטקס  "נעדרו מאוד. אני זוכרת ששלחתי להם בבקשה לעזרה ותמיכה. האם אתם יכולים לעזור או לייעץ? לאחר זמן רב תשובתם התבססה על כך שעלי לעשות טקסים נוספים.. איך זה אמור להועיל?" המחסור במזור חברתי או מקצועי הוביל חלק מהמשתתפים לחיפוש אובססיבי אחר תשובות, מדעיות או רוחניות, במטרה להשיג תחושת וודאות. מקס, אחד המרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת לאחר שימוש בפסילוסיבין, מספר :" המחקר העצמאי שלי על נושאים קיומיים החמיר את המצב... הניסיון לפתור את החוויה באופן אינטלקטואלי, לנסות לחשוב את הדרך שלי החוצה... למצוא באובססיביות ספר או הרצאה או משהו. איזה משפט קסום על טבע העצמי והמציאות אשר בכוחו לרפא את החרדה שלי... החיפוש אחר כדור הקסם הוא בהחלט אסטרטגיה לא יעילה" . כאשר תשובות אלה נמנעו מלהגיע, רבים ניסו להיפגש שוב עם אותה חוויה מאתגרת על ידי שימוש נוסף בחומרים משני תודעה, או לחילופין, להעדיף חומרים אחרים בעלי השפעה ממסכת או מנתקת דוגמת השימוש בקנאביס או אלכוהול.   מה צריך לשנות? רוב המרואיינים ציינו במפורש כי יש צורך במודעות חברתית מוגברת וביצירת מסגרות חברתיות כדי לתמוך בחוויות פסיכדליות קשות. במילים אחרות, קיים צורך במודעות קולקטיבית הן לרווחים אך גם לנזקים הפוטנציאליים שבשימוש בחומרים פסיכדליים. דבריה של ג'ורג'יה מחדדים את הנושא: "אנשים צריכים לדעת ששימוש טיפולי בחומרים פסיכדליים אינו מבטיח ריפוי בזק. אני חושבת שזה כל כך חשוב שאנשים ידעו למה הם נכנסים לפני נטילת החומרים. זה לא תמיד הולך להיות מסע מופלא של אהבה אוניברסלית ופרחים שמדברים אליך, לפעמים זה יכול להיחוות כגיהינום". המשתתפים במחקר הוסיפו שיש צורך לבהיר את חשיבות ההכנה לקראת מסעות פסיכדליים, המחייבים התנהלות הדרגתית ומפוכחת, המתייחסת אל אותם חומרים כבעלי השפעה עוצמתית ביותר. ויחד עם זאת, חשוב היה למשתתפים להעביר מסר של תקווה, זאת במיוחד כאשר ניתנת נגישות לגופי תמיכה המאפשרים שיתוף, הן במהלך והן אחרי החוויה הפסיכדלית. גופים אלו זקוקים נואשות לשינוי גם מבחינה חוקית, שכן הפחד מענישה מרחיק את המתמודדים מהפוטנציאל הטיפולי הטמון בשיתוף. רבים מצאו את דרכם אל עבר שלווה פנימית, והתגברות מלאה על אותם קשיים. הם ציינו את העובדה כי למרות אותן חוויות מאתגרות, התגברה אצלם הרגישות לחשיבות הניתנת לממד החברתי, הפסיכולוגי והאינטלקטואלי-רוחני. לסיכום המחקר המסוכם לפניכם, ומחקרים רבים נוספים, מכירים בכוחם של חומרים משני תודעה להוביל לשינויים משמעותיים בזהות ובאמונות. המשתתפים במחקרים תיארו חוויות פסיכדליות הכוללות זעזוע אונטולוגי למערך האמונות והתפיסות הקודמות בדבר פשר המציאות ומיקומנו בתוכה. הן כוללות לרוב חוויות הנתפסות כ"על טבעיות", דתיות ורוחניות יחד עם דאגות קיומיות הכוללות התעסקות בשאלת המוות, התמודדות עם חוסר משמעות והתנהלות יומיומית תחת מעטפת בדידות. תאורטיקנים רבים מסבירים את פשר זעזוע זה מההתנגשות עם גבולותינו הקיומיים, עם ההבנה כי יום אחד "נפסיק להיות" ועם סימן השאלה חסר הפתרון אודות מה יתרחש בנקודה זו. ובמקביל, כאשר מתערערים יסודות תפיסת המציאות, במצב של אי וודאות מהותית, מפתחים אנו מנגנוני הגנה הנחלצים