Search Results

יש המאמינים כי חלק נכבד מכוחם הטיפולי של חומרים פסיכדליים הוא בהטלת ספק במערך האמונות האישי. עבור המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים, הטלת ספק זו מאפשרת השתחררות מקיבעונות מחשבתיים הגוררים אחריהם סל רגשות והתנהגויות אשר אינן מטיבות עם שאיפותיהם, רצונותיהם ותקוותיהם. חשבו למשל על האדם המתמודד עם דיכאון הבא לידי ביטוי בהערכה עצמית שלילית, בציפייה לרע מכל או בעמדה צינית כלפי חשיבותן של מערכות יחסים. המחקר הפסיכדלי המודרני מעלה את האפשרות כי בכוחם של חומרים מסוימים, בעיקר אלו מהמשפחה הקלאסית, לצמצם את מידת הנוקשות של אותן אמונות, להגמישן ולרככן על ידי הטלת ספק. כך יכולים למשל המתמודדים עם אתגרים נפשיים לשקול מחדש שאלות דוגמת "האם אני באמת כישלון?", "האם עתידי חייב להיות כל כך שלילי?". "הייתכן ואני טועה וכי יש אמת בכוחן החיובי של מערכות יחסים מיטיבות"? יחד עם זאת, הטלת ספק זו יכולה להתרחב גם אל עבר השדה המטאפיזי. כלומר, הטלת ספק בבסיס המציאות, שורשי המשמעות או הקיום עצמו. לדוגמה, מחקרים רבים הצביעו על מעבר בין תפיסת עולם פיזיקאלית/חומרית לזו הנחשבת כרוחנית יותר, או בגיבוש תפיסות חדשות הרואות בקיומה של תודעה גם באובייקטים שאינם חיים (למשל הרים, אוקיינוסים ואפילו מולקולות ואטומים). לפעמים הדבר נחווה בחיוביות רבה, תהליך המשחרר אנשים מוודאות מכבידה, מתסכלת ומכאיבה אודות מהות החיים עצמם. כך למשל נצפתה אצל נבדקים אשר סובלים ממחלה סופנית הפחתה משמעותית במצוקה הקיומית, בחרדה בפני המוות ובתסמיני דיכאון, ובמקביל עלייה בתחושת המשמעות ותכלית החיים. יחד עם זאת, הטלת ספק קיצונית מסוג זה עלולה לעיתים לזעזע את יסודות הוודאות עליהם נשענו במהלך חיינו. חוסר וודאות שורשי מסוג זה מעלה לעיתים פחד עמוק ומחשבות טורדניות במיוחד. בשפה המקצועית אנו קוראים לתופעה זו "שוק אונטולוגי". חוויה של 'מאבק קיומי' להבנת הפשר של החוויה הפסיכדלית מחד ותפיסת המציאות מאידך, אשר מביאה עמה גם הטלת ספק אודות "האמיתיות" של העולם שבחוץ או "האמיתיות" של קיומו של העצמי (דה-פרסונליזציה ודה-ריאליזציה בשפה המקצועית). הסיכוי להתרחשותה של הטלת ספק קיצונית מעלה שאלה אתית מהותית עבור העוסקים בתחום הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים, במיוחד כאשר חוקרים ומטפלים מבקשים "הסכמה מודעת" להתנסות בחומרים בעלי פוטנציאל מסוג זה. לכן, כאשר אנחנו מזמינים נבדקים למחקר בטיפול בחומרים משני תודעה, נלקחים צעדי זהירות לצמצום משמעותי של הסיכוי לחוויה מאתגרת זו. אנו מבצעים תהליך הכנה והכוונה מקיף, מלמדים את הנבדקים על הסיבות בגינם אפשרות זו עלולה להתרחש, הצעדים היישומיים בעזרתם ניתן למזער את תחושת הבלבול, ליווי מתמיד וצמוד על ידי שני אנשי מקצוע לאורך כל התהליך וכמובן, יישום אינטגרציה עמוקה ומשמעותית שבכוחה לשכך את החרדה הנלוות על ידי שילוב התובנות החדשות במארג החיים של הנבדקים (אודות יסודות טיפול אלה ניתן לקרוא בכתבה נפרדת). סערת נפש קיומית סטניסלב גרוף, אחד המטפלים והחוקרים המובילים בעולם הטיפול הפסיכדלי, מחדד את ההבנה אודות האתגרים הקיומיים אשר יכולים לצוף לאחר חוויות תודעתיות עוצמתיות. לפיו, אתגרים אלו מתורגמים לעיתים קרובות לפחד מאיבוד דעת, חרדה מפני המוות, בידוד, ואובדן שליטה כללי, אשר המכנה המשותף לכולם היא תחושה קלסטרופובית ממנה "אין יציאה". הוא מוסיף כי אם אותו סל תחושות אינו מעובד כראוי, הוא יכול להימשך לתקופת זמן ממושכת, טראומתית בטבעה. כאשר אל תפיסת האמת חודרת אמת חדשה - רונאלד לאינג אל גרוף מצטרף הפסיכיאטר רונאלד לאינג, אשר ניסה לאפיין את התהליכים הקוגניטיביים אשר בשורשי "השוק האונטולוגי". לאינג מתמקד בדיסוננס הקוגניטיבי המתרחש כאשר תפיסת המציאות הקודמת "נלחמת" בקשת חוויות חדשות וחריגות בעלות ערך גובהה של "אמיתיות" (חוויה נואטית). ואכן, אחד המאפיינים המוכרים של החוויה הפסיכדלית היא תחושת אמת חזקה ויציבה, או כפי שרבים מהמתנסים בחומרים פסיכדלים מתארים, "חוויה יותר אמיתית מאמיתית". התוצאות המאתגרות של "השוק האונטולוגי" מוסברות בקשיים ליצירת גמישות פסיכולוגית, גמישות הממסגרת את החוויה באופן שיאפשר רווחה, הכלה והשלמה. בכתבה זו אשמח להביא לפניכם ממצאים נבחרים מהמאמר "Navigating Groundlessness" מאת יריני ארגירי ושותפיה, אשר עתיד להתפרסם בשנה הקרובה. בעבודה משותפת עם חוקרים מרחבי העולם, מנסה יריני למפות ולאפיין את מהות "השוק האונטולוגי", בתקווה שהדבר יתרום ליכולת המטפלים לסייע לאלו אשר נפגשו בחוויה מטלטלת זו, אם כתוצאה משימוש בחומרים משני תודעה ואם כתוצאה מכל חוויה עוצמתית אחרת לה השפעה על תפיסת אבני הבסיס של המציאות היומיומית. המחקר עצמו כלל מעל ל-600 משתתפים אשר הסכימו לספר אודות אתגריהם האונטולוגיים. כ-28 איש סוננו לשלב המחקר הסופי אשר הניב מספר מוטיבים מרכזיים אותם אציג לפניכם. חשוב לציין כי מרבית המשתתפים השתמשו בחומרים משני תודעה מהמשפחה הקלאסית (LSD, מסקלין, DMT ופסילוסיבין), בסביבות שונות ובמינונים משתנים. נסיבות חיים "סוערות" או "חקרניות" מרואיינים רבים דיווחו על שימוש בחומרים השונים במסגרת מאתגרת, שאינה יציבה, שגרתית או צפויה, אשר לה השפעה על הלך הרוח והמצב הנפשי. כמעט מחצית מהמרואיינים ספרו על תקופת חיים של "מסע של גילוי, ריפוי וחקירה עצמית", בעוד שאחרים שיתפו כי החוויה המאתגרת התרחשה במסגרת שגרת חיים שאינה יציבה אשר כללה שינויים משמעותיים בהלך חייהם. חשוב לציין כי שליש מהמרואיינים דיווחו על סערות רגשיות וחוסר יציבות בתקופה שקדמה לשימוש. כוונות מגוונות סל הכוונות אודותם דיווחו המרואיינים מציג תמונה מורכבת. חלקן התמקדו בהנאה המשויכת לעיתים להשפעת החומרים, בעוד אחרים התמקדו "בסגולות הטיפול" אודותן שמעו בפלטפורמות המדיה השונות. שליש מהמרואיינים נמשכו לשימוש לאור סקרנות כללית, ומספר דומה כיוונו אל עבר התפתחות רוחנית. עבור חלק מהמרואיינים, ההתנסות נבעה מהרצון להעצים את ממד ההתפתחות האישית, לטפל במשברים אישיים, או על מנת לקבל בהירות לגבי החלטות חיים חשובות (פרידה מבן זוג, בחירת קריירה וכו'). אתגרים מטאפיזיים תחת השפעת החומרים החוויות הפסיכדליות אשר הובילו לשוק האונטולוגי תוארו במונחים שליליים ביותר, ואף כטראומטית. רובם התייחסו לחוויה במושגים המשיקים "לחרדה קיומית", אם בהקשר שלמות הגוף הפיזי או מהתמוססות גבולות העצמי ("מות האגו"). לכך הצטרפה תחושת אחריות כבדה, אליה הצטרפה תחושת הריקנות וחוסר משמעות אבסולוטית. מונח חשוב נוסף אליו התייחסו מספר מרואיינים הוא "בידוד סוליפסיסטי", המתייחס חוויה מטאפיזית לפיה האדם יכול להיות בטוח רק בקיומו של דבר אחד ויחיד והוא "האני". במקרים כאלה נוצרת הטלת ספק מטרידה, הדומה בתחושתה לכך שהאדם חי בסוג של "סימולציה", ללא הרגשת הממשות של כל דבר המתקיים "מחוץ לעצמי". מרואיינים רבים נוספים ספרו על חוויה קשה של חוסר מוצא, פחד למות במהלך החוויה, מאי שפיות או נזק קבוע שהתרחש כתוצאה מהחומרים. משפטים כגון   "עשיתי נזק בלתי הפיך לקיום שלי"   או "פגעתי לעצמי בשכל" מייצגים סל ציטוטים המביעים את עוצמת הבלבול והפחד אותם חוו המרואיינים. רבים אף דיווחו על קושי לחשוב בצורה צלולה, או שנכשלו פעם אחר פעם לבטא או להסביר לעצמם ולאחרים את המתרחש בנפשם. שניים מתוך המרואיינים אף חוו סוג של אי בהירות בנוגע למשיכתם המינית ולמרכיבי זהות נוספים. מוטיב נוסף הנחווה על ידי רוב המרואיינים הוא המגע עם תפיסת מציאות אחרת, הבאה לידי ביטוי כחוויה מיסטית או דתית, מפגש עם "ישויות חיצוניות", קבלה של מידע טרנסצנדנטי (ממקור "עליון") או זווית הסתכלות על "החיים שמעבר לחיים האלה". לכך הצטרפו מגוון רחב של חוויות חוץ גופיות ו"מסעות בזמן". אלייג'ה, אחד מהמרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת לאחר שימוש ב-LSD, סיפר על "כאוס מוחלט"  ודמיין שחבריו וקרוביו "הפכו למלאכים או שדים".   שינוי תפיסת העולם מרואיינים דיווחו אודות שינויים משמעותיים בתפיסת עולמם לאחר החוויה הפסיכדלית, שינוי אשר התאפיין בתחושת בלבול מהותית. למשל, בטרם החוויה הפסיכדלית תחת פסילוסיבין, אחת מהנבדקות ראתה עצמה כאתאיסטית, והתפרנסה בתעשיית המין. לאחר מכן, התחייבה להתנזרות ולהתמסרות לחיים לפי עקרונות בודהיסטים. פרד, אחד מהמרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת תחת DMT, מציין: "אני חושב שהנושא המרכזי של החוויה הייתה ההבנה שלא הייתה לי מסגרת רוחנית למקם אותה... [הפכתי] לפחות ממוקד בתפיסת העולם החומרית המדעית הטהורה בצורה כלשהי. החוויה הזו פשוט פיצחה את זה." עבור חלקם, שינוי האמונה כלל אובדן הרעיון הקודם אודות האלוהות, התרחקות מהדת התיאוצנטרית המסורתית, ואימוץ תפיסת עולם רוחנית, מיסטית יותר בהווייתה. כך למשל מספר אחד מהמרואיינים לאחר השימוש ב-DMT: “מערכת היחסים שלי עם הרוחניות השתנתה לחלוטין מכיוון שבאותה תקופה בחיי שקלתי להתמחות כרב... אני חושב שהאכזבה מכך שאף כוח עליון לא ירד לעזור לי בזמנים של צרה אולי הייתה הזרז לכך. אם אני רוצה שיתרחש שינוי, אני חייב לעשות את זה. מה שכמובן הרחיק אותי מהכוונה להתמחות כרב אל עבר התמחות ככהן של תפיסה דתית אחרת". בנוסף, חשוב לציין כי במקרים רבים החוויות הפסיכדליות המאתגרות הסתיימו בהטלת ספק, או החלשת האמונה בכוחם של החומרים הפסיכדליים לייצר שינוי חיובי, אמונה שהייתה מרכזית עבורם בעבר: "ממצב שבו הרגשתי שאני יכול לסמוך על החומר כמעט תמיד, ממצב שהחומרים הצטיירו אצלי כאור מנחה, פתאום מרכזיותם נחלשה. משהו השתנה". קשיים מתמשכים מכיוון שהמחקר גייס מרואיינים ספציפיים, בסל החוויות של ניתן למצוא קשיים מתמשכים לאחר החוויה הפסיכדלית. את הקשיים המתמשכים ניתן לחלק למספר קבוצות אשר כללו את המשך העיסוק בשאלות קיומיות, הצפתן של מחשבות דיכאוניות (לפעמים אפילו אובדניות) או רוויות פחד, תחושת בדידות וחוסר משמעות, התרחקות מחיי חברה, קשיים בתפקוד היומיומי, בריכוז ותשומת הלב, קשיים בשינה וחוסר נוחות עם תחושות הגוף. אמין, אחת מהמרואיינות, מספרת: "ברוב הימים הרגשתי חרדה, פחד, ועצבות עמוקה אודות הקיום, נעתי אל עבר משבר קיומי... הטלתי ספק בהכל, למה אנחנו כאן ומה הטעם בזה?....  ניהיליזם שיחק תפקיד מרכזי. רמות קיצוניות של חוסר אונים. לא רציתי לעשות כלום. מה הטעם להתקלח עכשיו? כולנו נמות בכל מקרה". אידה, מרואיינת נוספת שנתקלה בקשיים לאחר שימוש ב-MDMA, מספרת על הרחבת הקשיים אל עבר הממד החברתי: "הייתה לי ההרגשה שכל הגבולות שלי פרוצים, פחד שהכל יכול פשוט להיכנס... ספגתי הכל מכל הסובבים אותי... הייתי מאוד חרדה לגבי מערכות היחסים שלי והסביבה החברתית בה הייתי". למקרה זה מצטרף המקרה של יוסוף, אשר סיפר על קשיים תפקודיים נוספים: "לא הצלחתי להתמקד או להתרכז. הייתי קורא נלהב מאוד לפני הטקס הפסיכדלי, יכולתי לקרוא 100 עמודים ביום בקלות והייתי רוצה לקרוא עוד. אחרי הטקס, לא יכולתי לעבור חמישה עמודים מבלי לחוש בכאבים, להתעסק בעניינים אחרים ולרצות לעזוב." מרואיינים ספרו אודות קשיים או אי-נוחות בנוגע לממד הפיזי, בעיקר בנוגע לתחושות הגוף. קייטלין למשל, אשר חוותה קשיים אונטולוגים לאחר טקס איוואסקה,  מספרת: "היה לי כל כך לא נוח בעור שלי. זחלתי מהעור שלי. מעולם לא הרגשתי  אי נוחות מסוג כזה. כאילו גופי לא הרגיש כשייך אלי". במקרים חריגים, היו מרואיינים שהתייחסו לקשיים המתמשכים כחוויה פוסט טראומתית. שנים-עשר משתתפים דיווחו על תסמינים המעידים על דמיון להגדרה הקלינית של PTSD, הכוללת הימנעות ממצבים או מחשבות אשר בכוחן להזכיר את החוויה המאתגרת, חודרנות או חוויה מחדש של המאורע עצמו (פלשבקים או חלומות בעלי גוון רגשי דומה), מצבי רוח שליליים מתמשכים, מתח ועוררות יתר של מערכת העצבים אשר נמשכו מעל לחודש. מעניין לציין כי הטריגרים אותם המרואיינים מצאו כמטרידים במיוחד כללו תרגולי מדיטציה (לאור הזמינות של מחשבות טורדניות אשר מגיחות לתודעה), תרגולי נשימות, שימוש בחומרים שונים ושיח בנוגע לעולם הפסיכדלי. ניתן לראות במצבים אלו נקודות זמן במסגרתן מתרחשת  היחלשות של הגנות קוגניטיביות, רגשיות או התנהגותיות בגינם על מטפלים מוסמכים להתייחס בכובד ראש עת הם נדרשים להכיל, לחזק ולייצב את העולם הפנימי של המתמודדים. כלים להתמודדות יעילה חשוב שנציין כי השוק האונטולוגי אינו  תהליך בלתי הפיך, וכי המחקר מציין במפורש כי הרוב המוחלט של המרואיינים הצליח להתגבר על אותם קשיים בעזרת כלים אותם נסקור כעת: ד"ר סטן גרוף - מהראשונים לזהות את הפוטנציאל החיובי הטמון בטריפים קשים קרקוע : רוב גדול מהמרואיינים ציינו כי הצליחו להתמודד עם העיסוק האובססיבי המציף של החוויה הפסיכדלית המאתגרת בעזרת כלים יישומיים אשר הסיטו את תשומת הלב אל עבר "הכאן ועכשיו". הם כללו תרגול מדטטיבי מונחה מנטרות (כלומר, חזרתיות על תוכן ספציפי בעת המדיטציה אשר משמש כעוגן כנגד ההיסחפות אחר המחשבות המטרידות), בילוי בחברת בעלי חיים או בחיק הטבע, יוגה ותרגול גופני, הבעה ותרגול יצירתי. בנוסף, חלקם השתמשו בטכניקות קוגניטיביות של עיגון תשומת לב או תרגול פיזי שמטרתו לשחרר מתחים הנובעים מעירור היתר.   ג'ורג'יה, אחת מהמרואיינות ציינה כי " הרגשתי כאילו אני מחוץ לגוף שלי, אז פשוט עשיתי דברים כמו מתיחות או יוגה. זה סוג של שחרור טראומה. זה המקום שבו אתה מכניס את הגוף למצב של שחרור... זה הרגיש כאילו 'יש טראומה בגוף שלי ואני חייבת להיפטר ממנה... אני חייבת לרעוד, אני חייבת להוציא את החומר הזה מהגוף שלי'.... לפעמים פשוט הרגשתי שאני צריכה להניח את הרגליים שלי על הדשא כדי להרגיש שייכת לגוף".   נזכיר כי מדיטציות נמצאו גם כמועילות, אך גם כבעלות פוטנציאל לחדירתן של מחשבות מאתגרות. האיזון בין שתי האפשרויות בא לידי ביטוי בדברי אידה, אחת מהמשתתפות: "אני חושבת שבנוגע למדיטציה, חשוב למצוא איזון בין הפניית תשומת הלב פנימה לבין התבוננות פנימית בתוכן המחשבה. הייתי מכוונת התבוננות הפנימית ופספסתי את העולם שמחוץ לי. בגלל שהייתי כל כך סגורה במחשבות, לא הבנתי כלום. המשכתי להסתגר. אבל אז, בנקודה מסוימת בזמן, התחלתי לצאת שוב החוצה. ניסיתי לשאול מה אני מרגישה? מה אני שומעת? מה אני רואה? לא שפטתי דברים, רק ניסיתי להתבונן... אלו שני תרגולים מדיטטיבים שונים. האחד מכוון פנימה, והשני החוצה".     תרגול קוגניטיבי: המחקר מציין כי רוב המרואיינים השתמשו בטכניקות חשיבה ספציפיות אותם מצאו יעילות ביותר. אותן טכניקות מוכרות מאוד למטפלים הקוגניטיביים ההתנהגותיים, אשר משתמשים בהם זה שנים לא על מנת לשנות את תוכן המחשבות המאתגרות, אלא את מערכת היחסים איתן. בין הטכניקות היעילות בהן השתמשו המרואיינים נמצא את יצירת "המרחק הקוגניטיבי", תהליך בו המתמודדים מבינים כי נוצר סוג של הלחם בין המחשבות לבין תפיסת האישיות, דבר המצריך לקיחת פרספקטיבה והפרדה בין הליך החשיבה למציאות האובייקטיבית. אהרון, אחד מהמשתתפים שחווה אתגרים אונטולוגיים לאחר שימוש בקטמין, מסביר:   " אני מטיל ספק במחשבות שלי. אני שואל 'מה המחשבות המאתגרות שלי מנסות להסביר לי על עצמי? מה אני יכול ללמוד מהן?' אני חושב שהמסגור הספציפי הזה מועיל לי ביותר שכן הוא מאפשר לי תפיסת מרחק המנטלי כדי שאוכל לנתח את שמתרחש בתוכי"   טכניקה נוספת אותה אמצו מרואיינים רבים היא "הקבלה והשחרור" מהצורך לקבל תשובות ברורות. חלקן מצאו שכתיבת יומן מקדמת את היכולת לתפיסה אובייקטיבית של תוכן המחשבה, וליצירת המרחק הרצוי, בעוד שאחרים התמירו את החרדה בנוגע לתוכן המחשבות לתחושת חמלה והכרת תודה על המסע שהן מאפשרות.   לימוד והעמקה אודות החוויה המאתגרת:  בנוסף למרחק הקוגניטיבי ולאימוץ גישה מקבלת, משתתפים אחרים ציינו שהם נעזרו באימוץ מסגרות נוספות להבנת החוויה, אשר כללו התעמקות ברעיונות פילוסופיים, רוחניים או מדעיים. בת', אשר התמודדה עם קשיים לאחר שימוש ב-LSD, מספרת : “קראתי על מצבי קיצון רוחניים ושיש דרך לצאת מזה. בהתחלה אתה חושב שזהו זה, באמת נפגעתי מזה הפעם ואין דרך חזרה, אני אהיה משוגעת לנצח. לשמוע נרטיב שונה היה בגדר הצלת חיים. הבנתי את המשמעות של מה שאני עוברת כמשהו שאפשר להתגבר עליו”.   תמיכה חברתית וחזרה להרגלים קודמים:  מרואיינים רבים נעזרו בחשיפה למקרים דומים, בנחמה כי הם לא לבד במצוקתם ובתקווה שאם אחרים יצאו מזה, גם הם יכולים. בנוסף, רובם המוחלט של המרואיינים נעזרו בחברים, משפחה ובמעגל החברתי הקרוב על מנת לשאת במשותף את הנטל והקושי הרב. כוחה של הקהילה בא לידי ביטוי בסיפורה של אדריאן: "גיליתי מעגלי שיתוף אודות חוויות דומות ... זו התמיכה היחידה שהייתה לי שכן הייתי במקום די בודד. אבל כל חודש נפגשתי עם הקבוצה ששייכת לי. במשך חמש דקות הייתי מדברת על הדבר המטורף הזה שעברתי, עם השד הזה, והחברים לקבוצה לא שפטו אותי. זה למעשה מה שהחזיק אותי ברגעים הקשים".   תחושת "החזרה לנורמליות" באה לידי ביטוי בהתנהגויות אשר עיצבו מחדש את תחושת המוכרות עם העולם. חלקם חזרו לטיפול פסיכולוגי בעוד שאחרים החלו או חזרו להשתמש בתרופות נוגדות חרדה או דיכאון. מרואיינים חזרו להתראות עם חברים משכבר, ולעצב לעצמם שגרה התנהגותית מבינה וגמישה.   התעמקות בעולם הרוחני: בערך חצי מהמרואיינים מצאו נחמה בהתעמקות מחודשת בעולם הרוחני, דבר אשר כלל לעיתים התנסויות נוספות בחומרים משני תודעה. מרואיינת בשם ג'ורג'יה משתפת "ראיתי שוב תמונות מרושעות, איומות ומגעילות... אבל מה שהתעסקתי איתו היה הפחד עצמו. וכך שוב, כמעט ונאלצתי לבקר בגיהינום הזה פעם נוספת. ואז, בעזרת מסע איוואסקה נוסף, הצלחתי לשחרר מהפחד שאחז בי ".   מה לא עובד? המחסור בתמיכה בין אישית ובהבנה תרבותית-חברתית של החוויה הפסיכדלית נמצא כמרכזי אצל רוב המרואיינים. המחסור בקהילה תומכת ומבינה בא לידי ביטוי בדבריה של טרי אשר התמודדה  עם משבר נפשי לאחר השימוש בפסילוסיבין:    "את חווה את אותה חוויה מדהימה ופותחת את כל הקשיים איתם התמודדת כל השנים. את מרגישה את החיבור לטבע ולאדם ולעולם, ואז את מבינה שאת תקועה בחיים שבהם לא כולם מבינים את זה, ועם ההבנה הזו מגיעה בדידות גדולה". אותה בדידות הובילה רבים לחפש תשובות בפורומים אינטרנטיים, שם נחשפו לניסיונות של אחרים לפרש את מהות וסיבת הקשיים איתם התמודדו. חוויה זו נתפסה כפולשנית וכמפחידה ביותר. למשל, אמין, אחת מהמרואיינות, נחשפה למקרה מהסוג הבא : "מה שהפחיד אותי ממש הוא שאותו אדם פירש את כל החוויות שלי בהתאם להנחה כי הייתי תחת השפעתה של ישות מסוימת. זה הפחיד אותי מאוד". אמין הוסיפה כי קיים קושי בהעדר תהליך אינטגרציה מקצועי, מקיף ומכיל. לדבריה, מנחי הטקס  "נעדרו מאוד. אני זוכרת ששלחתי להם בבקשה לעזרה ותמיכה. האם אתם יכולים לעזור או לייעץ? לאחר זמן רב תשובתם התבססה על כך שעלי לעשות טקסים נוספים.. איך זה אמור להועיל?" המחסור במזור חברתי או מקצועי הוביל חלק מהמשתתפים לחיפוש אובססיבי אחר תשובות, מדעיות או רוחניות, במטרה להשיג תחושת וודאות. מקס, אחד המרואיינים אשר עבר חוויה מאתגרת לאחר שימוש בפסילוסיבין, מספר :" המחקר העצמאי שלי על נושאים קיומיים החמיר את המצב... הניסיון לפתור את החוויה באופן אינטלקטואלי, לנסות לחשוב את הדרך שלי החוצה... למצוא באובססיביות ספר או הרצאה או משהו. איזה משפט קסום על טבע העצמי והמציאות אשר בכוחו לרפא את החרדה שלי... החיפוש אחר כדור הקסם הוא בהחלט אסטרטגיה לא יעילה" . כאשר תשובות אלה נמנעו מלהגיע, רבים ניסו להיפגש שוב עם אותה חוויה מאתגרת על ידי שימוש נוסף בחומרים משני תודעה, או לחילופין, להעדיף חומרים אחרים בעלי השפעה ממסכת או מנתקת דוגמת השימוש בקנאביס או אלכוהול.   מה צריך לשנות? רוב המרואיינים ציינו במפורש כי יש צורך במודעות חברתית מוגברת וביצירת מסגרות חברתיות כדי לתמוך בחוויות פסיכדליות קשות. במילים אחרות, קיים צורך במודעות קולקטיבית הן לרווחים אך גם לנזקים הפוטנציאליים שבשימוש בחומרים פסיכדליים. דבריה של ג'ורג'יה מחדדים את הנושא: "אנשים צריכים לדעת ששימוש טיפולי בחומרים פסיכדליים אינו מבטיח ריפוי בזק. אני חושבת שזה כל כך חשוב שאנשים ידעו למה הם נכנסים לפני נטילת החומרים. זה לא תמיד הולך להיות מסע מופלא של אהבה אוניברסלית ופרחים שמדברים אליך, לפעמים זה יכול להיחוות כגיהינום". המשתתפים במחקר הוסיפו שיש צורך לבהיר את חשיבות ההכנה לקראת מסעות פסיכדליים, המחייבים התנהלות הדרגתית ומפוכחת, המתייחסת אל אותם חומרים כבעלי השפעה עוצמתית ביותר. ויחד עם זאת, חשוב היה למשתתפים להעביר מסר של תקווה, זאת במיוחד כאשר ניתנת נגישות לגופי תמיכה המאפשרים שיתוף, הן במהלך והן אחרי החוויה הפסיכדלית. גופים אלו זקוקים נואשות לשינוי גם מבחינה חוקית, שכן הפחד מענישה מרחיק את המתמודדים מהפוטנציאל הטיפולי הטמון בשיתוף. רבים מצאו את דרכם אל עבר שלווה פנימית, והתגברות מלאה על אותם קשיים. הם ציינו את העובדה כי למרות אותן חוויות מאתגרות, התגברה אצלם הרגישות לחשיבות הניתנת לממד החברתי, הפסיכולוגי והאינטלקטואלי-רוחני. לסיכום המחקר המסוכם לפניכם, ומחקרים רבים נוספים, מכירים בכוחם של חומרים משני תודעה להוביל לשינויים משמעותיים בזהות ובאמונות. המשתתפים במחקרים תיארו חוויות פסיכדליות הכוללות זעזוע אונטולוגי למערך האמונות והתפיסות הקודמות בדבר פשר המציאות ומיקומנו בתוכה. הן כוללות לרוב חוויות הנתפסות כ"על טבעיות", דתיות ורוחניות יחד עם דאגות קיומיות הכוללות התעסקות בשאלת המוות, התמודדות עם חוסר משמעות והתנהלות יומיומית תחת מעטפת בדידות. תאורטיקנים רבים מסבירים את פשר זעזוע זה מההתנגשות עם גבולותינו הקיומיים, עם ההבנה כי יום אחד "נפסיק להיות" ועם סימן השאלה חסר הפתרון אודות מה יתרחש בנקודה זו. ובמקביל, כאשר מתערערים יסודות תפיסת המציאות, במצב של אי וודאות מהותית, מפתחים אנו מנגנוני הגנה הנחלצים לביסוס מחדש של תפיסת מציאות כלשהי. אנו משחזרים תפיסת משמעות מעודכנת מתוך הצורך לפעול בעולם זה עם מידה מינימלית של חוסר וודאות. לפי הפסיכולוג האמריקאי אריך פרום (1994), אנשים נמנעים באופן לא מודע מהחרדה הקשורה לאי וודאות יסודי זה על ידי אימוץ סגנון הסתגלותי נוקשה לחיים או העברת חירותם למערכות המבססות סדר שבשליטת כוחות חיצוניים (רוחניים ודתיים כאחד). אכן ראינו כיצד הגברת הנוקשות באה לידי ביטוי במחקר על ידי הקושי לשחרר מהניסיון למצוא פשר כלשהו לחוויה המאתגרת מצד אחד, ואימוץ היבטים מטא-פיזיים חדשים מצד שני. הגיוני כי נמצא תופעה מסוג זה בקרב סביבה חילונית, בה המסגרות המסורתיות והחברתיות חלשות במעט בהשוואה לחברות דתיות יותר. במילים אחרות, אם לא ניתן להסביר את החוויה האונטולוגית במונחים מתפיסת המציאות הקודמת, יש צורך למצוא מונחים חדשים. כאן חשוב להבין כי הליך הניווט של הזעזוע האונטולוגי מושפע במידה רבה מהזמינות של משאבים תרבותיים לצד חוסן פסיכולוגי אינדיבידואלי. דוגמה טובה לכך נמצא בניסוי מעניין שנעשה בשנות השישים העונה לשם "The Good Friday Experiment", שם ניתנו חומרים משני תודעה לסטודנטים בעלי רקע דתי. החוקרים מצאו כי אותם חומרים דווקא חיזקו במידה מסוימת את האלמנט הדתי של אותם סטודנטים, ייתכן בגלל שעולם מושגיהם הקודם השיק לחוויות המיסטיות הפסיכדליות. מכאן מעניינת המחשבה האם תבנית מחשבתית קודמת משמשת כסוג של מנגנון הגנה מפני זעזועים אונטולוגים. יחד עם זאת, אותו כוח המערער את אמונות הבסיס שלנו הוא גם אותו המנגנון המאפשר את הרווחים של הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים פסיכדלים, מנגנון שבמסגרתו מתרככת מערכת האמונות שלנו אודות העולם ומרכיבי זהותנו. בהינתן סביבה טיפולית מקצועית ומעגלים חברתיים קשובים ומכילים, ניתן לאחר זעזוע זה לעצב מחדש, או להבנות מחדש, מודל מעודכן של אמונות ישנות, מעכבות ומכשילות אשר ההתקשחו עם השנים יתר על המידה. תקווה מבוססת זו היא שמנחה את המחקר בטיפול נפשי המשלב חומרים משני תודעה ברחבי העולם. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות העשרה כללית בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות   כתבה זו הינה סיכום של המאמר: Argyri, E. K., Evans, J., Luke, D., Michael, P., Michelle, K., Rohani-Shukla, C., ... & Robinson, O. (2024). Navigating Groundlessness: An interview study on dealing with ontological shock and existential distress following psychedelic experiences.  Available at SSRN 4817368 .‏   Sirk, M. (2024). The Ontological Shock: What Psychedelics can Teach us about the Nature of the Mind.   Winkelman, M. J. (2018). An ontology of psychedelic entity experiences in evolutionary psychology and neurophenomenology.  Journal of Psychedelic Studies ,  2 (1), 5-23.   Lemmens, P. Re-Enchantment of the World. The Ontological Subversion of the Ayahuasca Experience.   Carhart-Harris, R. L., Chandaria, S., Erritzoe, D. E., Gazzaley, A., Girn, M., Kettner, H., ... & Friston, K. J. (2023). Canalization and plasticity in psychopathology.  Neuropharmacology ,  226 , 109398.‏‏‏‏

בחלקו השלישי של המאמר, נעסוק בהתמקדות הניתנת לוויסות הרגשי ונעסוק בסוגי האינטגרציות השונים. לבסוף, נשאל את אחת השאלות הנמצאות בלב העיסוק המקצועי בטיפולים הניתנים בתמיכת החומרים הפסיכדליים היא שאלת ההתנסות האישית של המטפלים.  ויסות רגשי הצורך במתן כלים לוויסות רגשי ניתן לרוב למשתתפים כחלק מהליך ההכנה, בעיקר עבור השימוש העתידי עת נוטלים הנבדקים את החומר הפעיל. יחד עם זאת, כלים להרגעה וקרקוע הכרחיים גם בשלב האינטגרציה (לדוגמא, כאשר המשתתפים נזכרים באינטנסיביות של החוויה הפסיכדלית במהלכה או כאשר מופיעים סימפטומים מעוררים בימים שלאחר החוויה הפסיכדלית). דיבור מהיר, חוסר שקט ועצבנות הן אינדיקציות חשובות לצורך להרגעת המערכת הסימפתטית, במיוחד לפני שמעבדים חומרים מנטאליים או רגשיים מאתגרים איתם נפגשו המשתתפים בעת נטילת החומר הפעיל. גם ללא הצפתם של סימפטומים שליליים, וויסות המערכת האוטונומית הכרחית להבאת המשתתפים למצב עוררות אופטימלי, מצב התומך עיבוד מיטבי של החוויה הפסיכדלית, או המאפשר את המשך קיומו של סדר יום תקין גם כאשר החוויה הפסיכדלית עצמה עוד טרייה. קיימות טכניקות רבות לקרקוע וויסות רגשי. מדובר בהזדמנות לחקור במשותף איזו טכניקה מתאימה במיוחד עבור משתתף ספציפי. ייתכן כמובן שברשות המשתתפים כבר אסטרטגיה קיימת, ורק נותר לסייע בהוצאתה לפועל. ייתכן בנוסף כי קיימות אסטרטגיות המקובלות על ידי המטפלים, אך נתפסות במידה מסוימת של שליליות על ידי המשתתפים (לדוגמא, יש הרואים במדיטציות מסוג "מיינדפולנס" אסטרטגיה זרה ומאיימת, זאת בעוד הן זוכות לפופולאריות רבה בקרב מטפלים מאסכולות שונות). ניסיון מלמד כי פוטנציאל רב טמון דווקא בטכניקות הפשוטות, הקלות לביצוע והאינטואיטיביות ביותר. לדוגמא, תרגול פשוט הכולל הארכת השאיפה והנשיפה לכדי שש שניות כל אחת, נתפסת כ"רגילה" ו"פשוטה", אך לה השפעה רבה על עצב הוואגוס, עצב שבכוחו לווסת את המערכת ההרגעה (הפרה-סימפטית) על ידי ביצוע נשימה איטית ומעגלית (למידע נוסף חפשו "נשימה קוהרנטית"). דוגמאות נוספות כוללות הפניית תשומת לב לתחושות האיברים השונים, התבוננות ותיאור הסביבה הקרובה, סריקות גוף, מתיחות, הליכה מודעת ומגע ישיר עם הטבע (כלומר עבודה עם צמחים בהקשר הטיפולי או הליכה יחפה על הדשא/אדמה). לפופולאריות רבה זוכות גם טכניקות של דמיון מודרך, במיוחד אלו המעוררות דימוי של "מקום בטוח" ועידוד המשתתפים לחקור את תחושות גופם עת נמצאים במרחב דמיוני זה. פעילויות שמטרתן ביטוי עצמי כגון כתיבה, שירה, ציור או ריקוד, מומלצות גם כן. בנוסף, ובמידת הצורך, המשתתפים צריכים לקבל מידע אודות טיפול עצמי כללי (Self-care) והמלצות מקדמות בריאות לגבי שינה, תזונה, ניהול מתחים, מזעור זמן מסך וכו'. התמקדות באפיק התערבות ספציפי חלוקת האינטגרציה לשני שלבים נובעת מההבנה כי מרבית המשתתפים מקבלים מענה שלם על ידי התמקדות בשלב הראשון. יחד עם זאת, אחרים יצטרכו תמיכה והכוונה משמעותיים יותר הניתנים לרוב על ידי התעמקות בטיפול נפשי ממוקד תאוריה ויישום ספציפי. רוב המשתתפים הזקוקים להארכת ההתערבות מתמודדים עם מנעד רחב יותר של סימפטומים מאתגריים הקשורים לחוויה הפסיכדלית עצמה (סימפטומים אשר לא נפתרו במהלך השלב ההתחלתי) או כאשר החוויה הפסיכדלית העלתה נושאים חדשים בעלי תוכן אוטוביוגרפי או בין אישי המצריכים התערבות "כירורגית", אשר נפרסת על פני מנעד רחב ובהקשר ישיר לאוריינטציה התאורטית של המטפלים. חשוב לציין כי למרות שמודלים ספציפיים של אינטגרציה מאוחרת ניתן לדלות מהגל הראשון של המחקר המערבי בחומרים פסיכדליים (החל משנות ה-50), מודלים מקיפים וכוללים הם תופעה יחסית חדשה, בעלי תימוכין מחקרי אשר החל רק בשנת 2017. האחרונים נעים על ספקטרום רחב אך ניזונים מעולמות טיפול "קונבנציונליים", שכן, רוב הקשיים איתם אנשים מתמודדים בעזרת הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים הם אותם קשיים איתם אנו מתמודדים כחלק מההוויה האנושית המודרנית. יחד עם זאת, המסלול דרכו הגיעו אותם משתתפים למגע עם אותם קשיים חוצה מעבר לתחומי תודעה "יומיומית", ולכן דורשים רפרטואר טיפולי בעל צביון עשיר. בין האינטגרציות המבוססות על פסיכותרפיה לה תמיכה מחקרית אמפירית נציין בקצרה את הבולטות שבהן: אינטגרציה מבוססת טיפול קוגניטיבי התנהגותי (Psychedelics assisted CBT) השיטה הקוגניטיבית התנהגותית, אשר נוסחה תחילה על ידי הפסיכיאטר אהרון בק (Aaron Beck), הסיטה את תשומת הלב היישומית מעיסוק במוטיבים אשר נחשבו לאבני בסיס של הפסיכותרפיה הפסיכודינמית והפסיכואנליטית דוגמת קונפליקטים מיניים מוקדמים, הגנות ודחפים והדינאמיקה המכאנית של הנפש. בק החליפן באבני בסיס אחרות, קלות יותר לבחינה אמפירית (אם כי עדיין בגדר אתגר משמעותי) הכוללות את תוכן מחשבותינו, הערכותינו ואמונות הבסיס שלנו, ביחד עם סל הרגשות וההתנהגויות הנגזרות מהן. יסודות האינטגרציה הקוגניטיבית התנהגותית נעים בטבעיות עם רפרטואר החוויה הפסיכדלית, זאת בהתאם לכמה מודלים מרכזיים המבוססים על התפיסה כי המוח משמש כפילטר המעבד חומרים מנטאליים לפי משקל חשיבותם ההישרדותי. בכך אנו מתכוונים לסינון של אמונות ותפיסות בהתאם לתאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים", וסינון של מידע חושי לפי תאוריית "שער התלמוס". השינוי הנוירופיזיולוגי המתרחש בעת החוויה הפסיכדלית מתורגם להחלשת נוקשות הסינון, ולפוטנציאל הצפה של חומר מנטאלי חדש שבכוחו לעדכן את המודלים הקוגניטיביים התנהגותיים הקיימים. כך מתאפשרת הטלת ספק בהליכי המחשבה וההתנהגות אשר אינם משרתים נאמנה את המטופל התורמים לאתגרים הנפשיים איתם מתמודד. אינטגרציה מסוג זה כוללת מיפוי של התבנית הקוגניטיבית, הרגשית וההתנהגותית של הנבדק, זאת תוך התעמקות בגמישותם החדשה של מחשבות אוטומטיות שליליות, הערכות שאינן מדויקות ואמונות ליבה מוטות. תיווצר ההזדמנות לעסוק בקשת הרגשות החדשה שכעת אפשרית לאור הגמשתם של מאפייני החשיבה, ושקילה מחדש של תבניות התנהגות הנשענות על אותם שינויים רגשיים וחשיבתיים. אינטגרציה מבוססת תרפיית "קבלה והתחייבות" -  Acceptance and commitment therapy (ACT) תרפיית "קבלה והתחייבות", או בקיצור ACT, הינה התערבות טיפולית הנגזרת מהטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, ונכללת תחת מטריית התערבויות העונה לשם ה"גל השלישי" (Third Wave CBT). טיפולים המשויכים לגל השלישי מדגישים התערבויות קוגניטיביות התנהגותיות מגוונות יותר דוגמת טיפולים המבוססים על מיינדפולנס, בחינת "מטה-קוגניציות" (כלומר, היכולת לחשוב על מחשבות), קבלה רדיקאלית של רגשות אברסיביים, התמקדות במערכות יחסים ועוד. אינטגרציה מסוג ACT מדגישה את חשיבות המודעות למחשבות, רגשות ותחושות גופניות. בניגוד לטיפול קוגניטיבי התנהגותי סטנדרטי, אינטגרציה מסוג ACT אינה מתמקדת בצורך בשינוי מחשבות שאינן אדפטיביות או רגשות שליליים, שכן, כל ניסיונות לשלוט בהן מוביל להגברת נוקשותם. לכן, אינטגרציה מסוג ACT מתבססת על תהליכים המעצימים גמישות פסיכולוגית המוגדרת כ"יצירת מגע  עם הרגע הנוכחי כאדם מודע, באופן מלא... ולהתמיד בהתנהגות אשר בשירות ערכים נבחרים". החוויה הפסיכדלית והשלכותיה הפסיכולוגיות והנוירופיזיולוגיות משרתות נאמנה את יסודות "תרפיית הקבלה וההתחייבות", וקיימים מחקרים ראשוניים התומכים בסינרגיה זו. מחקרים אלו  מצביעים בעיקר על פוטנציאל מהותי להגמשה פסיכולוגית ולקבלה שאינה תגובתית למחשבות או רגשות שליליים. שלב האינטגרציה יכלול התעמקות במערך הערכים לפיהם מתנהל המטופל בעולם, ובאופן בו חוסר הגמישות והנוקשות הפסיכולוגית באות לידי ביטוי בחיי היומיום. היא גם תכלול התבוננות בשלב הנטילה שם הקבלה השלמה של החוויה, זו שאינה ריאקטיבית/תגובתית, של מחשבות, רגשות ותחושות שליליות משחקת תפקיד מרכזי. כמו כן, היא תכלול בחינה יישומית של הנלמד במסגרת החוויה הפסיכדלית, בדגש על הטמעתם של אסטרטגיות התנהגותיות דוגמת "מיינדפולנס", ושינויים התנהגותיים אחרים המבוססים על סידורו מחדש של עולם הערכים לפיו רוצה המטופל לחיות את חייו. אינטגרציה מבוססת טיפול "דיאלקטי התנהגותי" (Psychedelic assisted DBT) גם הטיפול הדיאלקטי-התנהגותי (Dialectical Behavioural Therapy – DBT)  נגזר מהטיפול הקוגניטיבי, ונכלל תחת הקטגוריה של טיפולים השייכים "לגל השלישי". מדובר בהתערבות המתמקדת במיוחד בקשיים בוויסות הרגשי וביכולת לשאת רגשות עוצמתיים. טיפול דיאלקטי-התנהגותי מסורתי (ללא חומרים פסיכדליים) מחולק לארבעה ענפים הכוללים את הגברת היכולת לשאת מצוקה, לווסת רגשות, לייעל את התקשורת בין אישית ולהיתמך ביישומים השונים של אסטרטגיות מסוג מיינדפולנס. DBT קלאסי כולל גם סיוע טלפוני מהמטפל בעת מצוקה ומפגשים קבוצתיים. האינטגרציה המבוססת על טיפול מסוג זה כוללת כמה אופנים. ראשית, ההתמקצעות בכישורים מבוססי מיינדפולנס הכרחיים במיוחד בשלב הנטילה, אך גם בשלב האינטגרציה עת חומרים מנטאליים ורגשיים זמינים ביותר. כמו כן, אינטגרציה מסוג זה שמה דגש על היכרות ומגע עם רגשות חדשים, הענקת שם ובכך גם גבולות לאותם תכנים רגשיים שליליים. חשוב לציין כי שלב זה נחוץ ביותר לתהליך וויסות הרגשות הגובר משמעותית לאחר הרחבת האוריינות הרגשית. מבחינת היכולת לשאת מצוקה, האינטגרציה הדיאלקטית-התנהגותית מאפשרת התנסות בשחרור והתמסרות לחוויה הרגשית באופן שאינו תגובתי. טיפולים סומאטיים הנתמכים בחומרים פסיכדליים שם גג כולל עובר טכניקות טיפוליות רבות המציבות את החוויה הסומאטית כמפתח לשינוי רגשי. בניגוד מסוים לפסיכותרפיות האחרות, הטיפול הסומטי מדגיש במיוחד את היחס בין גוף ונפש. נקודת מבט אופיינית לטיפולים סומטיים היא כי טראומה נפשית שאינה פתורה עלולה להוביל לסימפטומים בריאותיים הן בהקשר המנטלי והן בהקשר הפיזי. בכוחה לבסס הפרעת דחק פוסט טראומתית אשר בתורה מעצימה סימפטומים נפשיים נוספים דוגמת הדיכאון, החרדה וקשיים בהסתגלות. במילים אחרות, האינטגרציה הסומאטית משתמשת בהתבוננות בחוויה הפסיכדלית על מנת לגשת לזיכרונות טראומטיים בעקיפין, בהדרגתיות, תוך כדי הכוונה לעיבוד מחודש של הטראומה על ידי תהליכים גופניים, זאת בשילוב לימוד ותרגול מיומנויות ויסות. היא מרכזת מאמצים הטיפוליים בחוויות הגוף, ומתעדפת אותם על פני חתירה לשינויים קוגניטיביים, פרשניים ומילוליים (חשוב לציין כי הטיפול אכן מתייחס להיבטים קוגניטיביים, אך הדרך לעיסוק בהם עוברת דרך חוויה סומטית). אינטגרציות אלו, כפי שצוין, מבוססות על פסיכותרפיות אשר להן תיקוף מחקרי אמפירי שרבים יסכימו כי מבוסס דיו. יחד עם זאת, קיימות אינטגרציות נוספות פופולאריות ביותר, זאת למרות כי עדיין נמצאות בתהליכים של מחקר ופיתוח. הן מבוססות על מודלים "הוליסטיים יותר", המשלבים גישות ממקורות שאינם מערביים, חלקן בהקשר ישיר ליישום הנהוג בתרבויות ילידיות, שם השימוש בחומרים משני תודעה מוטמע זה אלפי שנים. עם זאת, חשוב לציין כי בהינתן נקודת מבט "רב-תרבותית", לפיה תבנית אישיותנו מושפעת גם מגורמים סביבתיים, יש מקום לשקול את התאמתם עבור נבדקים "מערביים" שאינם "ינקו" תפיסות אלו כחלק אינטגרלי מגיבוש זהותם. נציין בקצרה את הבולטות שבהן: אינטגרציה המבוססות על פסיכולוגיה יונגיאנית מטפלים "יונגיאניים" רבים רואים בטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים כמשלים ומעצים את יסודות ההתערבות.  בהתאם להשקפה זו,  חומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית הינם קטליזטור למחקר נפשי עמוק בכך שמסלילים את המטופל אל עבר חוויה מיסטית אינטנסיבית, מצב תודעתי שליווה את האדם עוד משחר ההיסטוריה. מעניין לציין שעמדתו של יונג עצמו בנוגע לחומרים משני תודעה הייתה מורכבת, ובאה לידי ביטוי במידה רבה של סקפטיות וספקנות בנוגע לערך הטיפולי הטמון בהם. הוא אכן הכיר בכוחם לחשוף את מעמקי התת-מודע, אך דאג רבות ליכולת המטופל לקיים אינטגרציה משמעותית אשר תוביל להרווחה נפשית. יחד עם זאת, מטפלים יונגיאניים רבים רואה רלוונטיות רבה לשימוש בחומרים משני תודעה עבור תהליך יסודי בתאוריה היונגיאנית הוא תהליך ה"אינדיבידואליזציה" (שיאו של תהליך ההגשמה העצמית של האדם, במסגרתו מושקעים משאבים נפשיים באיזון והרמוניה של רכיבי אישיותו השונים שלפעמים נמצאים בניגוד אחד לשני). למעשה, שם מושקעת מרבית האנרגיה בתהליך האינטגרציה הפסיכדלית היונגיאנית, תחילה בחשיפה אל רכיבי האישיות השונים, ולאחר מכן, שזירתם אחד לשני זאת תוך כדי ניצול הגברת הפלסטיות המוחית אשר כפי שראינו במאמרים הקודמים, זוכה לתמיכה מחקרית רבה. בנוסף, רבים רואים פוטנציאל רב בחשיפה ל"תת מודע הקולקטיבי", שכן, עדויות משימוש מסורתי בחומרים משי תודעה חושף מוטיבים דומים על פני תרבויות שונות ומגוונות. אינטגרציה מבוססת תרפיה טרנספרסונלית (Transpersonal psychotherapy) למרות שהתרפיה הטרנספרסונלית לא מוכרת כפסיכולוגיה קונבנציונלית ברוב מדינות העולם (כולל בישראל), היא פופולארית ביותר בקרב העוסקים בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה. הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית היא למעשה התייחסות לתודעה האנושית ככזו הכוללת צד פסיכולוגי-"ארצי" אך גם צד רוחני. לכן, נמצא כאן התייחסות לממדים חשיבתיים, רגשיים והתנהגותיים, אך גם למצבים הנתפסים "כגבוהים יותר", הנמצאים מעבר לתפיסת ה"עצמי" (או ה"אגו"). לכן, יש המגדירים אותה כמחברת בין הפסיכולוגיה המערבית לבין מסורות נוספות דוגמת הקבלה, בודהיזם, שמניזם וכו'. קל לכן למצוא השקה לאטרקטיביות הרבה עבור הטיפול המשלב חומרים משני תודעה, שכן התאוריה מעמיקה בממדים "שמעבר" לזהות האישית (ומכאן גם תרגום המילה טראנספרסונל = "מעבר או מחוץ לעצמי") הכוללים חוויות מסטיות ומצבי תודעה שמעבר לזו "היומיומית". אחת המסגרות המשפיעות ביותר על האינטגרציה הטרנספרסונלית היא "המסגרת ההולוטרופית", אשר נוסחה על ידי הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (עוד על הגישה ההולוטרופית וסטניסלב גרוף בעמוד המושגים באתר). המודל מדגיש את הצורך להתייחס למישור הארצי, הבא לידי ביטוי בהבנה מעמיקה של התת-מודע האישי, לבין זה הרוחני אליו מתאפשרת הגישה על ידי מצבי תודעה אחרים. המנגנון הטיפולי מתרכז ביצירת הרמוניה בין השניים, וכולל עיסוק בפירוש ועיבוד החוויה הפסיכדלית בהתאם למוטיבים הכוללים חוויות משלב הלידה ולפני הלידה, מגע עם חוויות סף מוות ופירושים סימבוליים אחרים של תמות אוניברסליות. אינטגרציה פסיכו-רוחנית מאת כהן (2017)  גישה הדוגלת בביסוס או חיבור מחדש של ההרמוניה בין המודע והתת-מודע, זאת על ידי תהליך אנליטי יונגיאני בו שלובים אלמנטים מסורתיים השאובים מטקסי איוואסקה (DMT). הגישה מערבת יסודות מעולמות הטיפול הפסיכולוגי-מערבי, יסודות מעולמות הטיפול הסומטי ואלמנטים הנחשבים בעלי אוריינטציה רוחנית. כוללת שלב הכנה, שלב נטילת איוואסקה במסגרת טקסית ועבודת אינטגרציה ארוכת טווח לעובד ושימור תובנות. אינטגרציית “Visionary Plant Medicine”  מאת כהן (2017) אינטגרציה עבור אלו המשלבים טקסים בהם נעשה שימוש בחומרים פסיכדליים טבעיים באופן תדיר. קשה לעמוד על היסודות עליהם האינטגרציה מבוססת, שכן, האחרונים נוטים להסבר אבסטרקטי יחסית. ניתן לומר עם זאת  כי היא משלבת יסודות תאורטיים מהגישות הטרנספרסונלית וממסורות שמאניות. האינטגרציה מבוססת על דרכי ביטוי מעולם היצירה, ייצוב נרטיב אישי, הטמעת ערכים חדשים גיבוש קהילתי וחיבור עם העולם הטבעי. אינטגרציית המודל "ההוליסטי לחיים מאוזנים" מאת בוזארט והנטר (2019) גישה המתמקדת בחשיבות שיווי המשקל של היבטים אישיותיים, רוחניים והתנהגותיים. הגישה מבוססת על מסורות שמאניות המדגישות את הקהילתיות והעולם הטבעי, וכמו כן את החשיבות של המימוש האקטיבי של התובנות שעלו במסגרת החוויה הפסיכדלית. לסיום, האם על המטפלים להיות בעלי ניסיון התנסותי בחומרים משני תודעה? העיסוק בשאלה זו היא מעסיקה את העוסקים בתחום זה שנים, אך ראוי שנבדקים ישקלו שאלה זו כאשר הם ניגשים להתנסות מסוג זה. חוויות מסוג זה מעניקות למטפלים סוג של ידיעה שאינה מתווכת, "ידע על בסיס מפגש", עם טבע החוויה הפסיכדלית, אשר בתורה תורמת להבנה מעמיקה יותר של המתנסה במצבי תודעה מסוג זה. ידיעה מסוג זה, הן של החוויות המאתגרות ואלו הנעימות, מאפשרות למטפלים להעניק התייחסות כוללת, ולהעריך את החשיבות של מידת המקצועיות אשר ראויה להינתן לכל שלבי התהליך. יחד עם זאת, יש המאמינים כי שימוש בחומרים אינה הדרך היחידה במסגרתה יכולים מטפלים להתנסות במצבי תודעה שונים, ויש המסתפקים ב"כניסה" למצבים אלו דרך שיטות שאינן פרמקולוגיות דוגמת הנשימה ההולוטרופית או מצבי מדיטציה עמוקים. עם זאת, יש המאמינים כי תמיכה מיטיבה לאלו אשר התנסו בחוויה פסיכדלית יכולה להינתן גם ללא התנסות במצבי תודעה אחרים. כמו כן, יש להדגיש כי חוויה עצמית פסיכדלית אינה תמיד אפשרית או מומלצת בשל מצבם הבלתי חוקי של חומרים אלו ברוב מדינות העולם, או בשל התוויות ("סטיגמה") אשר עדיין קיימת להתנסות מסוג זה. בנוסף, יש שהצביעו על כך שהתנסותו ממקור ראשון של מטפל עם תרופות פסיכדליות, על אף שהיא נפוצה בהיסטוריה של המחקר הרפואי על תרופות פסיכדליות, מושמטת ברובה מהזווית המחקרית, מה שמעיד על הצורך לבחינה מדוקדקת יותר של שאלה זו. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Earleywine, M., Low, F., Lau, C., & De Leo, J. (2022). Integration in psychedelic-assisted treatments: Recurring themes in current providers’ definitions, challenges, and concerns.  Journal of Humanistic Psychology , 00221678221085800. ‏ Walsh, Z., & Thiessen, M. S. (2018). Psychedelics and the new behaviourism: considering the integration of third-wave behaviour therapies with psychedelic-assisted therapy.  International Review of Psychiatry ,  30 (4), 343-349. ‏ Greń, J., Tylš, F., Lasocik, M., & Kiraly, C. (2023). Back from the rabbit hole. Theoretical considerations and practical guidelines on psychedelic integration for mental health specialists.  Frontiers in Psychology ,  14 , 1054692. ‏ Greń, J., Gorman, I., Ruban, A., Tylš, F., Bhatt, S., & Aixalà, M. (2023). Call for evidence-based psychedelic integration.  Experimental and Clinical Psychopharmacology .