לביסוס מחדש של תפיסת מציאות כלשהי. אנו משחזרים תפיסת משמעות מעודכנת מתוך הצורך לפעול בעולם זה עם מידה מינימלית של חוסר וודאות. לפי הפסיכולוג האמריקאי אריך פרום (1994), אנשים נמנעים באופן לא מודע מהחרדה הקשורה לאי וודאות יסודי זה על ידי אימוץ סגנון הסתגלותי נוקשה לחיים או העברת חירותם למערכות המבססות סדר שבשליטת כוחות חיצוניים (רוחניים ודתיים כאחד). אכן ראינו כיצד הגברת הנוקשות באה לידי ביטוי במחקר על ידי הקושי לשחרר מהניסיון למצוא פשר כלשהו לחוויה המאתגרת מצד אחד, ואימוץ היבטים מטא-פיזיים חדשים מצד שני. הגיוני כי נמצא תופעה מסוג זה בקרב סביבה חילונית, בה המסגרות המסורתיות והחברתיות חלשות במעט בהשוואה לחברות דתיות יותר. במילים אחרות, אם לא ניתן להסביר את החוויה האונטולוגית במונחים מתפיסת המציאות הקודמת, יש צורך למצוא מונחים חדשים. כאן חשוב להבין כי הליך הניווט של הזעזוע האונטולוגי מושפע במידה רבה מהזמינות של משאבים תרבותיים לצד חוסן פסיכולוגי אינדיבידואלי. דוגמה טובה לכך נמצא בניסוי מעניין שנעשה בשנות השישים העונה לשם "The Good Friday Experiment", שם ניתנו חומרים משני תודעה לסטודנטים בעלי רקע דתי. החוקרים מצאו כי אותם חומרים דווקא חיזקו במידה מסוימת את האלמנט הדתי של אותם סטודנטים, ייתכן בגלל שעולם מושגיהם הקודם השיק לחוויות המיסטיות הפסיכדליות. מכאן מעניינת המחשבה האם תבנית מחשבתית קודמת משמשת כסוג של מנגנון הגנה מפני זעזועים אונטולוגים. יחד עם זאת, אותו כוח המערער את אמונות הבסיס שלנו הוא גם אותו המנגנון המאפשר את הרווחים של הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים פסיכדלים, מנגנון שבמסגרתו מתרככת מערכת האמונות שלנו אודות העולם ומרכיבי זהותנו. בהינתן סביבה טיפולית מקצועית ומעגלים חברתיים קשובים ומכילים, ניתן לאחר זעזוע זה לעצב מחדש, או להבנות מחדש, מודל מעודכן של אמונות ישנות, מעכבות ומכשילות אשר ההתקשחו עם השנים יתר על המידה. תקווה מבוססת זו היא שמנחה את המחקר בטיפול נפשי המשלב חומרים משני תודעה ברחבי העולם. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות   כתבה זו הינה סיכום של המאמר: Argyri, E. K., Evans, J., Luke, D., Michael, P., Michelle, K., Rohani-Shukla, C., ... & Robinson, O. (2024). Navigating Groundlessness: An interview study on dealing with ontological shock and existential distress following psychedelic experiences.  Available at SSRN 4817368 .‏   Sirk, M. (2024). The Ontological Shock: What Psychedelics can Teach us about the Nature of the Mind.   Winkelman, M. J. (2018). An ontology of psychedelic entity experiences in evolutionary psychology and neurophenomenology.  Journal of Psychedelic Studies ,  2 (1), 5-23.   Lemmens, P. Re-Enchantment of the World. The Ontological Subversion of the Ayahuasca Experience.   Carhart-Harris, R. L., Chandaria, S., Erritzoe, D. E., Gazzaley, A., Girn, M., Kettner, H., ... & Friston, K. J. (2023). Canalization and plasticity in psychopathology.  Neuropharmacology ,  226 , 109398.‏‏‏‏