הסיפור שלפניכם ישמע מופרע למדי. ובצדק.  לרבים קשה להאמין כמה רחוק יכולה מדינה ללכת על מנת להשיג יתרון יחסי על פני מתחרותיה, או עד כמה גמישים מנגנוני ההצדקה העצמית של הפריטים המאמינים כי הם חלק בלתי נפרד ממגיניה. זה גם סיפור על יעילות יוצאת מן הכלל של מנגנוני ממשל המצליחים לשמור על חשאיות פלאית, על חשיבות הטלת הספק מהוראות הבאות מלמעלה ועל המורכבות המפליאה של רוע מנגנוני ואנושי כאחד. כל הפרטים אשר יוצגו לפניכם מתועדים ומתוקפים לפרטי פרטים, גם אם, כפי שנראה, מדובר רק בקצה קצהו של קרחון הציניות של הממשל האמריקאי של שנות ה-50 וה-60. זהו סיפורו של פרויקט MK-Ultra, צידו האפל ביותר של המחקר בחומרים משני התודעה. רקע השנה היא 1953. מספר רב של שטחים מונחים כעת כפרי בשל עליו מתמודדות ארה"ב וברית המועצות. באותה העת, החלו להישמע שמועות במערב כי הגוש הסובייטי, בתמיכת הממשל הסיני והצפון קוראני, הצליח בדרך שאינה ברורה להשיג שליטה על תודעתם של שבויי מלחמה אמריקאים, זאת במטרה לחלץ מידע מודיעיני יקר. כשברקע מבעבעת גם הפרנויה שבאיבוד המונופול על ההחזקה בנשק גרעיני, ועליית הפופולאריות של המשטר הקומוניסטי במזרח הרחוק, פיגור נוסף בכל טכנולוגיה שלא תהיה פירושה כישלון של שירות הביון האמריקאי. ראש הארגון, עורך הדין לשעבר מר אלן דולס (Allen Dulles), הורה מיידית על התחלתו של מאמץ מחקר ופיתוח חשאי שמטרתו הדבקת הפער. המרדף אחר השליטה בתודעה החל, וכל הז'יטונים האמריקאים הונחו על פרויקט שאפתני אחד ומיוחד העונה לשם MK-Ultra. לב הפרויקט במהלך עשרים השנים הבאות נערכו למעלה מ-150 מחקרים סמויים שיעדם פיתוח טכניקות חקירה חדשות, במסגרתם אולצו נבדקים ליטול חומרים שונים, על מנת שהדבר יוביל להחלשת מערכי ההגנתם הנפשיים ועיצוב מחדש של התנהגותם. תחילה התמקד הפרויקט במחקר אחר חומרים פוטנציאלים אשר בכוחם לשמש "כסמי אמת", אותו חומר שימנע מכל מתנגד משטר להחזיק במידע רגיש ולמסורו "מרצון" לחוקריו. האובססיה אחר חומר פלאי זה אינה מונופול אמריקאי או סובייטי. בדכאו ובאושוויץ ערך השילטון הנאצי ניסויים ביהודים, שבויי מלחמה צ'כיים, פולנים וסובייטים על מנת להיות הראשונים שבבעלותם נשק שובר שיוון זה. ההיסטוריון האמריקאי סטיבן קינזר אף טוען כי פרויקט MK-Ultra הינו למעשה המשכו הישיר של ניסיונות הנאצים להשיג "בעלות" על התודעה החופשית. לטענתו, ברשותו עדויות רבות מאת חוקרים גרמנים אשר נשכרו לעבוד עבור ארצות הברית כחלק אינטגרלי מפרויקט חשאי אחר בשם "  Operation Paperclip ", פרויקט אשר כלל את גיוסם של למעלה מ-1600 מדענים ומהנדסים גרמנים, חלקם חברים לשעבר במפלגה הנאצית. בין אם מדובר במקוריות אמריקאית, סובייטית או גרמנית, אין ספק שמצבה של ארה"ב על פני מפת העולם החדש העניק לה יתרון משמעותי. כעת יחלו האמריקאים לקדם מחקר בחומרים, גם על אדמת ארה"ב, אך בעיקר על אדמתן של מדינות הנמצאות כעת תחת שליטה או השפעה אמריקאית דוגמת יפן, מערב גרמניה והפיליפינים. לשם כך הוקמו מרכזי מעצר סודיים, ונבחרו בקפידה "משתתפים" אשר נחשבו כ"ברי שימוש" לאחר שהואשמו בריגול או בגידה. כפי שנראה מיד, המושג "ברי שימוש" הוא מושג גמיש. גמיש מידי. המקרה המיוחד של ה-LSD שנים ספורות לקח לארה"ב להבין שנפל דבר בעולם החומרים משני התודעה. אי שם בשוויץ, מדען אנונימי בשם אלברט הופמן סנתז, ללא כוונה מכוון, חומר לו השפעה תודעתית יוצאת מגדר הרגיל. בניגוד לכל משני התודעה האחרים (אלו הטבעיים שאינם זקוקים לסנתוז בתנאי מעבדה) מספיקה מהחומר החדש כמות מזערית ביותר על מנת ליצור שינוי תודעתי מרחיק לכת. לחומר זה קרא הופמן "חומצה ליסרגית דיאתילאמידית", או בקיצור, LSD. ראש "אגף החומרים" בפרויקט MK-Ultra, סידני גוטליב (Sidney Gottlieb), הורה לבצע רכישה אסטרונומית של חומר זה על מנת שלכל המתחרים פשוט לא יישאר. לא מדובר בעול כלכלי כבד שכן, לאור הפוטנטיות הרבה של ה-LSD, דרושה כמות מזערית מהחומר הפעיל על מנת להשיג את האפקט הנדרש (להמחשה, עשרה קילוגרם של LSD מספיקות למתן 100 מיליון מנות!). רכש זה הספיק לגוטליב להוציא לפועל את אחד ממפעלי המחקר האכזריים ביותר שידעה ארה"ב. תחילה התבצע מיפוי כללי של מאפייני החומר, מידת רעילותו ואפיקי השפעתו ההתנהגותיים. במהלך שמגדיר מחדש את המושג "ציניות", בחר ה-CIA לבצע את המיפוי על שכבות האוכלוסייה הפגיעות והנזקקות ביותר. כך ניתן האות להחדיר את החומר למטופלים פסיכיאטרים, אסירים, מכורים לסמים והעוסקות/עוסקים בזנות, זאת גם ללא מתן הסכמתם המודעת. לשם כך נשכר גם הפסיכיאטר ד"ר דונלד קמרון (Dr. Donald Cameron), אשר האמין בכוחו של ה-LSD לשבש ולעצב מחדש תבניות מנטאליות. הסיפורים אודות אופן השימוש של ד"ר קמרון ב-LSD מצמררים, מפחידים ומעוררי כעס. כך למשל, מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בקנטאקי אולץ לצרוך מינון משמעותי של LSD במשך 174 ימים רצופים, במהלכם שמע בכפייה הקלטות של מסרים שונים להם תוכן "עיצוב אישיותי". במקרים אחרים העדיף קמרון לגייס שיטות "ייחודיות" נוספות כגון שימוש בנזעי חשמל בעוצמות הגדולות פי-30 או-40 מהעוצמה המקובל או הזרקת חומרים על מנת להכניס מטופלים לתרדמת (עד לשלושה חודשים במקרים מסוימים). תוצאות ניסויים אלו כללו בין היתר את יצירתם של אמנזיות חריפות (במקרים מסוימים עד כדי שכחת יכולת הדיבור ופרטים אוטוביוגרפים בסיסיים. חלק מהנבדקים שכחו מי היו הוריהם ואף חשבו לעיתים שמדובר בחוקרים עצמם). בנוסף, מכיוון שהניסויים נערכו בעיקר על המתמודדים עם הפרעות נפשיות, רבים "זכו" להחרפת מצבי החרדה, הדיכאון או הפסיכוזה בגינם אושפזו מלכתחילה. בהובלת השת"פ בין משרד המודיעין למעבדות למחקר הלחימה הביולוגית של צבא ארצות הברית התאפשרה כעת הרחבת אוכלוסיית הנבדקים. חיילים, סטודנטים ומתנדבים תמימים מרקע סוציו אקונומי מוחלש נלקחו ממאגריהם של חברות פארמה כאלו ואחרות, כל זאת באצטלה של מחקר "לגיטימי", בעל כותרות ומטרות פיקטיביות, אשר נוהל על ידי ארגוני קש במטרה להסוות את מעורבות הממשל. עבור חלק לא מבוטל מהמקרים, ובמיוחד במקרה של חיילים המשרתים בסדיר, הובטח כי כל התנגדות להתהלך ילווה בהליך משמעתי כזה או אחר. הממצאים שהחלו להצטבר שכנעו את סידני גוטליב כי לבחירת ה"סטינג" (הסביבה החיצונית בה ניתן החומר משנה התודעה) אפקט מכריע, ולכן פעל נמרצות להוצאת הניסויים מהמעבדה אל העולם שבחוץ, זאת כמובן ללא ידיעתם של אותם קורבנות שנבחרו כ"נבדקים". מבצע "שיא חצות" (Midnight Climax) הוא דוגמא מצוינת להשגת המבוקש מאזרחים שיש להם מה להפסיד. במסגרת המבצע נשכרו על ידי ה-CIA בתי בושת בסאן פרנסיסקו ובאזור לוס אנג'לס, זאת במטרה "לצוד" גברים אשר חשיפת ביקורם במקום תעורר שערורייה גדולה. אותם גברים הוכרחו ליטול LSD בעוד שסוכני ה-CIA  צופים, בוחנים וכמובן מצלמים את המתרחש דרך מראות חד כיווניות. בניסוי נוסף, הוכרחו הנאשמים בשיתוף פעולה עם ברית המועצות ליטול מנות גדולות של LSD תוך כדי שהם נחקרים על ידי "רופאים" בחלוקים לבנים תחת תאורה מסנוורת. החקירה כללה איום מפורש שהימנעות מחשיפת סודותיהם תענה על ידי קבלה מנה נוספת של LSD. הצלחת שלב המיפוי עוררה את תאבונם של ראשי הפרויקט, ומנות של LSD החלו להינתן ללא הסכמה מודעת גם לעובדי CIA זוטרים, מתמחים ברפואה וכמובן, לאזרחים נוספים מן השורה. פרנק אולסון, כימאי זוטר בצבא ארה"ב אשר לא ניסה חומרים פסיכדלים מעולם, נבחר ללא ידיעתו כשפן ניסיונות, ומנות גדושות של LSD בצורתו הנוזלית טופטפו לרוטינת קפה הבוקר שלו. השינוי התודעתי הבלתי מוסבר הניע את אולסון בין ייאוש תהומי ופרנויה בלתי נסבלת. לאחר 9 ימים, בעודו שוהה לבדו בקומה ה-13, במלון בניו יורק אשר נשכר כחלק מסיפור הכיסוי, קפץ אולסון אל מותו (משפחתו של אולסון כופרת עד היום בהנחה כי מדובר היה בניסיון התאבדות, וכי קיים יסוד סביר כי אולסון נרצח לאחר שחשף כי מדובר בהליך מחקרי הנעשה בחשאי). מהגנה להתקפה התאבון שבשליטה על התודעה גדל עם השנים, ואותם חומרים נבחנו כעת גם כנשק פוטנציאלי לשיבוש מצבי התודעה של חיילים, עיוות מהלכי החשיבה של מפקדיהם ואפילו פגיעה בבוחן המציאות של פקדי ממשל וראשי מדינות אויב (עם שליט קובה, פידל קאסטרו, כמטרה מוצהרת). לשם כך היה צורך להרחבת הרפרטואר הניסוי. כעת, בנוסף למתן סמוי של מינונים גבוהים של חומרים משני תודעה וכימיקלים אחרים, התבקשו הנסיינים להחל את השימוש במתן זעזועים חשמליים, היפנוזה, הטלת חסך חושי, השהיית הנבדקים בחדרים בטמפרטורות גבוהות, בידוד, התעללות מילולית ומינית ועינויים נוספים. בין השנים 1964-65 הוקמו תחת הפרויקט כמה יוזמות משנה בשיתוף משרדי ממשלה נוספים. "MK-Often" ו- “MKChickwit” נועדו לבחון את האופן בו ניתן להשתמש בחומרים משני תודעה ככלי תקיפה אשר ביסודו עיכוב יכולותיו הקוגניטיביות של היריב. מחקר החל להתבצע על שימוש בחומרים ביולוגיים ורדיואקטיביים על מנת לכפות שינויים התנהגותיים אצל אלו אשר בכוחם לחשוף משימות חשאיות ייעודיות. במסגרת יוזמות אלו התעניין ה-CIA בדפוסי נדידת ציפורים אותן ניתן לנצל להפצה של הלחימה הכימית-ביולוגית, הוזמנו חומרי הדברה ייחודיים מאירופה ואסיה ואף נבחנה התאמתם של יתושים הנושאים את מחלת "הדנגה" כסוכנים פוטנציאלים.   עם השנים גברה ההבנה כי ה-LSD הוא סוכן "בלתי יציב ובלתי צפוי" המקשה מאוד על עמידה מדויקת של תוצאותיו. מדעני הפרויקט זנחו את הרעיון כי בכוחו של ה-LSD לשמש "כסם אמת", או בהיותו נשק לשיבוש תודעת האויב, והחלו לתעדף שילוב בין חומרים שונים על מנת לנסות להביא להישג הנדרש. לשם כך, נערכו ניסויים שבשילוב חומרים ברביטורטים (חומרים המדכאים את מערכת העצבים המרכזית) עם חומרים אמפטמינים (ממריצים), חומרים כמו הרואין או מורפיום, חומרים מרדימים (דוגמת סודיום פנטותל) ואודות חומרים פסיכדליים נוספים דוגמת המסקלין והפסילוסיבין. חשיפת הפרויקט ועדת חקירה בראשות הסנטור פרנק צ'רץ' (אליה הצטרפה ועדה נוספת בנהגתו של סגן הנשיא, נלסון רוקפלר) חשפה בשנת 75 כי ה-CIA ומשרד ההגנה ערכו ניסויים בבני אדם ללא ידיעתם או הסכמתם, כחלק מתוכנית נרחבת למציאת הדרכים לעיצוב ההתנהגות האנושית אשר כללה עינויים ושימוש בחומרים משני תודעה. הציבור דרש שימוע בסנאט ונקיטת אמצעים כנגד האחראים. לצערם, עוד בשנת 1973, שברקע הבעטה מחשיפת פרשת "ווטרגייט", הורה ראש ה-CIA, ריצ'רד הלמס, על השמדתם של כל המסמכים והראיות אודות קיומו של MK-Ultra. למרות כי בשלב מאוחר יותר נמצאו מעל ל-20,000 מסמכים, אשר שרדו את הוראת הלמס בכך שאופסנו בטעות תחת אגף הכספים, החקירה נאלצה להסתמך על עדויות אנקדוטיות בלבד, "רזות מידי" לצורכי העמדה לדין של האחראים לפרויקט. כך סדני גוטליב, שהספיק לפרוש זה שנתיים מה-CIA, העיד בפני הוועדות כי ברשותו רק זיכרון מעומעם מפעילות MK-Ultra. אפילו מקרה מותו של פרנק אולסון לא הצליח ל"החזיק מים" עבור ביסוסו של הליך משפטי. הערכה כיום היא כי אנו חשופים רק לאחוזים בודדים מממדיו האמיתיים של הפרויקט. בשנים שלאחר החשיפה החלו לצוץ עדויות נוספות מאת אזרחים אשר העידו כי השתתפו במחקרים אשר כללו חומרים להם השפעה תודעתית הדומה לזו אשר נחשפה על ידי ועדות החקירה. בין אותן העדויות הסופר קן קיזי (העומד מאחורי יצירת המופת "קן הקוקייה"), ראש כת המרצחים צ'ארלס מנסון והמשורר אלן גינצבורג, אשר ניצל באופן פיוטי את השתתפותו בפרויקט ששאל: "Am I, Allen Ginsberg, the product of one of the CIA's lamentable, ill-advised, or triumphantly successful experiments in mind control" האכזבה מכשלון רדיפת הצדק הומתקה במקצת על ידי הוצאה לפועל של מספר רפורמות שמטרתם הגנה על הזכויות של המשתתפים במחקרים עד עצם היום הזה. ממצאי ועדות החקירה הובילו את נשיא ארה"ב הנכנס, ג'רלד פורד הבן, להורות על צו מחייב האוסר על כל גוף ממשלתי לבצע ניסויים בבני אדם, במיוחד אלו הכוללים שימוש בחומרים, זאת ללא הסכמה מודעת של המתנדב, בכתב ובנוכחות עדים. הנשיאים קרטר ורייגן הרחיבו את ההנחיה כך שתחול על כל ניסוי בבני אדם באשר הוא. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Balthazar, A. (Ed.). (2017).  Project MK-ultra and mind control technology: a compilation of patents and reports . SCB Distributors. ‏ Fore, S. (2018). The Psychological Torture of MK ULTRA.  IU South Bend Undergraduate Research Journal ,  18 , 27-34. ‏ Torbay, J. (2023). The work of Donald Ewen Cameron: from psychic driving to MK Ultra.  History of psychiatry ,  34 (3), 320-330. ‏ Pawiński, M. (2018). From MK-Ultra project to Human Terrain System: Militarisation of social sciences–ethical dilemmas and future prospects. In  Technology, Ethics and the Protocols of Modern War  (pp. 117-129). Routledge.‏

בינואר 2024, ריק דובלין, מייסד ויושב ראש MAPS, ״האיגוד הרב תחומי ללימודים פסיכדליים״, ואולי המבשר הגדול של הטיפול הנפשי הנתמך ב-MDMA, הכריז בפודקאסט של ג'ו רוגן כי עד שנת 2070 הפרעת הדחק הפוסט הטראומתית (PTSD) תהיה נחלת העבר. על סמך מה מרשה לעצמו ריק דובלין להיאחז בחופש נבואי שכזה? במאמר זה נסביר מהו הטיפול ב-MDMA לסובלים מהפרעה פוסט טראומתית, וכיצד מתבצע. נתאר מה מתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעת החומר הפעיל, נסקור את המחקרים האחרונים בנושא וננסה בעזרתם להיכנס לנעליו של ריק דובלין, במטרה לשאוף תקווה ממה שנמצא. מהי הפרעת דחק פוסט טראומטית ? הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) היא הפרעת חרדה המתעוררת לאחר שאדם נחשף למאורע מסכן חיים או שנתפס כמסכן חיים (פציעה חמורה, תקיפה מינית, השתתפות בשדה קרב) בעצמו או אצל אדם אחר. ההפרעה ידועה כהפרעת דחק אשר נמשכת לאחר שהאירוע נגמר. ההפרעה כוללת תסמינים שונים, ביניהם: עוררות גבוהה הבאה לידי ביטוי בחוסר בשינה, חוסר יכולת להתרכז, רגזנות או אי שקט; חודרנות הכוללת מחשבות טורדניות, סיוטים או פלשבקים; שינויים במנעד הרגשי ובתהליכי חשיבה, ובהם חוסר יכולת להיזכר במאורע, האשמה עצמית, בושה, פחד, חוסר יכולת מתמשך לחוות רגשות חיוביים, תחושת ניכור כלפי אחרים, איבוד עניין בפעילויות שהיו משמעותיות לפני פרוץ האירוע וכדומה; ונטייה להימנעות מגירויים אשר מהווים תזכורת כלשהי לאירוע, כגון הימנעות פנימית ממחשבות או זיכרונות, וכן הימנעות חיצונית ממקומות או אנשים המזכירים את האירוע. תסמינים אלו גורמים למצוקה נפשית ניכרת ולקשיים בתפקוד היומיומי. חשוב לציין, שבעוד רבים ייחשפו במהלך החיים לאירועים טראומטיים, לא אצל כולם תתפתח הפרעת דחק פוסט טראומתית. למעשה, מחקרים מראים כי רק 30% יפתחו תסמינים שיימשכו למעלה מחודש ימים. לכן, ניתן לומר כי אצל מרבית האנשים מתרחשת התאוששות ספונטנית. עבורם, תמיכה חברתית ומשפחתית מספיקה על מנת לצלוח אתגרים מסוג זה. כאשר הסימפטומים הטראומטיים קיצוניים ולא שוככים במשך הזמן, ניתן להיעזר בטיפולים שונים אשר יכולים לעודד החלמה, כגון טיפול פסיכודינמי, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, וטיפול תרופתי. עם זאת, ידוע כיום כי שליש מהסובלים מ-PTSD אינם מגיבים לטיפולים תרופתיים או פסיכותרפיים. במקרים אלה הטיפול ב-MDMA ייתכן ויכול לסייע. מהו MDMA ? ה- MDMA או בשמו המלא: 3,4-Methylenedioxymethamphetamine, הוא חומר סינתטי ולו השפעות מרתקות על התודעה. הוא נחשב חומר אמפתוגני, כלומר חומר המעורר תחושת אמפתיה, תחושת שלום פנימי, ביטחון, אמון, אופוריה ורצון בקרבה. בנוסף, החומר הוא סטימיולנט, כלומר ממריץ, וגם בעל רכיבים פסיכדליים-הזייתיים, אם כי בכמות מזערית. הוא עונה לשמות רבים, ביניהם אקסטזי (ככמוסה) , מולי או מאנדי (בצורת קריסטל). השפעתו הסובייקטיבית על התודעה מתחילה לאחר 30-60 דקות בקירוב. לרוב, הוא מגיע לשיא ההשפעה לאחר שעתיים, ומשמר עוצמתו במשך שלוש שעות נוספות. החומר התגלה בתחילת המאה הקודמת על ידי מעבדות MERCK , אם כי לא זכה לעניין מחקרי רב עד לשנות ה-70, עת הכימאי האמריקאי אלכסנדר שולגין גילה אותו מחדש. שולגין הבחין במיוחדות הרבה שבחומר זה, מיוחדות הנובעת מהקיום המשותף שבין היותו ממריץ לבין היותו מעורר אמפתיה, אמון וביטחון. הסגולות הפרו חברתיות של חומר זה, יחד עם יכולתו לשכך חרדות ולרומם את מצב הרוח, הפכו אותו לפופולרי ביותר בסצנת הרייב של שנות ה-80. הדבר גרם לבהלה רבה לאור שימוש מופרז בחומר, חוסר פיקוח על תכולת החומר אשר הכילה לרוב חומרים נוספים ומסוכנים בהרבה, וחוסר מודעות להליכי הצריכה הנכונה. הדבר הוביל למקרי מוות רבים ולהוצאתו מהחוק במדינות המערב. מה מתרחש במוח כאשר אנו צורכים MDMA? דרכי ההשפעה של MDMA על המוח מורכבות, אך על מנת להבין את החוויה הסובייקטיבית תחת השפעתו די לנו להעמיק בשני דפוסים עיקריים: הגברת הזמינות של מוליכים עצביים:  מולכים עצביים הם חומרים כימיקליים המאפשרים העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי העצב שבמוחנו. אותה העברת מסרים אלקטרו-כימית מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לתודעתנו ולתהליכים שאינם מודעים, כגון תפקוד מערכת העיכול, ויסות טמפרטורה והסדרת קצב הלב. בין המוליכים העצביים העיקריים במוח האדם הם הסרוטונין והדופמין. בפשטות, ובהקשר לנושא שבו דן מאמר זה, לדופמין תפקיד מרכזי במערכת התגמול אשר מכתיב את תחושת העונג מגירויים מסוימים. לסרוטונין, לעומת זאת, תפקיד מרכזי במערכות המוחיות האחראיות על ויסות מצבי הרוח שלנו. ה-MDMA מעלה את הזמינות של הדופמין והסרוטונין, כלומר מאפשר למוח לנצל יותר מהכמות המיוצרת באופן טבעי. מחקרים מראים כי זמינות הדופמין עולה עד כפי שלושה וזמינות הסרוטונין עולה עד כפי שמונה מהזמינות במצב טבעי. זמינות מוגברת של דופמין מקושרת לעלייה בתחושת התגמול המתקבלת משיתוף, קרבה ומביטויי חמלה ואמפתיה. עלייה חדה בסרוטונין מקושרת לעלייה באינטנסיביות של רגשות חיוביים הבאים לידי ביטוי בהגברת תחושת הביטחון והאמון. עוד ידוע כי ה-MDMA  מעלה גם את פעילות האוקסיטוצין, הורמון המשמש גם כמוליך עצבי. אוקסיטוצין מכונה פעמים רבות ״הורמון האהבה״, והוא מרכזי בתהליך ההתקשרות בין התינוק להוריו. הורמון זה קשור גם בתהליכים נוספים הכוללים עוררות מינית, התקשרות רומנטית, ובניית אמון. חרף עדויות כי הורמון זה מופרש בעת נטילת MDMA, קיימת מחלוקת במחקר באשר למידת התרומה שלו בכל הקשור לאופי החוויה. מחקר שבדק את אפקט ההתקשרות בעת נטילת MDMA הראה שהאפקט קשור יותר לפעילות המוגברת של הסרוטונין ולא של האוקסיטוצין. שינויים במנגנונים מוחיים הקשורים לזיהוי איום ולתגובה כלפיו:  נוסף לעלייה בזמינות הסרוטונין והדופמין, MDMA משנה את פעילותם של מנגנונים ואזורים מוחיים הקשורים בחוויית החרדה. מחקרים רבים מראים כי MDMA מחליש את פעילותה של האמיגדלה, מבנה מוחי האחראי לזיהוי איומים פוטנציאלים, ומכונה לרוב ״מערכת האזעקה של המוח״. הנגזרת המעשית של החלשת האמיגדלה היא שגירויים שונים נתפסים כמאיימים פחות, למשל באינטראקציות חברתיות, בהצפתם של זיכרונות טראומתיים, בקיומו של חוסר ודאות וכדומה. מערכת נוספת שעליה משפיע ה-MDMA קשורה אף היא לאמיגדלה, ולקשר שלה עם מבנה נוסף במוח הנקרא אינסולה. האינסולה מקושרת למיפוי התחושות הסנסוריות שלנו וניטורן. היא פועלת ביתר שאת כאשר אנו מתרכזים בדרכי הביטוי הגופניות של מצבים רגשיים שונים, לדוגמה כאשר אנו מרגישים ״פרפרים בבטן״, ביטוי להתאהבות, או כאשר אנו חווים ״פיק ברכיים״ לפני דיבור מול קהל. תאי עצב רבים קושרים בין האינסולה לבין האמיגדלה, כך שחוויית חרדה באה לידי ביטוי בתסמינים תחושתיים רבים. מחקרים מראים כי הקשר העצבי בין האינסולה והאמיגדלה נחלש מאוד לאחר נטילת MDMA ובכך החוויה הגופנית הנלווית לפחד ולחרדה מצטמצמת ומתעמעמת. בשירות הטיפול בדיבור כפי שכבר ציינו, הטיפול ב-MDMA נחקר בשנים האחרונות ביתרונותיו לסובלים מהפרעות דחק פוסט טראומטיות. הטיפול הנפשי אשר לא כולל שימוש ב-MDMA מחייב לעיתים קרובות עיבוד החוויה והכחדת תגובת הפחד לחוויות העבר הטראומתיות. הדבר עלול לעורר את רמת הדריכות, מצד אחד, או את הנטייה להימנעות, מצד שני. הוא עשוי לגרום להתגברות הרגשות השליליים, ולהופעתן של מחשבות קשות או זיכרונות טעונים (דרך סיוטים או פלשבקים) כעוצמתיים וחודרניים יותר. על כן, צפוי כי הטיפול המסורתי יאלץ את המטופלים לעמוד במגוון רחב של אתגרים נפשיים. מכאן, אין זה מפתיע שמחקרים רבים מעריכים כי רבים מפסיקים את הטיפול בטרם עת. שימוש ב-MDMA יכול להקל על אתגר נפשי זה. ראינו כי ה-MDMA מגביר את המוטיבציה לשיתוף וביצירת קשר על ידי העלאת הזמינות של המוליך העצבי דופמין. כמו כן, הוא מעצים את הרגשות החיוביים המשרים תחושת ביטחון, אמון ואמפתיה על ידי העלאת הזמינות של המוליך העצבי סרוטונין, ומחליש את הרגישות לגירויים מאיימים על ידי החלשת פעילות האמיגדלה והקשר שלה עם האינסולה. השילוב של כל אלה מעניק למטופלים הזדמנות לעבד מחשבות, רגשות והתנהגויות שהיו נתונים בעבר בצל הגנות פסיכולוגיות שונות המגינות מפני חרדה, בושה, אשמה, עצב, כעס ושלל רגשות שבבסיס הפצעים הנפשיים.  אם כך, הערך המוסף של MDMA הוא בשילוב שבין תהליכים ביולוגים המתרחשים ברמת ההשתנות של מנגנונים מוחיים מצד אחד, ובהענקת פלטפורמה טיפולית, מצד שני. זו מאפשרת למטופלים להתחבר לחוויות הטראומתיות, אך הפעם תחת אלחוש תסמיני החרדה, הגברת האמפתיה האישית והבין-אישית והתעצמות המוטיבציה לטפל באותם פצעי נפש. ״זה כמו לעבור שנים של טיפול ביום אחד. זה לא מפחיד, אף פעם לא הרגשתי חסרת שליטה, ולא הרגשתי ב-High'׳. הדבר הגדול הוא שהצלחתי לקחת את העקרונות שהכרתי באופן אינטלקטואלי לאחר עשרות שנים של טיפול, וליצור קשר בין גוף ונפש שמרגיש קבוע... אל תבינו אותי לא נכון, זה לא תהליך מידי לחלוטין, תידרש ממני עבודה מתמשכת כדי לחווט מחדש את התגובות שלי לדברים. אבל זה מרגיש כל כך בר ביצוע, ואני רק יכולה לדמיין כמה עוד אקבל משתי הפגישות הנותרות... ה-MDMA לא יצר הזיות, אלא משהו שהייתי קוראת לו ׳מטאפורות רגשיות׳ – דרך לראות אירועים ולהרגיש רגשות עם פרספקטיבה חדשה שמאפשרת לחקור את האירועים הטראומטיים ואת ההשפעה שלהם עליי באופן שלא יכולתי לעשות עם טיפול מסורתי ותרופות נוגדות דיכאון. טיפול פסיכותרפי בסיוע MDMA עזר לי לראות את הוריי באופן פרטי או פוגעים מיניים באופן כללי כאנשים בעלי מסע משלהם, עם הבעיות שלהם. להבין שהדרכים שבהן הם לא היו שם בשבילי, לא היו מסוגלים להיות שם בשבילי, הדרכים שבהן הם היו איומים עבורי ולא יכלו לשלוט בהתנהגויות שלהם, לא בהכרח היו קשורות אליי. לא אישי – לא כל כך כדי לסלוח להם, אלא להרפות מהם, להמשיך הלאה.״ קארן דיימונד, בולדר, קולורדו – משתתפת במחקר של MAPS – פסיכותרפיה בעזרת MDMA להפרעת דחק פוסט-טראומטית מבנה הטיפול ב-MDMA המחקרים המובלים בתחום הטיפול המשלב פסיכותרפיה ו-MDMA מתבצעים על ידי ארגון MAPS שאותו הזכרנו קודם. הארגון פיתח פרוטוקול מפורט אשר התגבש, השתנה והתעצב בהתאם לנלמד במהלך שנות המחקר הרבות. לפי הפרוטוקול, בטיפול משתתפים שלושה אנשים: המטופל ושני מטפלים מוסמכים.הטיפול מחולק לשלושה שלבים: א. שלב ההכנה : שלב ההכנה כולל שלושה מפגשים בני 90 דקות כל אחד. במהלך ההכנה ניתן דגש על יצירת ביטחון, אמון וחיבור מיטיב בין המטופל והמטפלים. המטפלים שואלים אודות ההיסטוריה הנפשית של המטופל, כולל עולם החוויות שקדם לחוויה הטראומטית. ניתן דגש על טיב מערכות היחסים במשפחה והמעגל החברתי הקרוב, וכן על אנשי טיפול מהעבר. עוד המטפלים מקבלים מידע באשר לאופי החוויה הטראומטית, למרכיביה הבין-אישיים ולעולם האמונות שנגזרו ממנה. קיימת גם התייחסות מעמיקה לאופן שבו הפרעת הדחק פוגעת בתפקוד היומיומי, ולמיפוי תסמיני ההימנעות, העוררות, החודרנות ודפוסיה הרגשיים. בנוסף, המטפלים מעמיקים בציפיות המטופל מהטיפול ובכוונותיו. שאלות רלוונטיות בנוגע לציפיות כוללות למשל בירור אודות מידת האמונה כי MDMA הוא "כדור קסם" אשר בכוחו להעלים לחלוטין את הפרעת הדחק. שאלות נוספות נוגעות לבירור הציפייה של המטופל לעבור חוויה רוחנית-מיסטית כלשהי בזכות הטיפול, ועד כמה הוא אופטימי או פסימי באשר להצלחת הטיפול. שאלות רלוונטיות בנוגע לעולם הכוונות כוללות למשל בירור אודות מידת המסירות של המטופל לתהליך, בירור אודות הכאבים הנפשיים שברצונו לטפל בהם, כיצד הוא מעוניין לשנות את מערכת היחסים שלו בינו לבין עצמו ובינו לבין אחרים. בנוסף, המטופל לומד אודות המאפיינים של חווית הדחק הפוסט טראומתית, אודות החוויה תחת MDMA, ועל האופנים הייחודיים לטיפול. זאת ועוד, הוא מתנסה בטכניקות ויסות רגשי שיוכל להיעזר בהן במהלך השפעת ה-MDMA. ב. שלב הנטילה : הפרוטוקול של MAPS כולל שלושה מפגשים. במסגרתם נוטל המטופל מינונים שונים של MDMA. בטיפול הראשון המטופל מתבקש לקחת 0.8 מיליגרם של MDMA על כל קילוגרם של מסת גוף. לאחר כשעתיים ניתנת האפשרות לחיזוק על ידי נטילת 0.4 מ״ג על כל ק״ג. בטיפול השני והשלישי המטופל מתבקש ליטול 1.2 מ״ג של MDMA על כל ק״ג של מסת גוף עם אפשרות לחיזוק הכוללת נטילת 0.6 מ״ג לאחר כשעתיים. כל מפגש נטילה יכול לערוך עד כשמונה שעות, ומתרחש בחלל מזמין ונעים. המטופל מוזמן לשבת או לשכב, להתרכז בעולמו הפנימי או ליזום עיבוד של החוויה הטראומטית על ידי שיח עם המטפלים. בניגוד לטיפולים הנתמכים בחומרים פסיכדליים אחרים המטופל אינו מתבקש לשקוע בחוויה הסובייקטיבית תחת התודעה המשתנה. הטיפול ב-MDMA מתמקד בעיבוד החוויה הטראומטית ובאופן שבו היא משפיעה לרעה על חיי המטופל. כך נערך למעשה טיפול בדיבור הנעזר ביתרונות הפסיכופרמקולוגיים של MDMA. ג. שלב האינטגרציה : שלב זה גם הוא כולל שלושה מפגשים, כל אחד בן 90 דקות. במהלך האינטגרציה מתבצעים הטמעה, עיבוד ויצירת משמעות מהלמידה ומהחוויה בשלב הנטילה. המטפלים והמטופל בוחנים יחדיו כיצד חווית הטיפול בעזרת MDMA יכולה להישזר בחיי היומיום של המטופל, כיצד ניתן להביא לידי ביטוי את התובנות החדשות, וכיצד ניתן לחיות אותן גם בתום הטיפול. מחקרים המחקרים בטיפול המשלב MDMA מתרכזים בעיקר בטיפול אצל אלו המתמודדים עם PTSD ו-COMPLEX PTSD. התוצאות המחקריות הן חלק ממערך שלם של תהליך ביסוס לגיטימציה מחקרית על מנת לצלוח את ההגבלות הרגולטוריות מטעם ה-FDA האמריקאי. MAPS, הארגון המוביל בנישה מחקרית זו, עושה כל שביכולתו על מנת לעמוד בסטנדרטים המחמירים ביותר. אלה כוללים הכשרה ספציפית של המטפלים לפי הפרוטוקול הטיפולי ואף צילום המפגשים הטיפוליים למטרות בקרה וייעול. הממצאים של המחקר בטיפול ב-MDMA למתמודדים עם PTSD יוצאים מגדר הרגיל בהשוואה לטיפול ב-PTSD ללא תמיכת MDMA. המחקר המקיף ביותר שהתבצע עד כה (אפריל 2024) הוא: MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD . מחקר זה נכלל תחת ההגדרה של ״השלב השלישי״, שלב שנחשב מתקדם מאוד בדרך לקבלת אישור ממסדי להתחלת מתן הטיפול לאוכלוסייה הרחבה. משתתפי המחקר מתמודדים עם PTSD חמור או בינוני. המחקר רנדומלי (נעשה באמצעות חלוקה אקראית לקבוצה המקבלת את הטיפול ב-MDMA לבין קבוצת פלסבו), דאבל-בליינד (נסייני המחקר אינם מיודעים מראש מי מהמשתתפים משתייך לאיזו קבוצה) ונערך על פני מספר מדינות (מה שנותן למחקר תוקף ויכולת הכללה רחבה). מטרתו לבדוק את יעילות הטיפול ב-MDMA עבור אלו המאובחנים ב-PTSD לעומת טיפול מסוג אחר, וכמו כן לבדוק את מידת הבטיחות שבו עבור אוכלוסייה זו.  53 אנשים קיבלו טיפול הנתמך ב-MDMA לפי פרוטוקול MAPS שסקרנו לעיל. 51 נוספים זכו לטיפול סטנדרטי ל-PTSD ללא MDMA. ממצאי המחקר מחזקים את רוב המחקרים הנוספים ב-MDMA עבור PTSD. טיפול זה הפחית במידה ניכרת הן את הסימפטומים, הן את הפגיעה התפקודית באוכלוסייה הנחשבת למגוונת המתמודדת עם PTSD בינוני עד חמור. מידת הביטחון של הטיפול נמצאה גבוהה, שכן מעט מאוד אנשים דיווחו על תסמינים נפשיים או פיזיולוגים שליליים. ממצאים דומים ניתן לראות בטיפול ב-MDMA להפרעות אכילה, למתמודדים עם אלכוהוליזם, ולאנשים הנמצאים על הספקטרום האוטיסטי וסובלים מחרדה חברתית. האם צריכת MDMA מסוכנת? על מנת להבין את מידת הסכנה שבצריכת MDMA יש צורך להבחין בין מספר מקרים: המקרה הראשון הוא שימוש ב-MDMA לצורכי פנאי, שאינו במסגרת מחקרית. במקרים מסוג זה חשוב לציין כי אין דרך לפקח על ניקיון החומר, שכן רבים אינם מודעים לחומרים הנוספים המוכנסים לאותה קפסולה או אבקה. ברבים מהמקרים מוכנסים חומרים נוספים במינון גבוה כגון פנטניל  (Fentanyl) או מתאמפטמין, אשר יכולים להשפיע לרעה על הפעילות המוחית. בנוסף, חשוב להביא בחשבון גם את הסביבה שבה נוטלים MDMA, זאת כיוון שלטמפרטורה גבוהה במקום או לשילוב מכוון של MDMA עם חומרים נוספים יכולה להיות השפעה שלילית על הפעילות המוחית. לעומת זאת, כאשר MDMA נצרך במסגרת מחקרית מפוקחת, החומר נקי מכל רכיבים מזיקים פוטנציאלים. במקרה כזה לא קיימים מחקרים המצביעים על סכנה גבוהה בצריכת MDMA. כמובן, אין זה אומר ששימוש ב-MDMA  הוא בטוח לחלוטין, ותמיד יש לייחס את מידת הביטחון שבצריכת חומרים אלו רק למסגרת מחקרית קלינית מפוקחת. אבל מה בדבר אותה השפעה מוכרת המכונה בפי רבים כ-״דאוּן״ שלאחר צריכת MDMA? חוויית הדאון היא חוויה שמתרחשת לאחר שימוש בחומרים משני תודעה מסויימים, ומשמעותה ירידה במצב הרוח הכללי ובמוטיבציה. חוויה זו יכולה להימשך לעיתים גם ימים רבים לאחר הצריכה. יש הרואים אותה כתגובה לשינוי שבין רמות הדופמין המופרשות בעת הנטילה לעומת רמות הדופמין הזמין לגוף לאחר הצריכה. כלומר, להבדל בין הרמות הגבוהות לנמוכות יש השפעה שלילית על מצב הרוח והמוטיבציה. מעניין לציין שמחקרים עדכניים מצביעים על אפשרות אלטרנטיבית לאותה חוויה. לפי מחקרים אלו הסיבה נעוצה בעלייה בהורמון הנקרא פרולקטין, עלייה הקשורה להפרשת דופמין במינון גבוה (כפי שקורה כאשר נוטלים MDMA). הפרולקטין הוא הורמון שעלייתו מקושרת לירידה במצב רוח, חשק מיני ומוטיבציה, וייתכן שבו נעוצה הסיבה לחוויה זו. לסיכום ה-MDMA  הוא חומר סינתטי אמפתוגני מיוחד במינו. הוא מעלה את המוטיבציה לקשר בין אישי לשיתוף, להבעת אמון, מתן ביטחון באחר, והבעת חמלה בהקשר האישי והבין-אישי. נראה כי איכויות אלו הן תולדה של שני גורמים: 1. עלייה בזמינות של סרוטונין ודופמין 2. ירידה בפעילותם של מעגלים מוחיים האחראיים על זיהוי איום פוטנציאלי וחוויה חושית של חרדה. מאפיינים אלו מאפשרים לסובלים מהפרעות חרדה לגשת לזיכרונות או מחשבות שהיו מאיימים מידי עבורם בעבר, זאת לצורכי עיבוד רגשי במסגרת פסיכותרפיה והתערבויות טיפוליות נוספות. כמו כן, בשנים האחרונות גוברות העדויות ליכולת של הטיפול הנפשי המשלב נטילת MDMA להקל במידה ניכרת על אתגרים נפשיים מקשת ההפרעות הפוסט-טראומתיות, ואף להביא לנסיגה כללית שלהם. חשוב לציין כי בהינתן מסגרת מחקרית קלינית מפוקחת שבה MDMA נצרך באופן נקי, לא קיימות עדויות מחקריות לפגיעה בתפקודי מערכת העצבים המרכזית. צריכת MDMA שלא במסגרת מחקרית מפוקחת נחשבת מסוכנת ומהווה עבריה פלילית במדינת ישראל וברוב מדינות העולם. תוספת אחרונה לצערנו, באוגוסט 2024 דחה ה-FDA את הבקשה לשימוש ב-MDMA עבור המתמודדים עם הפרעה פוסט טראומתית. ה-FDA  ביקש לבצע מחקר נוסף על מנת לענות על כמה שאלות אתיות ומתודולוגיות אשר עלו במחקר האחרון אשר מספר חוקרים מטילים ספק באפשרות לענות עליהן (לדוגמא, כיצד מעניקים לקבוצת הביקורת, קבוצה אשר לא אמורה לדעת שהיא לא לוקחת MDMA אמיתי, לחוויה הדומה לחוויה המקורית. כלומר, מי שהתנסה בחומרים פסיכדלים בעבר יודע בדיוק מתי הוא או היא "על החומר" ומתי לא. הדבר עלול לגרום לאפקט ציפייה, דבר המסיט מיכולת המחקר להוכיח כי ה-MDMA הוא האחראי לשיפור הטיפולי, ולא צפיית הנבדקים). שאלה זו רלוונטית לכל תחום המחקר העוסק בחומרים פסיכדליים. ארגון MAPS וגופי מחקר נוספים מאמינים כי ה-FDA יתרצה בסופו של דבר, וביחד עם החוקרים ימצאו את הדרך להתגבר על מכשול מתודולוגי זה. הבעיה היחידה היא שכעת, המחקר הנוסף שהתבקשו לספק עלול לערוך למעלה משנתיים, עיכוב כואב במיוחד עבור אלו המתמודדים עם אתגריים נפשיים שלהם הרפואה המערבית עדיין לא מעניקה התערבות מספקת.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.  מקורות Hagino, Y., Takamatsu, Y., Yamamoto, H., Iwamura, T., L Murphy, D., R Uhl, G., ... & Ikeda, K. (2011). Effects of MDMA on extracellular dopamine and serotonin levels in mice lacking dopamine and/or serotonin transporters.  Current neuropharmacology ,  9 (1), 91-95. ‏ Frye, C. G., Wardle, M. C., Norman, G. J., & de Wit, H. (2014). MDMA decreases the effects of simulated social rejection.  Pharmacology Biochemistry and Behavior ,  117 , 1-6. ‏ Bedi, G., Phan, K. L., Angstadt, M., & De Wit, H. (2009). Effects of MDMA on sociability and neural response to social threat and social reward.  Psychopharmacology ,  207 , 73-83.‏  Diamond, K. & Saul, J. (2017). Being present for the journey: Experiences of MDMA-assisted psychotherapy. MAPS.  https://maps.org/news/bulletin/spring-2017/ Mitchell, J. M., Ot’alora G, M., van der Kolk, B., Shannon, S., Bogenschutz, M., Gelfand, Y., ... & MAPP2 Study Collaborator Group. (2023). MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD: a randomized, placebo-controlled phase 3 trial.  Nature Medicine ,  29 (10), 2473-2480.‏ Brewerton, T. D., Wang, J. B., Lafrance, A., Pamplin, C., Mithoefer, M., Yazar-Klosinki, B., ... & Doblin, R. (2022). MDMA-assisted therapy significantly reduces eating disorder symptoms in a randomized placebo-controlled trial of adults with severe PTSD.  Journal of Psychiatric Research ,  149 , 128-135. ‏ Nicholas, C. R., Wang, J. B., Coker, A., Mitchell, J. M., Klaire, S. S., Yazar-Klosinski, B., ... & Doblin, R. (2022). The effects of MDMA-assisted therapy on alcohol and substance use in a phase 3 trial for treatment of severe PTSD.  Drug and alcohol dependence ,  233 , 109356. ‏ Danforth, A. L., Grob, C. S., Struble, C., Feduccia, A. A., Walker, N., Jerome, L., ... & Emerson, A. (2018). Reduction in social anxiety after MDMA-assisted psychotherapy with autistic adults: a randomized, double-blind, placebo-controlled pilot study.  Psychopharmacology ,  235 (11), 3137-3148. ‏ Latimer, D., Stocker, M. D., Sayers, K., Green, J.,Kaye, A. M., Abd-Elsayed, A., ... & Urits, I. (2021). MDMA to Treat PTSD inAdults.  Psychopharmacology bulletin ,  51 (3), 125.‏

האם בכוחם של חומרים משני תודעה לשנות את עמדתנו הפוליטית? האם בכוחם להסיטינו אל עבר פעילות חברתית? ואם כן, באיזה אופן? האם נהפוך לליברלים יותר? האם לשמרנים? ומה ניתן ללמוד מהמחקר העדכני בנושא? הקדמה ההתעניינות המחקרית בכוחם של חומרים פסיכדליים להקל על קשיים נפשיים הציתה סקרנות רבה בדבר השאלה "אם שינויים אלה ברי הכללה למגרש החברתי-פוליטי?". על מנת להבין לעומק האם אכן קיים פוטנציאל שכזה, יש צורך להבין מה מתרחש במוח כאשר אנו נוטלים חומרים פסיכדליים, כיצד אותם שינויים מתורגמים לתמורות בעמדות ובאמונות שלנו, ומה משקל התרומה של הסביבה הפוליטית הנתונה. נסקור את המידע העדכני בנושא, ונבחן מקרה מיוחד אשר נבחן על ידי ד"ר ליאור רוזמן אודות השינויים בעמדות הפוליטיות והחברתיות של ישראלים ופלסטינים אשר השתתפו בטקסי איוואסקה. ראשית, חייבים אנו להתחיל בשאלה: מה מאפיין את החוויה הפסיכדלית? חשוב להבחין כי תחת המטרייה הנקראת "חומרים פסיכדליים" נמצא משפחות רבות של חומרים, שלא לכולם אפקט חווייתי זהה. במאמר הנוכחי נתרכז במשפחת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים, משפחה הכוללת את ה־LSD ("אסיד"), פסילוסיבין (Magic Mushrooms), DMT (דימתילטריפטאמין) ומסקלין (הרכיב הפעיל בקקטוס הפיוטה והסן פדרו). לארבעתם דמיון במבנה המולקולרי ולכן גם במנגנון הפעילות המוחי אודותיו נרחיב בהמשך. כאשר אנו נוטלים חומרים מאותה משפחה, ובמינון משמעותי, מחקרים עדכניים מדברים על מספר מאפיינים חווייתיים ייחודיים. מכיוון שחוויה זו עוצמתית במובנים רבים, היא קיבלה את השם "חוויה פסיכדלית מיסטית", והיא כוללת: נואטיות: מפגש עם מידע חווייתי הנתפס כאמיתי ביותר. שלא כמו בחלום, אשר גם שם אנו נפגשים עם תכנים כאלו ואחרים, רבים מפרשים את מה שחוו תחת השפעת החומרים כ"יותר אמיתי מאמיתי". אמת שניתן לבסס עליה תפיסת חיים חדשה ולהיעזר בה במציאות היומיומית. "שלא ניתן לבטא במילים" (Ineffability): חוסר היכולת לתאר את מה שנחווה באופן מילולי. בל יתואר או שלא ניתן להגדירו. כל ניסיון לעשות כן יסתכם בצמצום החוויה, השטחתה ופגיעה בערכה. פרדוקסליות:  החוויה המיסטית פסיכדלית מתבטאת בחזיונות ובמחשבות שאינם יכולים להתקיים תחת תודעה יומיומית. למשל, חוויה של ארבעה או חמישה ממדים, הימצאות במספר מקומות במקביל, חוויית היותנו כזכר וכנקבה בעת ובעונה אחת, חוויית עצמי בגילאים שונים ובמקביל, וכו'. הצפה רגשית:  רבים מתארים הצפה רגשית בלתי רגילה. אושר עצום מצד אחד, או חרדה גדולה מצד שני. שלווה אין־סופית או אקסטזה רב חושית. חוויית קדושה ונבואה:  רבים מדווחים כי במהלך המסע הפסיכדלי, התקיים מפגש עם אלמנט קדוש כלשהו, או לחילופין כניסה למרחב שאליו יש להתייחס ביראת כבוד. רבים אף חוזרים ממפגש זה עם "מסר" כלשהו כבד משקל, שכן מקורו במגש עם רכיב אשר נחווה כקדוש. התעלות מעבר לתפיסת זמן ומרחב התמוססות הגבולות – Ego Dissolution : אולי הגביע הקדוש שאליו שואפים מרבית הסקרנים. תחושה שהגבולות בין העצמי לבין העולם מתמוססים. אין "אני״ ו״הם", אין סובייקט ואין אובייקט. רק "אחד גדול" ומושלם. תודעה נקייה. מחקרים קליניים מראים שיש מתאם גבוהה בין הצלחת הטיפול הנפשי לבין חוויית התמוססות הגבולות, וכן שחוויה זו היא המשמעותית ביותר בעיצוב תפיסת העולם החדשה המתגבשת לאחר המסע הפסיכדלי. לחוויה זו משקל משמעותי בשאלה אודות הכוח החברתי והפוליטי, ולכן נחזור לחוויה זו בהמשך. עד כאן סקרנו את החוויה הפסיכדלית המיסטית. נשאלת השאלה מה ניתן לומר על המתרחש במוח כאשר אנו חווים חוויה זו, וכיצד התרחשות זו מתורגמת בסופו של דבר לשינוי באמונות ובעמדות שלנו? כעת נצלול מעט אל עולם מדעי המוח, ונבין (בהפשטה מסוימת, כמובן) מדוע אנו חווים כאלה שינויים תפיסתיים תחת השפעת אותם חומרים. מה קורה במוח תחת השפעת חומרים פסיכדליים? תאי העצב במוח האדם רבים מאוד. יש לנו בערך 80 מיליארד כאלה, ועוד מספר דומה של תאים התומכים את פעילותם. מיוחדותם של תאי העצב היא כי השפעתם באה לידי ביטוי בהיותם חלק ממארג רשתות סבוכות אשר יכולות לכלול אף למעלה מעשרות מיליוני תאים שלהם יחסי גומלין והשפעות הדדיות. חוקרי מוח ותודעה מאמינים כי אותם יחסי גומלין מתורגמים בסופו של דבר למחשבות, רגשות, תחושות, והפעולות הרצוניות (למשל, הזזת הגפיים) והבלתי רצוניות (כדוגמת פעילות מערכת העיכול) שלנו. התקשורת שבין תאי העצב היא אלקטרו־כימית. כלומר, זרמים חשמליים המושפעים מהאינטראקציה הכימית בנקודות הממשק שבין התאים. על מנת ששרשרת מסרים מסוג זה תעבור, יש צורך בקיומו של "מפתח כימי". בעזרתו נפתחים מעברים בין תאי העצב על מנת שהמסר החשמלי יוכל לעבור לאורכה ורוחבה של הרשת. במערכת העצבים המרכזית קיימים באופן טבעי מספר רב של "מפתחות כימיים". אחד מהם עונה לשם "סרוטונין". הדבר המעניין הוא שהסרוטונין דומה מאוד בהרכבו הכימי לחומרים הפסיכדליים מהמשפחה הקלאסית. המשמעות היא שלאותם חומרים פסיכדליים הפוטנציאל להתנהג כמו הסרוטונין ולהשפיע על הפעילות החשמלית באזורים מסוימים במוח. מחקרי הדמיה מוחיים מראים כי המבנה המולקולרי של החומרים הפסיכדליים "מתאים במיוחד" להפעלת אזורי מוח ספציפיים, אזורים האחראיים לתהליכים מחשבתיים המייחדים אותנו מיונקים אחרים. תהליכים אלו מכונים תהליכים של "חשיבה מתקדמת", והם כוללים: היכולת לחשיבה אנליטית ורציונלית. היכולת לחשיבה מופשטת ואבסטרקטית. היכולת לחשוב על מחשבות ("מטה־חשיבה"). היכולת לדמיין את העתיד על סמך ניסיון העבר. התבוננות פנימית (מי אני? מה חשוב לי? האם אני חי לפי הערכים שלי? וכו'). כאשר אנו "מציפים" את המוח בחומרים פסיכדליים הדומים לסרוטונין, אנו למעשה מתערבים בפעילותם, דבר המתורגם לבסוף לאותם שינויים קוגניטיבים. שינויים אלו הם בליבת החוויה הפסיכדלית שאודותיה הרחבנו קודם. סקרנו עד כה את מאפייני החוויה הפסיכדלית תחת החומרים הקלאסיים, וראינו כיצד הם קשורים למתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעתם. כעת נצעד צעד נוסף ונבין כיצד בכוחם של אותם שינויים לעצב את דפוסי החשיבה שלנו, ונשאל אם גם דפוסי החשיבה החברתיים והפוליטיים נכללים תחת פוטנציאל זה. "הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים"– רובין קארהרט הריס וקארל פריסטון כאשר אנו תחת חומרים משני תודעה, אנו "מרככים" מהנוקשות של אמונות ומחשבות שדרכן אנו תופסים ומבינים את העולם. לפי התאוריה, ככל שאנו מתבגרים, אנו נשענים יותר ויותר על אמונות ומחשבות שגיבשנו בעבר, זאת על מנת לחסוך במשאבים. הרבה יותר קל לגבש תבנית מסוימת על העולם, ולפעול לפיה, מאשר לנתח ולחשב את המצב בשטח בכל פעם מחדש. המוח מייצר עבורנו מודלים ותבניות שאותם אנו שולפים באופן אוטומטי על מנת לשרוד בעולם שבו אנו חיים באופן יעיל. קיים בנו מודל אודות כיצד גופים נעים במרחב, כיצד להתנהג בעבודה, למה לצפות מנסיעה בכביש מהיר, כיצד להתנהג עם בן או בת הזוג, עם הילדים, עם חברים וכו'. אותן מחשבות, אמונות ומודלים מקודדים באזורי המוח שעליהם הרחבנו זה עתה, אותם אזורים האחראים לחשיבה מורכבת אודות מערכת היחסים שבין "העצמי" לבין "האחר" והעולם שבחוץ. מחשבה המאופיינת כריאליסטית, לוגית, אבסטרקטית ורפלקטיבית. התאוריה למעשה ממחישה כיצד חומרים פסיכדליים מוציאים את אותם האזורים מאיזון, ומחלישים את יכולת האמונות המקודדות בהן לכפות תפיסת מציאות מסוימת. כאשר היכולת לכפות מודל מסוים על המציאות נחלשת, מתפנה מקום למידע חדש הבא לאתגר את נוקשותו של המודל הקודם. החלשת הנוקשות של מודלים קודמים מצד אחד ושקילת מידע אלטרנטיבי חדש נמצאים בלב הטיפול הפסיכדלי ונחקרים ברחבי העולם עבור המתמודדים עם הנוקשות המחשבתית שמקורה בדיכאון, חרדה, התמכרויות, הפרעות אכילה וכו'. האם קיים הבדל בין החלשת מודל נוקשה של דיכאון, למשל, לבין החלשת מודל נוקשה אודות מצב פוליטי רצוי זה או אחר? אין באמת סיבה לחשוב שחומרים פסיכדליים מחלישים באופן בלעדי אמונות קודמות הקשורות לקשיים נפשיים, שכן תפיסה פוליטית מושפעת גם היא ממודלים מחשבתיים המקודדים באזורי המוח האחראים לפעילות חשיבתית מורכבת. נשאלת אפוא השאלה מה הוא המידע החדש שבכוחו לאתגר את העמדה הישנה? האם בכוחם של חומרים פסיכדליים להעלות מידע בעל גוון פוליטי ספציפי? על מנת לענות על שאלה זו יש לסקור את המחקרים העדכניים בנושא. פסיכדליים ותפיסה פוליטית שמאלית ההתעניינות החדשה בכוחם הטיפולי של חומרים פסיכדליים הציתה התרגשות רבה בקרב חוקרים מצד אחד והמדיה מצד שני, אודות הפוטנציאל של אותם חומרים להביא לשינוי פוליטי בעל גוון ליברלי-שמאלי. תקווה זו התבססה על ארבעה מחקרים עיקריים. נסקור אותם כאן בקצרה. המחקר הראשון סקר קרוב ל־900 אנשים המשתמשים בחומרים פסיכדליים כחלק שגרתי באורח חייהם. החוקרים התעניינו בעמדותיהם הפוליטיות בהקשר של השאלה "עד כמה המדינה אמורה להיות מעורבת בחיי הפרט?". עמדה ליברטינית משמעה שעל המדינה להתערב כמה שפחות, בעוד שעמדה סמכותנית מייצגת את ההפך. בנוסף, החוקרים התעניינו עד כמה הדאגה לאיכות הסביבה מאפיינת את הנשאלים, ועד כמה אקטיביים הם בשאלת המעורבות הסביבתית. השאלה השלישית של החוקרים התמקדה בניתוח מאפייני האישיות של הנבדקים. התוצאות הראו כי אנשים הצורכים פסיכדליים באופן אינטגרלי הם ליברטינים יותר, מעניקים חשיבות רבה יותר לסוגיות סביבתיות-אקלימיות ומתאפיינים ברכיב אישיותי הנקרא "פתיחות לחוויות" (בעלי סקרנות לרעיונות חדשים, משיכה להרחבת מנעד החוויות ובעלי סובלנות לנקודת מבטו של האחר). החוקרים העלו את ההשערה כי קיים קשר בין צריכת פסיכדליים לבין עמדות הנחשבות כשמאל. הבעיה היא שממצאי מחקר זה הן בגדר "הביצה והתרנגולת". קשה להגיד מה קדם למה – האם השימוש בפסיכדליים הוא הדוחף לעמדה שמאלית, או שמה עמדה שמאלית (עם כמיהה אישיותית לחוויות חדשות) היא הגורם לצריכת החומרים. המחקר, אם כך, הוא "מתאמי" ומקשה על היכולת לומר משהו בדבר יחסי סיבה ותוצאה. המחקר השני התמקד בהשוואה בין משתתפים "נאיביים" לחלוטין לשימוש ב־LSD לבין אלו אשר צרכו אותו מספר פעמים. המחקר מצא שהצרכנים המנוסים, בהשוואה לאלו שלא ניסו חומרים פסיכדליים מעולם, גבוהים יותר בעמדתם הליברלית בשאלת מדיניות חוץ, וליברטינים יותר בקשר לשמירה על חופש הפרט. גם כאן ניתן לראות חיזוק לקשר שבין חומרים פסיכדליים לעמדות שמאליות, אך אנו נתקלים באותה בעיה של יחסי סיבה ותוצאה, ביצה ותרנגולת. מחקר נוסף בחן אלמנטים דתיים הקשורים לעמדות פוליטיות. אוניברסיטת ג'ון הופקינס שאלה נבדקים אשר חוו את מאפיין "התמוססות הגבולות" ו"מגע עם האל" לאחר שימוש בחומרים פסיכדליים אודות זיקתם לדת ממוסדת זו או אחרת. המחקר מצא שמספר האתאיסטים ירד ב־13% כלומר, יותר אנשים נעשו "דתיים" יותר. יחד עם זאת, אותם אנשים הגדירו את הדתיות החדשה כמנותקת מדת ממסדית כלשהי. בנוסף, החוקרים מצאו עלייה במדד האישיותי "פתיחות לחוויות", עמדה הקשורה עם עמדות פוליטיות שמאליות. גם כאן, כמו במחקרים הקודמים, חסרה היכולת לגבש אמירה כלשהי בדבר יחסי סיבה ותוצאה, שכן לא בחנו את אותם נבדקים במקביל לקבוצת ביקורת. בשונה מהמחקרים הקודמים, המחקר הבא מהווה את הניסיון הראשון לבסס אמירה אודות סיבתיות. רובין קרהרט הריס ועמיתיו לאוניברסיטת "אימפריאל קולג'" בחנו את עמדתם הפוליטית של נבדקים לפני ואחרי נטילת 25 מיליגרם של פסילוסיבין. אותה קבוצה הושוותה לקבוצה נוספת שלא נטלה פסילוסיבין. התוצאות הראו שלאחר הנטילה של החומר, אנשים נמצאו כיותר ליברטינים ופחות סמכותנים בהשוואה לעמדתם לפני החוויה הפסיכדלית. הבעיה במחקר זה היא גודל המדגם (פחות מ־30 נבדקים), דבר הפוגע ביכולת ממצאיו להיות מוכללים לרמת האוכלוסייה. בראייה לאחור אודות הממצאים, רבים היום מבינים כי ההכרזה בדבר כוחם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים לגרום לשינוי תפיסתי שמאלי הייתה מוקדמת מידי, וייתכן כי הושפעה יותר מהציפייה והרצון של גורמים מסוימים בעלי אינטרסים  מסוימים. ספק אם אותם מכריזים היו יוצאים באמירה פומבית לאחר שירדו לעומקה של היסטוריית השימוש בחומרים פסיכדליים, היסטוריה הכוללת שימוש רב גם בקרב אנשי וארגוני ימין. פסיכדליים ותפיסה פוליטית ימנית קשה לענות על השאלה מדוע אין אנו שומעים כמעט דבר אודות הקשר שבין חומרים פסיכדליים לבין פופולריות בקרב בעלי אוריינטציה ימנית, שכן היסטוריית העניין והשימוש בקרב אוכלוסייה זו ענפה ורחבה. על מנת להציג את טענתי אשתמש בדוגמאות קיצוניות, אך אין הכוונה לסמן את "הימין" באופן שלילי, או כקיצוני בלבד. בניגוד מסוים לאינטואיציה הרווחת בימים אלו, בחינה מעמיקה של היסטוריית השימוש בחומרים פסיכדליים מגלה כי ההתנסות והמחקר הפסיכדלי הם נחלתם של עולמות פוליטיים מגוונים. מאריסטוקרטים, דרך בנקאים קפיטליסטים, גופי צבא וממשל ואף תנועות וארגונים ניאו פשיסטים וניאו נאצים, בכולם אינדיבידואלים בעלי השפעה ועניין רב בחומרים ובחוויה הפסיכדלית. בהקשר זה מעניין לציין כי ממציא המושג "פסיכונאוט", המאפיין את המשתמשים בחומרים הפסיכדליים ככלי מרכזי למחקר וצמיחה אישית, הוא לא פחות מאשר ארנסט יונגר (Ernst Jünger), סופר, הוגה וקצין מכובד בווארמכט הגרמני אשר שירת בפריז בעת מלחמת העולם השנייה. ירידה במחילה הנאו נאצית והנאו פאשיסטית תוביל אותנו אל עבר ארגונים כמו "הבסיס" (The Base), ארגון ניאו נאצי בין לאומי אשר צריכת LSD היא רכיב מרכזי בטקסיו השונים לגיבוש וחיזוק רעיונותיו. אליו ניתן לצרף את ארגון "הפראוד בויז" (Proud Boys) אשר בין בכיריו נמצא את ג'ייסון קסלר, פסיכונאוט ומדריך אודות החוויה הפסיכדלית אשר משמש כאבן שואבת עבור חברי הארגון בצעדיהם הראשונים בעולם הפסיכדליה. ההתעניינות בחומרים פסיכדליים אינה פוסחת גם על גישות ימניות בהקשרן הכלכלי. ההפך הוא הנכון. עשר השנים האחרונות מתאפיינות במה שרבים מכנים כ"פסיכדליה קפיטליסטית" (Psychedelic Capitalism). מושג זה רב משמעי. מצדו האחד, גופי השקעה ותאגידים שונים משקיעים יותר ויותר כספים במחקר הפסיכדלי, הן בהקשרי בריאות הנפש או בהקשרי צמיחה אישית. אין הדבר מפתיע, שכן הערכות מדברות על שווי שוק של מאות מיליארדי דולרים, הערכות המוזנות בחלקן על ידי אהדת פסיכדליים פומבית מצידם של כמה ממובילי העילית הכלכלית העולמית, כדוגמת אילון מאסק, פטר ט'יל ונוספים. הפיתוי הרב הוביל להקמתן של מספר חברות ענק ביניהן "אטאי לייף סיינס" (atai Life Science), "מיינדמד" (MindMed) או "קאמפוס" (Compass-Pathways), המגדירה את עצמה כחברה ביוטכנולוגית שמטרתה הנגשת הטיפול הפסיכדלי לקהל הרחב. שמה של האחרונה הוכתם לאחרונה, שכן לאחר שהונפקה בנאסד"ק והושקעו בה מיליונים, ניסתה לרשום פטנט על מספר תהליכי טיפול ושימוש בפסילוסיבין סינטטי, דבר אשר היה מגביל את המחקר בפסיכדלי הכללי באופן משמעותי. רבים בקהילה המדעית מפחדים שמדובר בתקדים, ושמספר חברות הענק אשר ירצו "לנגוס" במרכיבי הטיפול הפסיכדלי יגדל משמעותית עם השנים. לשיטתם, הדבר ייקר את הטיפול הפסיכדלי, טיפול שמקורו בחומרים נפוצים וטבעיים המבוסס על מסורות אשר היו נחלת הכלל זה אלפי שנים. מצד שני, הקפיטליזם הפסיכדלי בא לידי ביטוי גם בשימוש החומר עצמו על ידי החברות עצמן, זאת במטרה להגביר את היצירתיות ודרכה את היתרון היחסי על פני חברות מתחרות. באופן אירוני, המגמה פופולרית ביותר בקרב חברות ותאגידי סיליקון ואלי, אזור שבמהלך שנות ה־60 נחשב ל"מכה" של ארגונים אשר ראו בפסיכדליים כלי לשינוי חברתי ומחאה פוליטית. יש חברות המאמצות שימוש ב"מיקרודוסינג" (נטילת פסיכדליים קלאסיים במינון הנמוך מסף התחושה להגברת כישורים קוגניטיביים כגון ריכוז, יצירתיות וכו'), ויש המאמינות שפריצת הדרך תבוא דווקא מהשתתפות בריטריטים ייעודיים (לחברי סגל המנהלים או כל צוות המתבקש לשפר ביצועים) שבמסגרתם מתבצעים "טקסים" במינונים גבוהים. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות  Ko, K., Knight, G., Rucker, J. J., & Cleare, A. J. (2022). Psychedelics, mystical experience, and therapeutic efficacy: a systematic review. Frontiers in psychiatry ,  13 , 917199. ‏ 1Scalabrini, A., Vai, B., Poletti, S., Damiani, S., Mucci, C., Colombo, C., ... & Northoff, G. (2020). All roads lead to the default-mode network—global source of DMN abnormalities in major depressive disorder.  Neuropsychopharmacology ,  45 (12), 2058-2069. ‏ Carhart-Harris, R. L., & Friston, K. J. (2019). REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics. Pharmacological reviews, 71(3), 316-344. ‏ Luoma, J. B., Chwyl, C., Bathje, G. J., Davis, A. K., & Lancelotta, R. (2020). A meta-analysis of placebo-controlled trials of psychedelic-assisted therapy. Journal of Psychoactive Drugs, 52(4), 289-299. ‏ Nour, M. M., Evans, L., & Carhart-Harris, R. L. (2017). Psychedelics, personality and political perspectives.  Journal of psychoactive drugs ,  49 (3), 182-191. ‏ McGlothlin, W. H., & Arnold, D. O. (1971). LSD revisited: A ten-year follow-up of medical LSD use.  Archives of General Psychiatry ,  24 (1), 35-49. ‏ Jesse, R., & Griffiths, R. R. (2014). Psilocybin research at Johns Hopkins: A 2014 report. Seeking the sacred with psychoactive substances: Chemical paths to spirituality and to god, 2, 29-43. ‏ Pace, B. A., & Devenot, N. (2021). Right-wing psychedelia: Case studies in cultural plasticity and political pluripotency. Frontiers in Psychology, 12, 733185. ‏ Tvorun-Dunn, M. (2022). Acid liberalism: Silicon Valley's enlightened technocrats, and the legalization of psychedelics.  International Journal of Drug Policy ,  110 , 103890.‏

בחלקו השני של מאמר זה נצלול אל עבר מערכת היחסים המורכבת שבין חומרים פסיכדליים והגברת ממד היצירתיות. פסיכדליים ויצירתיות – תאוריות מרכזיות הסופר האנגלי אלדוס האקסלי הציג שאלה מעניינת אודות תפקוד המוח האנושי. בתרגום חופשי הוא שואל: מה אם בניגוד לעמדה האינטואיטיבית שלפיה המוח "מייצר" תודעה, נגבש עמדה אחרת שלפיה תפקידו של המוח "מצמצם ומרסן" אותה? ככל שחושבים על כך לעומק, נראה כי תאוריה זאת עומדת בקנה אחד עם אסטרטגיות קוגניטיביות שונות התומכות את כושר הישרדותנו והסתגלותנו לסביבה בהתאם לעקרון חיסכון המשאבים. על מנת שלא נוצף במידע שאינו רלוונטי להישרדותנו, נתבלבל ונשחק את משאבי הקשב שלנו, המוח מגביל את כמות המידע הנקלט מהסביבה. המוח מנסה למפות את המציאות במקסימום דיוק, אך גם במינימום מאמץ. ממש כמו שאנו מנסים להתרכז במטלה ספציפית במקום רועש, ועלינו להגביל את מידת הקשב הניתנת לגירויים שאינם רלוונטיים למען השגתה. בספרו "דלתות התודעה", אותה תודעה שאינה מרוסנת נקראת "Mind at Large" והיא זו המצומצמת על ידי פעילותו של "השסתום המפחית" (Reducing valve) למטרת ההישרדות. וכך כותב האקסלי: "כדי לאפשר הישרדות ביולוגית, יש להעביר את Mind at Large דרך השסתום המפחית של המוח ומערכת העצבים. מה שיוצא בקצה השני הוא טפטוף עלוב של סוג התודעה שיעזור לנו להישאר בחיים על פני הכוכב המסוים הזה. כדי לנסח ולבטא את תוכנה של מודעות מופחתת זו, האדם המציא ופיתח ללא סוף את אותן מערכות סמלים ופילוסופיות מרומזות שאנו מכנים שפות. כל אדם הוא בעת ובעונה אחת הנהנה והקורבן של המסורת הלשונית שלתוכה נולד". ממש כאן נכנסים לתמונה הסוכנים הפסיכדליים, הפותחים את השסתום ומאפשרים לתודעה מורחבת לעלות למודעות. כלומר, המוח במצבו הרגיל מתפקד כסוג של "פילטר" בעוד חומרים מרחבי תודעה הם "היד המאפשרת את פתיחתו". באופן שמעט מפתיע, רעיון אומנותי זה גובש, עוצב ותורגם לשפה מדעית עכשווית. התאוריות המובילות כיום את ההבנה בדבר מנגנון הפעולה המוחי של החומרים הפסיכדליים הן אותן תאוריות הרואות בהן כפותחי שסתומים. נציין כאן את שתי התאוריות המרכזיות נכון לזמן זה: א. תאוריית התלמוס כשער (Thalamic-gating model) התלמוס הוא מרכז של תאי מוח רבים (נוירונים, בשפה המדעית) הנמצא בחלקו הקדמי של מוח האדם. הוא מתפקד כתחנת ממסר של אינפורמציה חושית ורגשית בדרכם לעיבוד מתקדם על ידי אזורי מוח נוספים. הוא מרכזי בתהליכי קשב, זיכרון, עוררות ומוטיבציה. ניתן לומר כי התלמוס מתפקד "כסלקטור" עבור גירויים פנימיים וחיצוניים, שללא תפקודו התקין, מתרחשים הצפה חושית ועיוותים חשיבתיים. מחקרים המחזקים בתאוריה זו ממחישים כיצד חומרים פסיכדליים משנים את אופן פעילותו של התלמוס. עוצמת הקשר בינו לבין אזורי מוח אחרים נחלשת או מועצמת, ואף נרקמים קשרים חדשים שלא ניתן לראותם במצבים שגרתיים. כך למעשה ניתן לתרגם מחדש את אותם "עיוותים חשיבתיים" ל"רפרטואר תודעתי חדש", או במילים אחרות, למאפייניה השונים של החוויה הפסיכדלית הכוללים את החשיבה הפרדוקסלית, הזיות שמיעתיות וחזותיות, שינויים בתפיסת זמן ומרחב, הגברת תחושת המשמעות של גירויים ניטרליים, הצפה רגשית, תחושת "האיחוד עם העולם", התמוססות הגבולות/התפרקות האגו וכו'. ב. Relaxed Beliefs under Psychedelics –   "הרפיית אמונות תחת חומרים פסיכדליים " תאוריה נוספת הרואה בפעילות הפסיכדליים פותחים שסתומי תודעה. בניגוד לתאוריה בדבר חשיבותו של התלמוס, תאוריית "הרפיית האמונות" דוגלת בכך שחומרים פסיכדליים "מוציאים מסנכרון" אזורי מוח שבהם מקודדות אמונות ותפיסות שהתגבשו במהלך חיינו כתוצאה של תהליכי ניסוי וטעיה מתמשכים. הוצאה מסנכרון זו, המכונה בשפה המקצועית "אנטרופיה מוחית", מחלישה את היכולת של דפוסי מחשבה נוקשים "לכפות את עצמם" על הדרך שבה אנו תופסים את המציאות, ומאפשרת לחומרים מנטליים חבויים או מודחקים לעלות למודעות ולעדכן את הדרך שבה אנו חווים את חיינו. מודל זה הוא מסגרת להבנת אתגרים נפשיים המאופיינים בנוקשות מחשבתית קיצונית, דוגמת דיכאון, או חרדות שונות, דוגמת OCD. יחד עם זאת, יש לראות במודל זה מנגנון כללי התקף לדרך שבה המוח שלנו מצמצם פרספקטיבות שונות לטובת הגברת יכולת ההישרדות שלנו. זאת על ידי ניצול אפקטיבי יותר של משאבינו המנטליים וצמצום מידת חוסר הוודאות הקיימת במציאות המשתנה. זווית בחינה זו מאפשרת לנו להבין מדוע בכוחם של החומרים הפסיכדליים לאפשר רפרטואר מחשבתי שונה, מגוון ועשיר יותר. המודל מציין כי בעת התרת הריסון, מתפנה מקום לחומרים מנטליים שהם תוצר של תהליכי תודעה ראשונית. בזיקה מסוימת לכתביו של פרויד, תהליכי תודעה ראשוניים מאופיינים בחשיבה בלתי מרוסנת, אסוציאטיבית, מלווה בדימויים חזותיים ובמטען רגשי וחושי. מדובר בחשיבה שאינה רציונלית או לוגית, סותרת לפעמים ורופפת בהקשרי סיבה ותוצאה. לאור המטען הרגשי הרב ובוחן המציאות הלקוי, היא מאופיינת בחשיבה פנטסטית, מאגית לעיתים, המתכתבת עם מצבי תודעה נוספים דוגמת החלום, ההיפנוזה, הטראנס ואפילו הפסיכוזה. היא מנוגדת לתהליכי תודעה שניוניים, לוגיים, רציונליים, אנליטיים, המשרתים אותנו בחיי היומיום ומקדמים את הישרדותנו. בהקשר היצירתי, כפי שייתכן שקרה לנו לא פעם, תפיסות קודמות נוקשות הן אחד המכשולים העיקריים לחשיבה יצירתית (Leski, 2015). אנו תקועים על רעיון אחד וקשה לנו לאמץ זווית הסתכלות אחרת שממנה פריצת הדרך עשויה להגיע. "מחיקה" של הלמידה הקודמת, בכוחה לשחרר את ההליך היצירתי מאותן אסוציאציות אוטומטיות אשר התקבעו כבר באופן החשיבה שלנו. התאוריה שלפנינו נוגעת בנקודה זו ממש, ומראה כיצד חומרים פסיכדליים יכולים להיות סוכני השחרור הנחוץ כל כך לחשיבה יצירתית. אז חומרים פסיכדליים פותחים את הפילטר – ומה עכשיו? שתי התאוריות ממחישות למעשה כיצד נפתח שדה תודעתי שונה המאפשר לאדם חשיפה לאפשרויות חשיבה חדשות. יחד עם זאת, חסרה לנו חתיכה אחרונה בפאזל לפני שנבדוק את הטענות כי חומרים פסיכדליים מעצימים את היכולת היצירתית שלנו. חתיכה זו בפאזל נקראת "נוירופלסטיות". המושג "נוירופלסטיות" ממחיש את העבודה שהתקשורת הבין-תאית במוח, אותה תקשורת המתורגמת לבסוף למחשבות, רגשות, רפלקסים, תנועה רצונית ופעילותן של מערכות אוטונומיות בגופנו, משתנה באופן תמידי כתוצאה מגירויים סביבתיים או פנימיים. מחקרים עדכניים מראים כי כמות הקשרים בין אזורים שונים במוח ועוצמתם, גוברת משמעותית לאחר נטילת חומרים פסיכדליים. רובם המוחלט של החוקרים מאמינים שעלייה בתקשורת זו, היא למעשה המנגנון העומד מאחורי פוטנציאל הטיפול הנפשי של אותם חומרים פסיכדליים קלאסיים. עלייה בממד תקשורתי זה נצפתה באותו הזמן שנבדקים מדווחים על שיפור המצב הרגשי, וייתכן שמקושרת לגיבוש תפיסות ואמונות חדשות המערערות על תפיסת העולם המוקדמת (אשר במישור הקליני מתייחסת לתפיסת עולם שאינה מיטיבה, המעצבת את מצבו הנפשי של המטופל). בהקשר היצירתי, שינויים בקישוריות המוחית מוערכים כתורמים לשינויי פרספקטיבה ולגמישות מחשבתית הנחוצה כל כך עבור "חשיבה מחוץ לקופסה". בהקשר זה, מעניינים במיוחד ממצאים מחקריים לפיהם ממד החיבוריות הבין-אזורית של נבדקים אשר הציגו יכולות אומנותיות ומדעיות גבוהות במיוחד גדול בהרבה בהשוואה לממד החיבוריות באוכלוסייה הכללית. נוכל, אם כך, לשרטט את המהלך הבא: נטילת חומרים פסיכדליים "משחררת" או משנה את פעילותם של אזורי מוח שונים האחראים על ריסון כמות המידע הזמין לעיבוד מחשבתי. לאחר שנפתח מחסום זה, תוכן חדש ושונה בתכלית משתחרר, ומשנה למעשה את הדרך הקודמת שבה נתפסה המציאות. שינוי תפיסתי זה בא לידי ביטוי בהגברת התקשורת בין אזורים שונים במוח, ומאפשר הגמשה מחשבתית. מכאן ניתן להבין מדוע חוקרי יצירתיות רבים מתעניינים כל כך בפוטנציאל הטמון בחומרים מרחיבי תודעה. אך האם הדבר משתקף במחקריהם? בחלק הבא נמצא את התשובה‏. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Avram, M., Rogg, H., Korda, A., Andreou, C., Müller, F., & Borgwardt, S. (2021). Bridging the gap? Altered thalamocortical connectivity in psychotic and psychedelic states.  Frontiers in psychiatry ,  12 , 706017. ‏ Sensory and emotional information can include Exteroceptive information (all the five senses) and Interoceptive (hunger, temperature, stress, pain etc.). Carhart-Harris, R. L., & Friston, K. J. (2019). REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics.  Pharmacological reviews ,  71 (3), 316-344.

תרגום וסיכום מאמרו של כריס לט'בי (Chris Letheby): "The Varieties of Psychedelic Epistemology" האם ניתן "לרכוש ידע" על ידי נטילת חומרים פסיכדליים?  תשובה אפשרית אחת היא "כן". לפי גישה זו, נטילת חומרים פסיכדליים בכוחה להתניע מצב תודעתי שונה, מיסטי בהווייתו, במסגרתו קיימת נגישות למידע "על טבעי", הנמצא מחוץ לגבולות המציאות היומיומית. נהוג לכנות תפיסה זו כ"אנתאוגנית", לפיה חומרים אלו משמשים כ"סוכנים" אשר בכוחם לחבר אותנו עם "אלוהות פנימית". תשובה אפשרית נוספת היא "לא". לפי גישה זו, מטריאליזם או פיזיקליזם הם אמת מוצקה, אין מציאויות נוספות אשר מעל למציאות היומיומית וחומרים פסיכדליים למעשה משנים את הפעילות המוחית כך שנוצרת תפיסה שונה בדבר קיומה של מציאויות אלו. נהוג לכנות עמדה זו כ- Hallucinogenic ( חומרים "הזייתיים") הרואה את השפעת החומרים הפסיכדליים כאלו המייצרים "תעתועי חשיבה ותפיסה", ולכן אין בכוחם לספק לנו מידע "אמיתי" (אלא להיפך, כוחם ההזייתי רק מרחיק אותנו מ"האמת"). אפשרות שלישית, אשר נחקרת במידה צנועה יותר מקודמותיה, גורסת כי בכוחם של החומרים הפסיכדליים להעניק לנו אפשרויות למידה, זאת גם בהנחה כי אנו חיים במציאות מטריאליסטית, ללא קיומם של מציאויות נעלות נוספות. לפי גישה זו, אפשריות הלמידה אינן תלויות במציאות "על-טבעית" אך כן קיים בהן פוטנציאל להשגת תובנות טרנספורמטיביות העומדות בקנה אחד עם התפיסה המטריאליסטית. כך פותח  כריס לט'בי, מרצה בכיר לפילוסופיה מאוניברסיטת WAU אשר באוסטרליה, את מאמרו "The Varieties of Psychedelic Epistemology". המאמר שלפניכם מסדר ומסווג את העמדות השונות בדבר כוחם של החומרים הפסיכדליים לספק "אמת". לשם כך, הוא מאמץ גישה אפיסטמולוגית ("תורת ההכרה" בעברית), חקירה פילוסופית המתרכזת במהות וגבולות הידיעה, והינו חלק בלתי נפרד מהתנועה הפרוגרסיבית הרואה את הצורך בהפשטה (או הורדת סף המסתוריות - demystification) של החוויה הפסיכדלית. לט'בי מציין כי למרות וייתכן שהחוויה הפסיכדלית יכולה לספק מידע עובדתי חדש, הוא מציע לבחון אפיק מחשבה מבטיח יותר לפיו החומרים הפסיכדליים בכוחם להציע ידע חדש של עובדות ישנות (new knowledge of old facts). חומרים אלו מאפשרים לנו להבין ולהעריך ידע שכבר קיים, או שכלול וייעול של ידע זה, באופן מעמיק, בהיר, רווי רגש ומעורר מוטיבציה. לעמדה זו אמנם מספר מתנגדים. יש הטוענים כי חומרים פסיכדליים פוגעים בביצועי המנגנונים המוחיים שתפקידם לייצג את המציאות באופן מדויק. לפיהם, אין זה סביר שיש לפגיעה תפקודית מסוג זה  יתרונות עבור השגת "האמת". יחד עם זאת, המושג "פגיעה" אינו מייצג נאמנה את היכולת להשיג מידע אמין. למשל, גם על ידי שימוש במיקרוסקופ או בטלסקופ מתרחשת "פגיעה" או עיוות" באופן בו אנו וחווים את המציאות, אך מיותר לציין את התרומה המדעית לחקר האמת על ידי השימוש בהם. כלומר, למרות כי החומרים הפסיכדליים "מעוותים" במידה מסוימת את תפיסת המציאות, אין הדבר מוציא מכלל האפשרות כי בכוחם לספק תשתית עבור מידע אמין עבור מגוון רחב של תופעות. ניסיון מעשי, וקיומם של טכנולוגיות מסוימות המשפיעות על היכולות האפיסטמיות של בני אדם, משפרות אותן בתחום אחד למרות שפוגעות בהן בתחומים אחרים. לפי עמדה סקפטית נוספת, עבור כל מידע עובדתי אשר הושג על ידי מצב תודעתי כזה או אחר, קיימות שתי אפשרויות. או שניתן לאמת אותו באופן עצמאי (כלומר, ללא שימוש בחומרים) או שלא ניתן. אם ניתן, חומרים אלו אינם מעניקים יתרון מיוחד, ואם לא, אין סיבה "לבטוח" במידע זה. תשובה לשאלה זו היא מהות מאמרו של לט'בי, לפיו, כוחם של חומרים פסיכדליים לספק ידע עובדתי אכן עדיין מוטל בספק, אך בכוחם לספק לנו גישה לסוגי ידע אחרים המוצגים להלן: ידע ש../על/אודות  ("Knowledge That") באופן אינטואיטיבי, כאשר אנו חושבים על המושג "ידע", אנו בדרך כלל חושבים על מה שפילוסופים מתחום האפיסטמולוגיה מכנים "ידע עובדתי" (Factual Knowledge), או במילים אחרות, ידע ש../.על/אודות. ידע מסוג זה מסוג זה נרכש בדרך כלל על ידי קריאה בכתבים או מעדויות. הוא בא לידי ביטוי בידיעה שהצהרות מסוימות נכונות, שעובדות או מצבי עניינים מסוימים קיימים (פריז היא בירת צרפת או שמים רותחים ב-100 מעלות כאשר אני בגובה פני הים). זהו סוג הידע העומד על הפרק בטענות לפיהם פסיכדליים יכולים לקדם תפיסה על-חושית אמיתית, כמו טלפתיה או חיזוי העתיד - אבל הצעות כאלה אינן עולות בקנה אחד עם הפיזיקליזם, ועדיין חסרות ראיות משכנעות להן (למעוניינים בנושא זה, מומלץ להתעמק בכתביו של רופרט שלדרייק - Rupert Sheldrake). יחד עם זאת, קיים ידע מסוג אחר, כזה שקשה להפריך או לאמת, כזה שהיה מוסתר או חבוי בהתאם לעמדה הפסיכולוגית הרווחת המאמינה בקיומו של התת-מודע. יכולתם של הפסיכדליים "לחשוף" אלמנטים מנטאליים בלתי ידועים נמצאת במרכז הגישה הפסיכוליטית אשר שלטה באירופה של שנות ה-60. בגישה זו, המטופלים נוטלים מינון בינוני-נמוך של חומרים פסיכדליים (בעיקר LSD) זאת על מנת לשחרר חומר תת מודע (תשוקות מודחקות, זיכרונות טראומטיים וכו') כך שיהיה זמין עבור עיבוד מיטיב. כפי שמציין הפילוסוף מטזינגר (Metzinger), מטופלים רבים אשר עברו את הטיפול הפיסכוליטי אכן דיווחו על התגלויות ברורות להם מתאם חיובי עם שיפור קליני מובהק. סביר להניח כי לפחות חלק מתובנות אלו אכן קשורות למידע אמיתי. אין ספק האמנם כי אנשים תחת השפעת חומרים פסיכדליים חווים תחושה של השגת ידע אמיתי אודות המתרחש בנפשם. מתוך כך חשוב לשאול שתי שאלות. הראשונה, האם קיים מתאם חיובי בין תובנות אלו לבין שיפור קליני (הבא לידי ביטוי בהקלת סימפטומים)? השנייה, האם אותם תובנות "אמיתיות"? בקשר לשאלה הראשונה, נראה כי לא ניתן לומר עדיין בוודאות האם אלו ה"תובנות" עצמם אשר אחריות לשיפור הקליני, שכן, רוב המחקר העדכני מתרכז במתאם בין חוויות פסיכדליות מסטיות לבין הקלה בסימפטומים. בקשר לשאלה השנייה, גם תחושה של תובנה, אפילו אם אין תובנה זו "אמיתית" הלכה למעשה, יכולה להביא עמה רווחה רגשית וערך טיפולי. אפשר להגדיר תופעה זו כ"וודאות פנומנולוגית – החוויה של ידיעה אינה זהה להצדקה אפיסטמולוגית" (ווינדט, 2011). איך ניתן לדעת מה נכון? האם מדובר בידיעה אמיתית או רק בתחושה של ידיעה? על מנת לענות על כך, עלינו לדמיין כי יש ברשותנו הדרך להימצא בעמדה בלתי תלויה ממנה נוכל להפריך או לאמת אובייקטיבית את התובנות אשר עלו אצל המטופלים במסגרת החוויה הפסיכדלית. זו היא למעשה הבעיה המתודולוגית המוכרת, הגדולה ביותר, של חקר התודעה – החובה להישען בכבדות על סובייקטיביות, על התבוננות פנימית המתווכת על ידי דיווח מילולי. פתרון אפשרי לבעיה זו היא על ידי השענות על תאוריה בדבר תפקודם הקוגניטיבי של אזורי מוח המגיבים לצריכת חומרים פסיכדליים, וכי תגובה זו היא האחראית לעלייתם למודעות של אותם תובנות. רובין קרהרט הריס וקארל פריסטון (2010) גבשו תאוריה "נאו-פרודיאנית" לפיה הדינמיקה בין אזורים מוחיים אסוציאטיביים (אזורי מוח מתקדמים מבחינה אבולוציונית האחראיים על יכולות חשיבתיות גבוהות דוגמת "רשת ברירת המחדל") לבין אזורי מוח רגשיים (המערכת "הלימבית"), תחת השפעת חומרים פסיכדליים היא האחראית להצפתם של אותם תובנות "אמיתיות". האפשרות אמנם כי תאוריה זו אכן משקפת את הנעשה בפועל עדיין זקוקה לתימוכין נוספים. אפשרות נוספת לבדיקת התקפות של התובנות אשר עולות במהלך מסעות פסיכדליים היא בדיקתם כנגד תוצאות של מדדים התנהגותיים. למה הכוונה? הטרמה רגשית או תפיסתית המבוצעת לפני ההליך הפסיכדלי (הטרמה במקרה זה היא חשיפה למידע באופן מהיר ביותר, ובכך לתפיסתו ברמה תודעתית כלשהי שאינה מודעת. הצלחת ההטרמה נמדדת על ידי בדיקה האם גירוי זה מעורר תגובה שונה ממידע אחר שאינו הוטרם). כלומר, אם מבצעים לנבדקים הטרמה לפני נטילת החומרים הפסיכדליים, מעניין יהיה לבדוק האם מידע זה "יצוף" למודעות לאחר השימוש בהם. שיטה זו לבדיקת מהימנות התובנות נערכה על נבדקים המתמקצעים במדיטציה, ואין סיבה להעריך את אי היכולת להתאימו לעוסקים במחקר פסיכדלי. כיוון מחשבה אפשרי נוסף נובע מדיווחים רבים של המשתתפים בטקסי איוואסקה (חליטה בה DMT הינו הרכיב הפעיל) לפיהם הם רוכשים תובנות לגבי התודעה של האדם האחר. לפי דברי החוקר שנון (Shanon 2010), המשתמשים באיוואסקה מרגישים לעיתים קרובות שכאשר הם מתבוננים באדם האחר, הם "מבינים" משהו בסיסי לגבי אופיו, כאילו הביוגרפיה של האדם, מחשבותיו או רגשותיו "רשומים על פניו". האם תובנות אלו ברות תוקף? נראה כי ניתן, בעיקרון, לבחון זאת באופן יחסית פשוט בהינתן מערך בדיקה אובייקטיבי. למשל, בחינה האם הדיווח אודות אדם-X של המשתמש/ת באיוואסקה תואם מבחן אישיות אובייקטיבי של אותו X על ידי מבחנים פסיכולוגיים כאלו ואחרים. חשוב לציין אמנם כי מערך מחקרי שכזה מחייב מספר אנשים לצרוך את החומרים הפסיכדליים ביחד, דבר שאינו מתרחש בדרך כלל במחקר הפסיכדלי העכשווי (צריכה מרובת משתתפים אכן קוראת במסגרות טקסיות, אך מחקר מערך מרובה משתתפים מסוג זה גם מעלה קשיים מתודולוגיים מהותיים) . בנוסף, קיימות עדויות נקודתיות שפסילוסיבין, החומר הפעיל ב"פטריות ההזיה", פוגם ביכולת זיהוי רגשות המשתקפים מהבעות פנים (גם כאן אמנם קיימת סוגייה, שכן הבעות הפנים הוצגו לנבדקים על גבי שקפים, ומעניין יהיה לראות האם הפגיעה מתרחשת גם כאשר הנבדקים נחשפים להבעת רגשות כחלק ממפגש אמיתי, פנים אל פנים). שנון (2010) העלה בנוסף תופעה מעניינת, במסגרתה חומרים פסיכדליים מאפשרים גילוי תובנות אישיות אבסטרקטיות בדבר זיהוי תבניות מחשבתיות והתנהגותיות. לדוגמא, משתתפים שראו חזיונות אודות פרקים בחייהם תחת השפעת החומרים "הוצבו" זה לצד זה בסדר שאינו דווקא כרונולוגי, אל תמטי (נושאי). הדבר אפשר להם לראות את הדומה או השייך באירועים אשר כביכול קשורים אחד לשני באופן שטחי בלבד. הדבר נראה סביר לחלוטין, שכן ידוע כי אחת ההשפעות של חומרים פסיכדליים היא העצמת זיהוי תבניות, זיהוי לו ערך טיפולי רב. קשה אמנם לבחון טענות אלו, שכן קיים אתגר גדול בקביעה איזו תבנית נחשבת כ"אמיתית" ואיזו תבנית היא תוצר של פראידוליה (תופעה פסיכולוגית בה נתפס גירוי עמום כלשהו כמוכר ובעל משמעות) או "כפיית תבנית". לסיום פרק זה, פיילוט ניסויי מעניין נוסף מעלה את הסברה כי חומרים פסיכדליים יכולים לתמוך ביכולת המשתתפים לגלות רעיונות חדשים או לפתור בעיות באופן יצירתי בתחום התמקצעתם (הרחבה בנושא "פסיכדליים ויצירתיות" ניתן למצוא באתר תחת לשונית "מאמרים"). למרות שיש צורך במחקרים נוספים אשר יתמכו או ישללו טענה זו, קיימת סבירות שיש בה אמת רבה. סבירות זו נסמכת על כך שנטילת חומרים פסיכדליים בכוחה להגביר את "הקשר הגילוי" (Context of discovery) כפי שנהוג לכנות זאת בתחום "הפילוסופיה של המדע", בכך שהם מאפשרים "חשיבה מחוץ לקופסא" על מנת לגבש כיווני מחשבה חדשים נוספים. יחד עם זאת, יש הבדל בין "הקשר הגילוי" לבין "הקשר ההצדקה" (Context of justification)  לפיו רעיונות חדשים אמורים להיבחן גם לאור ממד "המתאימות" או "הדיוק" שלהם עבור המציאות בשטח. קיימות אם כך שתי טענות אפשריות. הראשונה, חומרים פסיכדליים עוזרים לאנשים להעלות רעיונות חדשים ומעניינים. השנייה, חומרים פסיכדליים עוזרים בנוסף בבחינת "מתאימות" הרעיון למציאות הקיימת. הטענה השנייה מסובכת להוכחה, ומכילה בתוכה לבטים אפיסטמולוגיים הזקוקים למחקר נוסף. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Letheby, C. (2019). The varieties of psychedelic epistemology.‏ Albahari, M., 2014. Insight knowledge of no self in Buddhism: An epistemic analysis. Philosophers’ Imprint, 14(21), pp. 1-30  Baer, R.A., 2009. Self-focused attention and mechanisms of change in mindfulnessbased treatment. Cognitive Behaviour Therapy, 38(S1), pp.15-20  Bortolotti, L., 2015. The epistemic innocence of motivated delusions. Consciousness and cognition, 33, pp.490-499  Bouso, J.C., Fábregas, J.M., Antonijoan, R.M., Rodríguez-Fornells, A. and Riba, J., 2013. Acute effects of ayahuasca on neuropsychological performance: differences in executive function between experienced and occasional users. Psychopharmacology, 230(3), pp.415-424.  Bouso, J.C., Palhano-Fontes, F., Rodríguez-Fornells, A., Ribeiro, S., Sanches, R., Crippa, J.A.S., Hallak, J.E., de Araujo, D.B. and Riba, J., 2015. Long-term use of psychedelic drugs is associated with differences in brain structure and personality in humans. European Neuropsychopharmacology, 25(4), pp.483492.  Brewer, J., Garrison, K. and Whitfield-Gabrieli, S., 2013. What about the “self” is processed in the posterior cingulate cortex?. Frontiers in human neuroscience, 7, p.647 Carhart-Harris, R.L. and Friston, K.J., 2010. The default-mode, ego-functions and freeenergy: a neurobiological account of Freudian ideas. Brain, 133(4), pp.12651283 Carhart-Harris, R.L., Erritzoe, D., Williams, T., Stone, J.M., Reed, L.J., Colasanti, A., Tyacke, R.J., Leech, R., Malizia, A.L., Murphy, K. and Hobden, P., 2012. Neural correlates of the psychedelic state as determined by fMRI studies with psilocybin. Proceedings of the National Academy of Sciences, 109(6), pp.21382143.  Carhart-Harris, R. L. and Friston, K. J., 2019. REBUS and the anarchic brain: toward a unified model of the brain action of psychedelics. Pharmacological Reviews, 71, pp. 316-344.

ג'ולי מגיעה לאחד מביתי החולים בלונדון לטיפול מיוחד במינו. היא לבושה בטרינינג שגדול עליה בכמה מידות, מאופרת בכבדות ועייניה שקועות עמוק ברצפה. ג'ולי, צעירה בת 23, משתתפת במחקר חדש הבוחן את יכולותיו של הפסילוסיבין, חומר משנה תודעה ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, לסייע בטיפול בחרדה. ג'ולי ניסתה כמעט כל טיפול אפשרי. אישי, קבוצתי, פסיכיאטרי ומשפחתי. למרות שאלו סייעו רבות, עדיין קשה לה לשבור את הפחד הכרוך באכילה ועלייה במשקל. בתקווה שהטיפול הניסיוני בפיסלוסיבין יוכל לסייע במקום בו טיפולים אחרים נכשלו, הסברתי לג'ולי שאנו עתידים לעבור יחדיו שלושה מפגשי הכנה לקראת החוויה הפסיכדלית. לאחר מכן, ניפגש בקליניקה אחרת, שונה מאוד בצורתה מקליניקה רגילה, שם היא תיטול גלולה ובה 25 מיליגרם של פסילוסיבין. הניסויי יסתיים לאחר שלושה מפגשים נוספים בהם נבצע "אינטגרציה" של החוויה הפסיכדלית. התיאור שמובא לפניכם ממחיש את המבנה העכשווי והמקובל ביותר של הטיפול הקליני הנתמך בחומרים פסיכדליים מהמשפחה הקלאסית. ברובן המוחלט של המדינות, כולל כאן בישראל, טיפול מסוג זה יכול להתקיים רק במסגרת מחקרית. המגבלות החלות על ממסדי בריאות הנפש עיצבו במידה רבה את מבנה הטיפול כך שיוכל לעמוד במשאבים המוגבלים המוענקים לטיפולים הנחשבים "פורצי דרך". לאור העלייה המרשימה של מחקרים מסוג זה ברחבי העולם, המתעניין בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה יכול בטעות לחשוב שזהו המבנה הטיפולי-פסיכדלי היחיד שקיים. במאמר זה נראה כי לא כך הדבר. עולם הטיפול הפסיכדלי רחב ומגוון, כאשר חלקו הגדול נמצא "מתחת לרדאר", בעבודה של מטפלים עצמאיים אשר חלקם פועלים מתחת לפני שהשטח. המאמר שלפניכם יתרכז בסוגי הטיפול הנחשבים כ"מערביים", בעוד שמאמר נפרד יוקדש לתהליך הריפוי המסורתי, כפי שמתבצע זה אלפי שנים בחברות ותרבויות מסורתיות ברחבי העולם. סקירה קצרה אודות ההיסטוריה של הטיפול הפסיכדלי המערבי אחד מקווי המחשבה הדומיננטיים של המחקר המערבי הראשוני בחומרים פסיכדליים עסק בשאלה האם בכוחם של חומרים אלו להעניק את המפתח להבנת מבני הבסיס של הפרעות נפשיות שונות. תפיסה זו ראתה דמיון רב בין החוויה הפסיכוטית לחוויה הפסיכדלית, דבר שהוביל רבים מבין הדוגלים בתפיסה זו לכנות חומרים אלו "כמחקי פסיכוזה" (Psychotomimetics). על ידי חקר המנגנון הביולוגי מאחורי השפעתם של חומרים פסיכדליים, אותם חוקרים האמינו כי המסתורין העופף את ההפרעות הפסיכוטיות יחשב בעזרת אותם חומרים כנחלת העבר. אחד מאבות הרעיון שחומרים פסיכדליים מייצרים "פסיכוזה מלאכותית" הוא הפסיכיאטר הגרמני אמיל קריפלין (Emil Kraepelin) אשר האמין כי מקור ההפרעות הנפשיות הוא בתפקוד ביולוגי וגנטי לקוי, אמונה שהובילה לניסויים מגוונים "בעירור הפסיכוזה" על ידי חומרים שונים. ממשיכי דרכו הרבו להשתמש במסקלין לתיאור ההפרעות הנפשיות, מאמץ שכלל במקרים רבים גם התנסות אישית. חוקרים אמריקאים שבאו בעקבותיהם הוקסמו גם הם מהשפעותיו של המסקלין, ואף ערכו תצפיות בריטואלים דתיים של שבטים אינדיאנים שבמרכזם השימוש בפיוטה, קקטוס בו המסקלין משמש כמרכיב הפסיכדלי הפעיל. לב העיסוק בשנים אלו התרכז בתיאור השפעת החומרים, ולאו דווקא בסגולותיהם הרפואיות. כמעט במקביל להתעניינות במסקלין, רבים רואים דווקא בגילוי ה- LSD על ידי אלברט הופמן (Albert Hofmann), כימאי במעבדות "סאנדוז" (Sandoz laboratories), כיריית הפתיחה של התעניינות המערב בסגולות הטיפולית בחומרים משני תודעה. התדהמה שבכוחה של כמות קטנה כל כך של LSD לגרום לשינויים תודעתיים פונדמנטליים הכתה חוקרים רבים, והיא שהובילה להפצה כמעט מסחרית של אותו חומר מסתורי. בשנות ה-50 וה-60, מדענים ומטפלים ברחבי העולם ערכו ניסויים רבים אודות הפוטנציאל הכימי-טיפולי והפסיכולוגי של ה-LSD וחומרים משני תודעה נוספים. עד לאמצע שנות השישים, נכתבו למעלה מ-1000 מחקרים אשר כללו מעל ל-40,000 נבדקים ברחבי העולם. רובו של המחקר ההתחלתי ב-LSD התרכז בהשוואה שבהשפעותיו על מטופלים המתמודדים עם הפרעות מהקשת הפסיכוטית (בעיקר סכיזופרניה) לבין נבדקים "בריאים". בין הממצאים השונים, בלט מיוחד היכולת של ה-LSD במינון נמוך להקל על התהליך הטיפולי על ידי שחרור חומר "מודחק" ולהעלותו בקלות לתודעה. תיאור מסוג זה התגבש שלא במקרה. בשנים אלו שלטה באירופה הגישה הפסיכואנליטית, ולכן נבדקה היכולת של אותם חומרים לסייע בתהליכים טיפוליים השאובים מעולמה של גישה זו (כדוגמא, על ידי סלילת דרך לגילוי "התת מודע", החלשתם של "הגנות" נפשיות, הגעה לקתרזיס הוא השחרור רגשי כתוצאה מתובנות חדשות - Abreaction ,  וכו'). כך למשל נכתב על תווית ה"דליסיד" (‘Delysid’), שמו השיווקי של  ה-LSD,  אשר הופץ למעבדות השונות על ידי מעבדות "סאנדוז": עבור הבוחנים חומר זה לשימוש פסיכותרפי אנליטי: על מנת להעלות למודע חומר "מודחק" ולהענקת "הירגעות מנטאלית", במיוחד במצבי חרדה ואובססיות נוירוטיות, המינון ההתחלתי המומלץ הוא 25µg. יש להוסיף מנה נוספת של 25µg עד השגת מינון אופטימלי (בין µg 50 ל- µg 200 בדרך כלל). רצוי להעניק את הטיפול האינדיבידואלי במרווחים של שבוע.   עבור מחקרים ניסויים אודות טבע הפסיכוזה: ביכולתו של הפסיכיאטר הבוחן, על ידי נטילת החומר בעצמו, להשיג תובנות אודות עולם הרעיונות והתחושות של מתמודדי הנפש ("חולי נפש" בשפת המקור). השימוש בחומר יכול להעלות מודלים של פסיכוזה, הנמשכות זמן מוגבל, באוכלוסיות "בריאות", ובכך לערוך ניסויים אודות מקורות מחלות הנפש. עבור נבדקים "בריאים", מינונים בין µg  25 - µg 75  נחשבים כמספקים על מנת לייצר מצב פסיכוטי-הזייתי. אצל נבדקים המתמודדים עם פסיכוזה או אלכוהוליזם כרוני, נחוצות מנות גדולות יותר. עם השנים, ההתעניינות באפקט הטיפולי של חומרים משני תודעה הורחבה להתמודדויות נפשיות נוספות כולל דיכאון, התמכרויות והפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD). הפסיכיאטרים הופר ואוסמונד (Hoffer and Osmond) החלו לחקור פסיכותרפיה משולבת שימוש ב-LSD לטיפול באלכוהוליזם. למרות שתוצאותיו לא היו חד משמעתיות, גבר עניין רב שבשילוב בין פסיכותרפיה לבין האפקטים הייחודיים של משני תודעה. ב-1959 נערך הכנס הבין לאומי הראשון לטיפול ב-LSD, במהלכו שיתפו קליניקיים רבים אודות תובנותיהם אודות השילוב של חומרים משני תודעה וטיפול נפשי מקביל. בשנים אלו, התבססו שתי פרדיגמות שונות לאופן השילוב שבין פסיכותרפיה וחומרים משני תודעה (עוד נעסוק בהרחבה אודות שתי הפרדיגמות בהמשך המאמר): תחילת ההסתבכות לא כולם ראו בעין יפה את המחקר והתעניינות הטיפולית שבשימוש באותם חומרים. מאז חדירתם למעבדות המחקר, היו שהאשימו, במידה רבה של צדק, את העוסקים במלאכה בשימוש בלתי זהיר ומובחן אשר נגמר לעיתים בהחמרת מצבם של משתתפי המחקר, בעיקר אצל אלו אשר סבלו מהפרעות פסיכוטיות. נוצר פיצול בין אלו שראו את תהליך הריפוי דווקא על ידי חשיפה, נגיעה ועיבוד של המכאובים הנפשיים, שם לחומרים משני תודעה אפקט ייחודי, והיו שחשבו ששימוש בחומרים פסיכו-פרמקולוגים נועד להפחתת סימפטומים ואלחוש החוויות המכאיבות, ובהימנעות מתהליכים אשר יעצימו את השפעתם, אפילו אם באופן זמני בלבד. למרות הביקורת, המחקר והטיפול הפסיכדלי הורחב גם לשימוש בפסילוסיבין, חומר פסיכדלי בעל מנגנון פעולה מוחי דומה לשל ה-LSD. ב-1960, במסדרונות אוניברסיטת הרווארד, צמח לו פרויקט מיוחד במינו - "פרויקט הפסילוסיבין של אוניברסיטת הרווארד" ("Harvard Psilocybin Project") הוקם כתוכנית מחקר פסיכולוגי אודות חומרים משני תודעה על ידי טימותי לירי (Timothy Leary) וריצ'רד אלפרט (Richard Alpert). הפרויקט בחן את השפעת פטריות הפסילוסיבין על מאות מתנדבים, זאת בתנאים "נטורליסטיים" (תצפית, רישום ועיבוד השפעות החומר הפעיל בסביבה הטבעית של הנבדקים, ללא מניפולציה מחקרית מכוונת). הפרויקט אחראי לכמה וכמה מחקרים פורצי דרך, אשר בין הבולטים שבהם הוא ניסוי בית הכלא "קונקורד" (Concord State Prison). המחקר בחן את השפעותיו של הפסילוסיבין, בשילוב פסיכותרפיה, על התנהגות אסירים בעת שחרורם. את החוקרים עניין האם אותם אסירים יגלו פעילות חברתית חיובית (פרו-סוציאלית) וישאירו מאחור את אורך חייהם ה"עברייני". מחקר בולט נוסף הוא ניסוי "יום שישי הטוב" ("Good Friday Experiment") אשר נערך על ידי וולטר פאנקה (ובהנחייתם של לירי ואלפרט) בכנסיית "מארש" אשר בבוסטון. המחקר בחן האם בכוחו של הפסילוסיבין לעורר חוויה מיסטית-רליגיוזית אצל סטודנטים בעלי זיכה דתית. בשלב מאוחר יותר, נערכו במסגרת הפרויקט גם ניסויים ב-LSD. הפרויקט נסגר בשנת 1962 ובנסיבות מחמירות. אלפרט ולירי הואשמו בחציית גבולות אתיים משמעותיים אשר כללו בין היתר שידול סטודנטים לצריכת פסילוסיבין ו-LSD, שימוש משותף של לירי ואלפרט בחומרים בנוכחות תלמידים ובמתן החומרים בניגוד להנחיות האוניברסיטה. תוצאותיה של פרשייה זו הובילו לפיטורם של לירי ואלפרט, מה שלא מנע מהם להקים זמן קצר אחר כך ארגון יוצא בשם "הפדרציה הבין לאומית לחופש פנימי" (International Federation for Internal Freedom) אשר המשיך לעסוק בהשפעות הטיפול הפסיכדלי. ב-1966 הפסיקה מעבדת "סאנדוז" להפיץ את ה- LSD כתוצאה מ"תגובה ציבורית בלתי צפויה", אשר במרכזה העלייה החדה שבשימוש של החומר לצורכי פנאי (Recreational use). השימוש הגובר בקרב "תנועות נגד" שונות אשר העצימו חששות בקרב מוסדות השלטון, דבר שלבסוף הוביל בעקיפין לקמפיין ה"מלחמה בסמים" של ממשל ניקסון. ביחד עם החמרת דרישות ה-FDA להוכחת בטיחותם של אותם חומרים, העושר המחקרי של הטיפול בחומרים משני תודעה התמוטט כמעט בין לילה. יוצא מן הכלל היא תוכנית המחקר ב-LSD אשר בבית החולים "ספרינג גרוב" אשר במרילנד (Spring Grove State Hospital, Maryland) אשר המשיך לערוך ניסויים עד לשנת 76, וסיפק תובנות מחקריות איכותיות אודות הטיפול באלכוהוליזם, דיכאון וחרדה. אחד ממחוללי העשייה המרכזיים בבית החולים "ספרינג גרוב" היה הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (Stanislav "Stan" Grof). גרוף נחשב לאחד החוקרים והמטפלים המנוסים ביותר בשימוש ב- LSD, דבר שהובילו לקדם את אחד מזרמי הפסיכולוגיה המשפיעים, אך עם זאת גם השנויים ביותר במחלוקת, הוא הפסיכולוגיה הטראנספרסונלית (Transpersonal Psychology). גרוף האמין כי בעת הימצאות במצבי תודעה בלתי רגילים, האדם מושפע מחוויות ביוגרפיות מוקדמות, בעיקר כאלו שמקורן בתהליך ההיריון והלידה, וחשוף למגוון רחב של תופעות "על אנושיות". ההתמסרות לאותם תהליכים, לפי גרוף, מעוררת את "החוכמה הטבעית" המשורשת באדם  והיא אשר מובילה להחלמה ספונטנית. גרוף אף ייסד את אחד משיטות הטיפול במצבי תודעה הבלתי הרגילים הפופולריות ביותר אותה כינה "הנשימה ההולוטרופית", שיטה בה ניתן על ידי מקצבי נשימות שונים להבקיע אל עבר מצבי תודעה "פסיכדליים" גם ללא שימוש בנטילת חומרים פסיכואקטיביים. בשנות ה-70 המאוחרות הוצאו מהחוק החומרים הפסיכדליים הקלסיים, עונשים כבדים במיוחד הוטלו על השימוש בהם, והמחקר אודותם הופסק לחלוטין. 20 שנה נוספות חלפו עד שבמעבדה קטנה בבית הספר לרפואה של "ניו מקסיקו", הפסיכיאטר ריק סטראסמן (Strassman) הצית מחדש את מחקר הפסיכדלי החוקי בבני אדם. סטראסמן, בניגוד לקולגות קודמות, פנה לעסוק בחקר חומר פסיכדלי שונה בעל השפעה פנומנולוגית יוצאת דופן. אותו חומר הוא הדי. אם. טי. (DMT), או בשמו המלא, דימתילטריפטאמין (Dimethyltryptamin). סטראסמן כינה חומר זה בשם "The Spirit Molecule", שכן השפעותיו כללו מאפיינים הנחשבים כ"מיסטיים", הכוללים חזיונות, שמיעת קולות, ניתוק תודעה מגוף, מפגש עם "ישויות", חווית רגשות עזים ותחושת הטמעת משמעות עוצמתית. בין השנים 1990-1995, 400 מנות של די.אם.טי ניתנו למעלה מ-60 משתתפים, תקופה בה רואים רבים כתחילת ה"רנסנאס הפסיכדלי". שובו של המחקר הפסיכדלי המודרני מאז תחילת שנות ה-2000, אנו עדים לתחייה מחודשת של המחקר בחומרים פסיכדליים. טכנולוגיות הדמיה מוחית שונות העניקו להתעניינות המחודשת את היכולת לבחון את השפעת החומרים ברמה המולקולרית, על מנגנוני פעולתם המוחי, על האינטראקציות המורכבות המתרחשות בין רשתות נוירונים מורכבות ובחינת המתאמים הקיימים בין ממצאים אלו לבין דיווחים אודות הרווחה הנפשית. בין הדמויות הבולטות של הרנסנס הפסיכדלי חשוב לציין את מדען המח רובין קארהרט הריס (Robin Carhart-Harris) מאוניברסיטת אימפריאל קולג' אשר בלונדון. הריס אחראי לכמה מהתאוריות הבולטות ביותר אודות הקשר שבין השפעת החומרים ברמה הנוירולוגית לבין השפעתם הפסיכולוגית. בין התאוריות המרכזיות נציין את היפותזת "האנטרופיה המוחית" (The Entropic Brain Hypothesis), מודל "הרפיית האמונות תחת חומרים משני תודעה" (The REBUS Model) והשפעת אותם חומרים על ה"קנליזציה המוחית" ("תיעול"). חוקר נוסף שיש לציין הוא רולנד גריפיט' (Ronald Griffiths) אשר שימש כראש המחקר הפסיכדלי באוניברסיטת ג'ון הופקינס. תחת הנהגתו, המחקר בג'ון הופקינס התמקד, בין השאר, בתפקיד התלמוס (מבנה מוחי עשיר בנוירונים המתפקד כתחנת ממסר של מידע המגיע מהחושים) בהבנת המכניזם העומד מאחורי החוויה הפסיכדלית. לאחר שסקרנו את ההיסטוריה של הטיפול המשלב חומרים פסיכדליים, בחלקו השני של המאמר נבין את ההבדלים שבין הטיפולים השונים הכוללים את "הטיפול הפסיכדלי המודרני", "הטיפול הפסיכוליטי", "הטיפול הסומאטי פסיכדלי", "הטיפול האנקליטי" ו"הטיפול הפסיכדלי-היפנוטי". אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Zafar, R., Siegel, M., Harding, R., Barba, T., Agnorelli, C., Suseelan, S., ... & Erritzoe, D. (2023). Psychedelic therapy in the treatment of addiction: the past, present and future.  Frontiers in Psychiatry ,  14 , 1183740. ‏ Carhart-Harris, R. L., & Goodwin, G. M. (2017). The therapeutic potential of psychedelic drugs: past, present, and future.  Neuropsychopharmacology ,  42 (11), 2105-2113.‏ Sessa, B. (2016). The history of psychedelics in medicine.  Handbuch psychoaktive substanzen , 1-26.‏

אם אתם אזרחים אמריקאים, ויש לכם מרשם מרופא משפחה, באפשרותכם להזמין לביתכם את אחד מחומרי משני התודעה החזקים ביותר, ללא צורך בליווי רפואי צמוד. אנחנו מדברים על קטמין, חומר משנה תודעה סינטטי ממשפחת הדיסוציאטיביים (מאלחשים. חומר לו השפעה של "ניתוק" או "הפרדה" תודעתית בין חווית הגוף לבין החוויה המחשבתית או הרגשית), אשר נהנה בשנים האחרונות מתימוכין רב ליעילותו בטיפול באתגרים נפשיים רבים  בינהם דיכאון, חרדה, התמכרויות, הפרעות אכילה וכאבים כרוניים.  לצד שימוש מסוג זה, שרבים מאנשי המקצוע רואים בו כמופקר בלשון המעטה, קיים גם טיפול מקצועי ויעיל, המוענק במרפאות מורשות באופן מפוקח ומקצועי עבור אלו הסובלים מקשיים נפשיים אשר נמצאו כעמידים לטיפולים אחרים. במאמר זה נכיר את ההיסטוריה של "הקטמין", את השפעתו המוחית, נראה כיצד מתורגמת השפעה נוירופיזיולוגית זו לחוויה נפשית-פסיכולוגית, ונסקור את סוגי הטיפול השונים אשר זכו לתיקוף מחקרי. ההיסטוריה של הקטמין בקצרה הקטמין משמש כחומר הרדמה זה עשרות שנים. הוא סונתז לראשונה ב-1962 על ידי חברה אמריקאית בשם "פארק דייוויס" (אשר תהווה לימים חלק מחברת "פייזר") במטרה למצוא תחלופה לחומר הרדמה אחר (פאנציקלידין -PCP) לו תופעות לוואי קשות. לאחר שהקטמין נוסה על בעלי חיים ולאחר מכן גם על אסירים), אושר החומר לשימוש רפואי. במהלך מלחמת ווייטנאם, הצבא האמריקאי השתמש רבות בקטמין, זאת מכיוון שבנוסף לתופעות הלוואי המועטות יחסית, אפשר טיפול אפקטיבי, סטרילי ומהיר בשדה הקרב. הפופולריות הרבה של הקטמין במישור הצבאי לא פסחה גם על סביבות שונות בתכלית. לאפקט הדיסוציאטיבי, אותו ריחוק או ניתוק תודעתי מרגשות, תחושות או מחשבות, היה ביקוש רב בקרב צרכני החומרים הפסיכדליים. הקטמין נדד מהמסגרות הרפואיות אל עבר סצנות הרייב השונות, דרך פסיכונאוטים, ואפילו עד לשימוש מערכות הביטחון, אשר השתמשו בחומר על מנת לאלחש את התנגדותם של פורעי חוק בהליך מעצרם. הן בסצנת הרייב והן במסגרות האחרות, הקטמין ניתן כמובן ללא פיקוח רפואי, דבר שהוביל לנזקים גופניים ואף למקרי מוות רבים. מכאן לא ארכה הדרך להכפפת החומר תחת רשימת החומרים המחויבים בפיקוח במהלך שנות ה-90. מה מושך כל כך באותו חומר סינטטי אשר נועד לשימוש רפואי בלבד? לא ניתן להבין זאת ללא הבנה כללית אודות המתרחש במוחנו כאשר אנו תחת השפעת החומר. מה קורה במוחנו כאשר אנו צורכים קטמין דרכי ההשפעה של הקטמין על מערכת העצבים המרכזית נרחבות ומורכבות, ולכן לא נסקור אותן במלואן. נתרכז אמנם בתהליכים המוחיים אשר מתורגמים לבסוף להטבה נפשית. חשוב לציין כי המחקר אודות ההשפעות הנוירולוגיות-פסיכולוגיות של הקטמין עדיין תחת מחקר מעמיק, כך שהמידע הקיים מתעדכן באופן תדיר. נכון להיום, ניתן לסקור את השפעת הקטמין בכמה אפיקים: 1. קטמין כמעצים את הגמישות המוחית הגמישות המוחית, או בשמה האחר "נוירופלסטיות", הינה תהליך טבעי המתרחש במוחנו כל העת. במסגרת התהליך, מתרחשים שינויים בטיב ואופן החיבוריות שבין תאי העצב שבמוחנו, זאת בתגובה לסביבה בה אנו חיים. למעשה, ניתן לומר כי הגמישות המוחית היא המאפשרת את תהליך הלמידה. לדוגמא, כאשר אנו משננים חומר מסוים לקראת מבחן, אנו משנים את המבנה והתפקוד של רשתות עצביות, דבר שיוצר בסופו של דבר זיכרון חדש. מחקרים מצביעים על כך שעלייה בחיבוריות שבין תאי העצב, הן אם מדובר בעלייה בחיבוריות הכללית או בחיבוריות באזורים ספציפיים (בעיקר אזורים הקשורים לחוויה רגשית), מפחיתה מתסמיני האתגרים הנפשיים כמו דיכאון או חרדה. לקטמין השפעה מיוחדת על אותה גמישות מוחית בשלושה אופנים: א. הגברת הגמישות המוחית דרך פעילותו של המוליך העצבי "גלוטמט":   מולכים עצביים הינם חומרים המאפשרים העברת מסרים אלקטרו-כימיים בין תאי העצב שבמוחנו. רובם של חוקרי המוח הותודעה מאמינים כי אותה העברת מסרים אלקטרו-כימית מתורגמת בסופו של דבר למחשבות שלנו, לרגשות שלנו, לתודעתנו ולתהליכים שאינם מודעים כגון תפקוד מערכת העיקול, וויסות טמפרטורה או הסדרת קצב הלב. בין המוליכים העצביים העיקריים במוח האדם נמצא חומר מעניין אחד בשם "גלוטמט". הגלוטמט הינו המוליך העצבי הנפוץ ביותר במוח, ובהקשר מאמר זה, יש לו תפקיד חשוב בתהליכי למידה וזיכרון. הוא נחשב למוליך עצבי "מעורר". למה הכוונה? מוליך עצבי שמעורר תאי עצב נוספים לפעולה, או באופן מדויק יותר,  מוליך עצבי שפעילותו מעלה את הסבירות שמסר אלקטרוכימי נוסף יעבור בין תאי העצב השונים. כאשר אנו צורכים קטמין, אנו מעלים את יכולת המח להשתמש בגלוטמט. כיצד?  כאן יש צורך להבין את ההבדל בין שני סוגים של תאי עצב. האחד, "תא עצב מעורר", כלומר, תא עצב שפעילותו מעלה את הסבירות לפעולה של תאי עצב נוספים. השני, "תא עצב מעכב", תא שמונע את הסבירות לפעולה של תאי עצב נוספים. ניתן לומר שהקטמין חוסם את פעילותם של "תאי העצב המעכבים", כך שבסיכומו של דבר, יש יותר פעילות של תאי עצב מעוררים במערכות מוחיות החשובות לתפקוד נפשי בריא (עליהם נרחיב בהמשך). כאשר יש יותר פעילות במערכת, יש יותר גלוטמט, ואם יש יותר גלוטמט, מתעצמת הגמישות הבין עצבית. התעצמות הגמישות הבין עצבית מקושרת להפחתה בתסמיני דיכאון וחרדה. אם הלכתם לאיבוד במהלך ההסבר, בואו ננסה למצוא דימוי מתאים מחיי היומיום. בואו נדמיין שהגלוטמט הוא אדם המארגן מסיבה בבית, וחשוב לו במיוחד שתיווצר היכרות בין כל המוזמנים (ה"דבק" של החבורה"). "אתה חייב להכיר את X", "את חייבת להכיר את Y". הוא לא יפסיק עד שכולם יכירו את כולם. אבל כמו בכל מסיבה, יש לו ידידה אחת שמדרבנת אותו לעשות זאת (הוא תא העצב המעורר) וכמו כן, יש לו ידיד "מבאס", שלא מבסוט מההתרועעות שלו ומנסה למנוע ממנו להכיר בין אנשים השונים (תא עצב מעכב). הקטמין הוא כמעין מוזמנת התופסת את תשומת ליבו של הידיד המבאס, וכך משתחרר בעל המסיבה להמשיך ולהכיר בין המוזמנים השונים. ב. הגברת הגמישות המוחית דרך עלייה בריכוז "גורם נוירוטרופי מוחי" (BDNF): כפי שציינו קודם, הקטמין בולם במידה מסיימת את פעילותם של תאי עצב מעכבים, ובכך מעצים את נפח פעולתם של תאי עצב מעוררים. כאשר גוברת פעילותם של תאי העצב המעוררים, מתרחש שחרור של חלבון מעניין הנקרא "גורם נוירוטרופי מוחי" או בקיצור, BDNF. ה-BDNF, הוא חלבון המעודד גדילה, תמיכה וייצור של תאי עצב (והינו חלק ממשפחה רחבה יותר של חלבונים מעודדי גדילה נוספים). ללא חומרים מעוררי צמיחה וגדילה, לא תתאפשר חיבוריות חדשה בין תאי עצב, ולא תיתכן גמישות מוחית. ג. קטמין כמחקה את פעילותו של ה-BDNF באופן ישיר: קיימות גם עדויות כי הקטמין "מחקה" את פעילותו של ה- BDNF,  ובכך מעודד צמיחה וגדילה באופן ישיר, ללא תלות בשרשרת התגובות אודותיה הרחבנו בסעיף ב'.  איך הקטמין מחקה את פעילות ה-BDNF?  על ידי התחברותו למבנה חלבוני הנמצא על דופן תאי העצב, מבנה המכונה TrkB. כאשר הקטמין מתחבר למבנה חלבוני זה, מתרחשת תגובת שרשרת המאפשרת לתא העצב לייצר בעצמו רכיבים חלבוניים נוספים המעלים את מסוגלותו לתקשר עם תאים אחרים. מקרה זה מהווה את הדרך השלישית בה קטמין מעצים את הגמישות המוחית אשר בתורה תורמת להקלה בתסמיני דיכאון וחרדה. 2. הקטמין כמשכך כאבים - המסלול האופיאדי עד עכשיו ראינו כיצד הקטמין מעודד שחרור גלוטמט, שחרור  BDNF  וחיקוי BDNF. שלושת אלו מעצימים את הגמישות המוחית שבתורה נמצאה כמקלה על תסמיני חרדה או דיכאון. יחד עם זאת, אחד מהאפקטים המרכזיים של הקטמין הוא שיכוך כאבים, אותו אפקט שבגינו נוצר חומר סינטטי זה מלכתחילה. חוקרים בתחום בריאות הנפש שואלים לאחרונה האם להיותו משככך כאבים תפקיד אנטי-חרדתי או אנטי-דיכאוני כלשהו. קיימים מחקרים אשר בדקו את הנושא על ידי חסימת המנגנון שאחראי לשיכוך כאבים (עושים זאת על ידי הוספת חומרים כאלה ואחרים אשר חוסמים את המנגנון). מה שמחקרים אלו גילו הוא שבהינתן החומרים החוסמים, לקטמין השפעה מיטיבה על דיכאון אך ורק לטווח הקצר. כלומר, כנראה שלמנגנון שיכוך הכאב תפקיד כלשהו בהשפעות האנטי דיכאוניות ארוכות הטווח. ממצאים אלו מעלים את הסבירות לאפשרות שהאפקט החיובי המיידי אינו קשור בהכרח לאפקט החיובי בטווח הארוך, כך שניתן להעריך כי לקטמין מנגנוני פעולה שונים (אחד לטווח הקצר ואחד לטווח הארוך). 3. קטמין ושינוי פעולתם של מנגנונים מוחיים מורכבים הגמישות המוחית, בה הקטמין משחק תפקיד מרכזי, משפיעה בסופו של דבר הן על המבנה והן על התפקוד של רשתות תאי עצב מסועפות ומורכבות. המחקר כיום מצביע על שתי מערכות המשתנות לאחר צריכת קטמין במסגרת הקלינית טיפולית (אודותיה נרחיב בהמשך). אותם שינויים מקושרים להטבה בחוויה הרגשית עליהם דיווחו המטופלים עצמם. א. השפעה על גרעין ה- Habenula: גרעין זה הינו אזור מוחי בו דחוסים תאי עצב רבים. לגרעין קשר עצבי למסלולים מוחיים רבים, אשר בהקשר למאמר זה, נציין את אלו הקשורים לחוויית דחק (stress) ותגמול (reward). הפעילות באזור ה-Habenula נמצאה כקשורה להורדת זמינות המוליך העצבי "סרוטונין", לו תפקיד חשוב בוויסות ואיזון מצבי רוח. בנוסף, הפעילות בגרעין קשורה לירידה בזמינות המוליך העצבי "דופמין", לו משקל מרכזי בחוויית מוטיבציה והתגמול המתקבל מגירויים שונים. בנוסף, הפעילות בגרעין מקושרת לעלייה בריכוז הורמון הלחץ העונה לשם קורטיזול. לכן משערים חוקרים רבים כי לפעילות יתר בגרעין השפעה שלילית על החוויה הרגשית.  כאשר מטופלים צורכים קטמין במסגרת טיפולית, ניתן לראות כי הקשרים שבין הפעילות בגרעין לבין מסלולים מוחיים הקשורים להקלה בחוויית הדחק מצד אחד, ולמסלולים השייכים ליכולת לחוות תגמול חיובי מצד שני, נחלשים באופן משמעותי. במילים אחרות, ההשפעה החיובית של הקטמין מתבטאת בכך שהיא מאלחשת במידה מסוימת את התקשורת "הלא בריאה" שבין אזורי המוח המוזכרים. ב. חיזוק הקשר בין מערכת התגמול לאונה הקדם מצחית: מערכת התגמול אחראית ליכולת שלנו להנות מגירויים והתנהגויות. כאשר אנחנו מקבלים ציון טוב במבחן או כאשר אדם מסוים בו אנו מעוניינים נענה לחיזורנו, מעגלי התגמול פועלים ביתר שאת, מרוממים את מצב רוחנו, וגורמים לנו להשתוקק לאותה חוויה בשנית (לכן מערכת זו היא גם האחראית על הנטייה שלנו להתמכרויות). האונה הקדם מצחית, בין תפקידיה הרבים, אחראית גם על גיבוש אסטרטגיות תלויות הקשר. למה הכוונה? ליכולת לנתח איזו פעולה בהקשר מסוים תטיב עמנו ועם שאיפותינו (במילים אחרות, שאלות כגון "בהינתן מצב מסוים Y, מה עלי לעשות על מנת לזכות בתגמול רגשי"). לדוגמא, כיצד אוכל להרגיש אהוב במערכות היחסים שלי? מה עלי לשנות בהינתן הרצון לקדם אורך חיים בריא יותר? מה עלי לעשות על מנת להשיג את מטרותיי במקום העבודה וכו'. בהגדלת החיבוריות שבין האונה המצחית למעגלי התגמול, הקטמין הופך אותנו לרגישים יותר לשאלה האם אנו פועלים נכון על מנת לזכות ברצון כזה או אחר, ומה עלינו לשנות בהינתן כישלון. נזכיר בזאת כי במצבי דיכאון, קיימת דווקא ירידה ברגישות ובתחושת הרלוונטיות של התנהגויות עתידיות ובהגשמת רצונות. לסיכום חלק א' בחלקו הראשון של המאמר הכרנו את החומר מסוג קטמין, הן מבחינה היסטורית והן מבחינת הסיבות בגינן מאמינים חוקרים רבים כי בכוחו להטיב עם המתמודדים עם אתגרים נפשיים. בחלקו השני של המאמר נתמקד בסוגי הטיפול בקטמין ובהבדל הקיים ביניהם.  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Dean RL, Hurducas C, Hawton K, et al. Ketamine and other glutamate receptor modulators for depression in adults with unipolar major depressive disorder.  Cochrane Database Syst Rev . 2021; 9 (9):CD011612. PMID: 34510411; PMCID: PMC8434915. doi: 10.1002/14651858.CD011612.pub3 Glue P, Neehoff S, Sabadel A, et al. Effects of ketamine in patients with treatment-refractory generalized anxiety and social anxiety disorders: exploratory double-blind psychoactive-controlled replication study.  J Psychopharmacol . 2020; 34 (3):267–272. PMID: 31526207. doi: 10.1177/0269881119874457  Ivan Ezquerra-Romano I, Lawn W, Krupitsky E, Morgan CJA. Ketamine for the treatment of addiction: evidence and potential mechanisms.  Neuropharmacology . 2018; 142 :72–82. PMID: 29339294. doi: 10.1016/j.neuropharm.2018.01.017 Mills IH, Park GR, Manara AR, Merriman RJ. Treatment of compulsive behaviour in eating disorders with intermittent ketamine infusions.  QJM . 1998; 91 (7):493–503. PMID: 9797933. doi: 10.1093/qjmed/91.7.493 Cohen SP, Bhatia A, Buvanendran A, et al. Consensus guidelines on the use of intravenous ketamine infusions for chronic pain from the American Society of Regional Anesthesia and Pain Medicine, the American Academy of Pain Medicine, and the American Society of Anesthesiologists.  Reg Anesth Pain Med . 2018; 43 (5):521–546. PMID: 29870458; PMCID: PMC6023575. doi: 10.1097/AAP. Pochwat, B. (2022). Ketamine--a long way from anesthetic to a prototype antidepressant. Review of potential mechanisms of action.  Psychiatria Polska ,  56 (5). ‏ Gonzales, J. M., Loeb, A. L., Reichard, P. S., & Irvine, S. (1995). Ketamine inhibits glutamate-, N-methyl-D-aspartate-, and quisqualate-stimulated cGMP production in cultured cerebral neurons.  The Journal of the American Society of Anesthesiologists ,  82 (1), 205-213.‏ Sädbom-Williams, H. (2021). When the brain loses TrkBactivation: The effects of ketamine on BDNF-TrkB neurotransmission in animal models of depression. ‏  Williams, N. R., Heifets, B. D., Bentzley, B. S., Blasey, C., Sudheimer, K. D., Hawkins, J., ... & Schatzberg, A. F. (2019). Attenuation of antidepressant and antisuicidal effects of ketamine by opioid receptor antagonism.  Molecular psychiatry ,  24 (12), 1779-1786. ‏ Williams, N. R., Heifets, B. D., Bentzley, B. S., Blasey, C., Sudheimer, K. D., Hawkins, J., ... & Schatzberg, A. F. (2019). Attenuation of antidepressant and anti-suicidal effects of ketamine by opioid receptor antagonism. Molecular psychiatry ,  24 (12), 1779-1786. ‏ [1] Stenovec, M., Li, B., Verkhratsky, A., & Zorec, R. (2020). Astrocytes in rapid ketamine antidepressant action.  Neuropharmacology ,  173 , 108158. ‏ [1] Wu, M., Minkowicz, S., Dumrongprechachan, V., Hamilton, P., & Kozorovitskiy, Y. (2021). Ketamine rapidly enhances glutamate-evoked dendritic spinogenesis in medial prefrontal cortex through dopaminergic mechanisms.  Biological psychiatry ,  89 (11), 1096-1105.‏

בחלקו הראשון של המאמר ירדנו לעומק ההיסטוריה שבשימוש בקטמין, וסקרנו את הפעילות המוחית תחת חומר זה. בחלק זה נעסוק בסוגי הטיפול השונים, וכמו כן, בסכנות הטמונות שבשימוש שאינו בהשגחה רפואית. סוגים שונים של טיפול בקטמין לאחר שסקרנו את התהליכים המוחיים המתרחשים בעת צריכת קטמין, וכיצד אלו תורמים להקלה בתסמיני חרדה ודיכאון,  זה הזמן להרחיב אודות סוגי הטיפולים השונים. אלו נבדלים אחד מהשני בסוג הקטמין בו הם משתמשים ובדרך בה הקטמין נצרך. נסביר: למה הכוונה ב"סוג הקטמין"? המבנה הכימי של קטמין מורכב משתי מולקולות, S-ketamine וR-ketamine. מולקולות אלו דומות אך אינן זהות בדיוק. לאור זאת, שתי המולקולות משפיעות באופן קצת שונה על החוויה הרגשית, אם כי מחקרים מצאו כי שתיהן מפחיתות תסמיני דיכאון באופן כמעט זהה. חלק מהטיפולים משתמשים במולקולה אחת של קטמין, ואילו אחרים בשתיהן. סוגי הטיפולים נבדלים גם באופן הנטילה של הקטמין. בגדול ניתן לציין שלושה סוגים אשר זכו לתמיכה מחקרית: א. שימוש בתרסיס (Intranasal): במסגרת טיפול זה, מטופלים מתבקשים לשאוף S-Ketamine דרך משאף. מולקולת ה S-Ketamine משפיעה על כמות הגלוטמט הזמין ובריכוז ה-BDNF במערכות המוחיות עליהן דנו בהרחבה בחלקו הקודם שלך המאמר. הטיפול ב- S-Ketamine מתבצע בקליניקת ייעודיות על ידי אנשי מקצוע על מנת לצמצם את הסיכונים שבנטילה מסוג זה (עוד על הסיכונים שבנטילת קטמין בהמשך). הטיפול מסוג זה נפרש על פני שמונה שבועות. במהלך ארבעת השבועות הראשונים המטופל מבקר בקליניקה פעמיים בשבוע. במהלך השבוע החמישי ועד השמיני, המטופל מבקר בקליניקה פעם בשבוע. לאחר שמונת השבועות, המטופל עשוי לבקר בקליניקה עד כפעם או פעמיים בשבוע, בהתבסס על המלצת הסמכות הטיפולית. מכשיר תרסיס האף מכיל 28 מיליגרם של S-Ketamine. בהתאם להנחיית הסמכות הטיפולית, המטופל ישתמש בשניים או שלושה מכשירים בכל טיפול, ויישאר במרפאה לצורכי מעקב במשך שעתיים לאחר נטילת הקטמין. ב. מתן קטמין דרך עירוי – IV Ketamine: דרך נטילה זו משתמשת בשתי המולקולות של הקטמין (S-ketamine ו-R-ketamine), וניתנת בעירוי וורידי. דרך נטילה זו מאופיינת ביכולת ספיגה גבוהה, ומאפשרת לגוף לנצל את המלוא הפוטנציאל של הקטמין (מונח הנקרא bioavailable 100%). גם כאן, הקטמין מעלה את זמינות הגלוטמט ואת ריכוז ה-BDNF במעגלי מח רלוונטיים, ויש אף המעריכים כי קיימת גם השפעה אנטי-דלקתית בדרך נטילה זו. המטופל מבקר בקליניקות ייעודיות כדי לעבור את תהליך העירוי. כמות העירויים שהמטופל יצטרך ובאיזו תדירות תלויות לאופן בו המטופל מגיב לטיפול. מטופלים רבים מתחילים בקבלת שישה עירויים, פעמיים או שלוש פעמיים בשבוע לסדרה בת שבועיים או שלושה. ייתכן שהמטופלים יראו שיפור בתסמינים לאחר העירוי הראשון, אך קיימים גם מקרים בהם ההטבה נצפתה רק לאחר סיומם של מספר עירויים. ג.הזרקת קטמין דרך השריר: בדומה לנטילה דרך עירוי, הזרקת הקטמין ישירות לשריר מאפשרת לשתי המולקולות של הקטמין להיספג ביעילות. גם כאן, הקטמין מעלה את זמינות הגלוטמט ואת ריכוז ה-BDNF במעגלי המח הרלוונטיים. נראה כי הזרקה תוך שרירית אפקטיבית כעירוי קטמין דרך הווריד. יחד עם זאת, יש מטופלים הרואים במתן קטמין בהזרקה התוך שרירית כנוחה פחות עבור המטופל (חוסר יכולת לשלוט באינטנסיביות השפעת החומר כפי שניתן למשל דרך עירוי. נטילה דרך השריר היא סוג של one way ticket). מילה על  מינונים : כאשר הקטמין ניתן דרך הווריד או ישירות לשריר, המינון הקליני לטיפול בדיכאון או חרדה הינו 0.5 מיליגרם על כל ק"ג מסת גוף. כאשר מדובר בתרסיס קטמין, המינונים עולים שכן יכולת הגוף לספוג את הקטמין בדרך זו נמוכה יותר. כמו כן, אם נוטלים את הקטמין בכמוסה או מתחת ללשון, יכולת הספיגה מצומצמת משמעותית (כ- 25% מיכולת הספיגה של הקטמין דרך עירוי או ישירות לשריר). ומה בדבר שילוב של פסיכותרפיה וקטמין? במסגרת הכתבות המובאות באתר, ראינו כיצד השימוש בחומרים משני תודעה תומך פסיכותרפיה מסוג כזה או אחר. ראינו כיצד רוב הטיפולים כוללים שלב של מפגשי הכנה לפני נטילת החומרים ומפגשי אינטגרציה לאחר נטילת החומרים. במקרה של MDMA עבור הסובלים מ-PTSD, ראינו כיצד הטיפול בדיבור נעשה תוך כדי השפעת ה-MDMA. כאשר אנו בוחנים את הטיפול המשולב עבור הקטמין, אנו נתקלים בגיוון רב אודות סוג הפסיכותרפיה המוצעת. דבר זה מקשה מאוד על גזירת תובנות אודות האפקט המיוחד שבשילוב השניים, אם כי אינטואיטיבית נראה כי אין סיבה להעריך כי הוספת טיפול בדיבור יכולה לפגוע במאמצים להטבה נפשית. בנוסף, נבחנה השפעת השילוב על קשת רחבה של הפרעות נפשיות, דבר שמקשה עוד יותר על גזירת תובנות. למרות שהמחקר אודות השילוב של פסיכותרפיה וקטמין מצומצם, אביא כאן מאמר אשר מסכם 19 מחקרים שונים אשר שילבו בין השניים. כפי שציינו, הטיפולים הפסיכותרפיים אשר נוסו כללו טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול במיינדפולנס, טיפול בטראומה על ידי חשיפה ממושכת, טיפול קבוצתי, טיפול פסיכדלי לקטמין וטיפול מוטיבציוני. האתגרים הנפשיים כללו דיכאון, חרדה, PTSD, הפרעות אכילה והתמכרות לחומרים. המאמר מציין כי השילוב שבין פסיכותרפיה לבין טיפול בקטמין נמצא כיעיל יותר מטיפול בקטמין בלבד. יחד עם זאת, לאור השוני הרב בין הטיפולים ובסוג הקשיים הנפשיים מקשה מאוד על קביעה חד משמעית, ואכן קיים צורך למחקרים נוספים בתחום. סכנות שבשימוש בקטמין חשוב לציין כי כאשר נוטלים את הקטמין שלא במסגרת רפואית, קיימת הסכנה לנטילת יתר. נטילת יתר של קטמין מסוכנת, שכן היא דוחפת את האדם אל מעבר לסף הדיסוציאציה אל עבר מצבי האָנֶסְתֶזְיָה (אלחוש והרדמה). רבים מכנים מצב זה כ-"K-HOLE", מצב בו האדם שרוי בסוג של רפיסות וחוסר יכולת להזיז את הגוף. מעבר להיותו של מצב זה מפחיד ומעורר חרדה, הוא יכול אף להוביל לפגיעה חמורה ואף למוות, בעיקר אם האדם שילב את הקטמין עם חומרים נוספים (אלכוהול לדוגמא). כאן המקום להוסיף כי התגובה לקטמין קשה לחיזוי שכן כל אדם מגיב שונה למינונים השונים של קטמין. לכן במסגרות רפואיות ומחקריות, תמיד בסביבה איש מקצוע המשגיח על הליך תקין ובטוח. תופעות לוואי נוספות עלולות לכלול עלייה בקצב לב ולחץ דם, כאבי ראש, בחילות, טינטון (צלצול באוזניים) והתקפים אפילפטיים אם קימת נטייה מוקדמת לכך. בנוסף, קיימת הסכנה להתמכרות פסיכולוגית לקטמין. ההתמכרות הפסיכולוגית שונה מהתמכרות גופנית, ויותר דומה לתלות בחומר, מצב בו האדם מאמין כי הוא חייב את הקטמין על מנת להרגיש טוב או על מנת להקל בסימפטומים של החרדה או הדיכאון. לסיום, חשוב לציין כי הגוף יכול לפתח סבילות לקטמין. מה הכוונה? שעל מנת להגיע לאותו אפקט ראשוני, יש להעלות את מינון לאורך תקופת הטיפול. כאשר הקטמין ניתן על ידי סמכות מקצועית, מתן הקטמין ניתן באופן מבוקר על מנת לצמצם את הנטייה לסבילות. לסיכום במאמר זה סקרנו את ההיסטוריה של הקטמין, היסטוריה שכללה מעבר מהמגרש הרפואי, דרך סצנות הרייב אל עבר ניסויים קליניים עבור אלו הסובלים מדיכאון וחרדה. ראינו כיצד הקטמין יכול להטיב עם הסובלים מהפרעות אלו על ידי כך שתורם להגברת הגמישות המוחית באזורי מוח רלוונטיים הקשורים לחוויה הרגשית. בנוסף, סקרנו את סוגי הטיפול השונים אשר חלקם כבר מאושרים וניתנים על ידי מסגרות טיפוליות שונות, וחלקם שעדיין תחת מחקר. כמו כן, סקרנו את הסכנות הכלולות בשימוש בקטמין שאינו מבוקר. נראה כי קיים פוטנציאל רב בטיפול בקטמין עבור אלו הסובלים מדיכאון וחרדה, בעיקר עבור אלו שאתגרים נפשיים אלו לא השתפרו משמעותית על ידי אמצעי טיפול אחרים (תרופות אנטי-דכאוניות, פסיכותרפיה, וכו'). מחקרים אודות אחוזי ההצלחה של קטמין שונים מאוד במסקנותיהם, אך המסה המחקרית מצביעה על כך שטיפול ממושך, הכולל מתן קטמין פעמיים בשבוע למשך שבועיים או שלושה בהשגחת סמכות רפואית, יכול להקל משמעותית על אתגרים נפשיים אלו, אם על ידי צריכת קטמין בתרסיס אף, דרך עירוי וורידי או ישירות לשריר. הטבה זו יכולה לאף להתעצם אם מוסיפים גם פסיכותרפיה להליך הטיפול בקטמין. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Kew, B. M., Porter, R. J., Douglas, K. M., Glue, P., Mentzel, C. L., & Beaglehole, B. (2023). Ketamine and psychotherapy for the treatment of psychiatric disorders: systematic review.  BJPsych Open ,  9 (3), e79. ‏ Mandal, S., Sinha, V. K., & Goyal, N. (2019). Efficacy of ketamine therapy in the treatment of depression.  Indian journal of psychiatry ,  61 (5), 480-485. ‏ Muscat, S. A., Hartelius, G., Crouch, C. R., & Morin, K. W. (2021). An integrative approach to ketamine therapy may enhance multiple dimensions of efficacy: improving therapeutic outcomes with treatment resistant depression.  Frontiers in Psychiatry ,  12 , 710338. ‏ Niesters, M., Martini, C., & Dahan, A. (2014). Ketamine for chronic pain: risks and benefits.  British journal of clinical pharmacology ,  77 (2), 357-367.‏

כאשר אנו  מדברים על חומרים פסיכדליים, אנו מתייחסים למעשה לקבוצה של חומרים המחולקים לתתי קבוצות בהתאם למבנה הכימי, מנגנון הפעולה המוחי, החוויה הסובייקטיבית וקטגוריות נוספות. במאמר זה נתייחס למשפחה הנחקרת ביותר היא משפחת החומרים ה"פסיכדליים הקלאסיים" הכוללת את ה-אל.אס.די (LSD), המסקלין, הפסילוסיבין (הרכיב הפעיל בפטריות הזיה) וה-די.אמ.טי (DMT). המשותף לחומרים הפסיכדליים הקלאסיים הוא הדמיון המולקולרי ודרכי השפעתם על פעילות אזורים ספציפיים במח. על מנת להבין את מנגנון הפעולה הדומה של אותם חומרים, נרחיב קודם על האופן בו תאי עצב (המכונים גם נוירונים) "מתקשרים" זה עם זה, וכיצד תקשורת זו מושפעת מנטילת חומרים פסיכדליים. חשוב לציין כי נצטרך להתייחס לדינאמיקה זו בקווים כלליים מכיוון שהמחקר עוד צעיר, וממצאים חדשים צצים כמעט בכל יום. הסבר מפורט אודות המושגים המופיעים בכתבה ניתן למצוא בקישור זה לדף המושגים. השפעת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים על תאי עצב קיימים בערך 80 מיליארד תאי עצב במח, ועוד מספר דומה של תאים התומכים את פעילותם. הם שלובים במארג רשתות סבוכות ופועלים כמכלול המושתת על יחסי גומלין והשפעות הדדיות. תאי העצב אינם נוגעים זה בזה, ולכן התקשורת ביניהם מתרחשת לרוחבו של מרווח צר הקיים בין תא עצב אחד לשני, מרווח המכונה "המרווח הסינפטי". התקשורת שבין הנוירונים היא אלקטרו-כימית ומשמעותה, קיומם של זרמים חשמליים המתאפשרים לאור אינטראקציה כימית המתרחשת במרווח הסינפטי. מי הוא האחראי לאותה אינטראקציה כימית? בהפשטה מסוימת, ניתן לציין שני סוכנים מרכזיים. הסוכן הראשון הוא  המוליך העצבי  (המכונה בשפה המקצועית "נוירוטרנסמיטר"), מולקולה שמקורה בתא העצב ממנו מתקבל המסר, אשר משתחררת אל המרווח הסינפטי בדרכה אל עבר תא העצב הבא. התחברותו של המוליך העצבי לתא העצב הבא משפיעה על יכולתו של האחרון לקלוט מסר חשמלי ולהעבירו הלאה במורד הרשת העצבית. קיימים מוליכים עצביים רבים, אשר בין המפורסמים שבהם נמצא את  הסרוטונין, הדופמין, האפינפרין והגלוטמט. נשאלת אמנם השאלה כיצד אותם מוליכים העצביים נקשרים לתא העצב הבא בשרשרת? כאן הוא המקום להציג את הסוכן השני הוא  הקולטן  (Receptor) , מבנה חלבוני הנמצא בדרך כלל על דפנותיו של תא העצב אליו המסר החשמלי עתיד לעבור. הקולטן משמש כסוג של מנעול האחראי לפתיחתן של תעלות המפרידות בין תא העצב למרווח הסינפטי. כאשר המוליך העצבי מתיישב על הקולטן, נפתחות התעלות, וחלקיקים הטעונים במטען חשמלי יכולים כעת להיכנס ולצאת אל ומתוך תא העצב. כך למעשה משתנה המטען החשמלי בתוך תא העצב. בהינתן והשינוי יהיה משמעותי, יעבור זרם בתוך תא העצב אל עבר תא העצב הבא בשרשרת. ניתן להמחיש תופעה זו לפעולתם של  "מפתח" , הוא המוליך העצבי,  ו"מנעול"  הוא הקולטן. במידה והמוליך העצבי תואם את מבנה הקולטן, תתרחש שרשרת של פעולות אשר יאפשרו בסופן לפתיחה או סגירה של תעלות דרכן החלקיקים החשמליים יוכלו לעבור. כך למעשה תאי העצב מתקשרים אחד עם השני. הפסיכדליים הקלאסיים והמוליך העצבי "סרוטונין" החומרים הפסיכדליים הקלאסיים דומים מאוד בהרכבם המולקולרי למוליך העצבי סרוטונין. מתוך 14 קולטני סרוטונין שונים, החומרים הפסיכדליים הקלאסיים מתאימים לסוג אחד מיוחד המכונה 5HT2A, אשר לצורך הפשטה נכנה אותו כקולטן מסוג "2A". ה-אל.אס.די (LSD), המסקלין, הפסילוסיבין וה-די.אמ.טי (DMT) מתחברים לקולטן זה ומייצרים שרשרת תגובות כימיות וחשמליות, תגובות שלבסוף מתגבשות לכדי חוויה סובייקטיבית אותה אנו מכנים "חוויה פסיכדלית".  מה קורה במפגש? כיצד אותו חיבור בין החומרים הפסיכדליים הקלאסיים לקולטן מסוג  "2A" מתגבש לכדי חוויה פסיכדלית? הסוד טמון במיקום בו מרוכזים אותם הקולטנים מסוג "2A". מחקרי הדמיה מוחיים ממחישים כי קיים ריכוז גדול של אותם הקולטנים באזורי מוח הנחשבים כמפותחים יותר מבחינה אבולוציונית, אזורים המכונים גם אזורים אסוציאטיביים. אזורים אלו אחראים למגוון רחב של יכולות קוגניטיביות ביניהן תכנון, תפיסה, שפה וחשיבה אבסטרקטית. בנוסף, לפעילות באזור זה השפעה על אזורי מח "קדומים יותר" מבחינה התפתחותית, אזורים האחראיים על החוויה הרגשית והזיכרון. לכן, ניתן למתוח קו ישיר בין הפעילות השונה הנגרמת מהצפת אותם אזורים בחומרים הדומים לסרוטונין, לבין אותם שינויי תפיסה וחשיבה הנמצאים בליבת החוויה הפסיכדלית. מחקרים רבים מראים כי כאשר מבקשים מאדם ליטול חומרים פסיכדליים, זאת תוך כדי מעקב אחר הפעילות המוחית על ידי מכשירי הדמיה מגוונים, רואים קשר ברור בין הפעילות הבלתי שגרתית באזורי המוח המתקדמים לבין הדיווח אחר חוויות פסיכדליות. אותו דיווח "פסיכדלי" כולל בעיקר תמורות בתפיסת "העצמי", הצפה רגשית ושינויים בתפיסת הזמן והמרחב. רבים גם מדווחים אודות חוויות "מיסטיות" הכוללות חיבור אל "האחד הגדול השלם", התפוררות הגבולות בין "העצמי" לבין העולם שבחוץ, חוסר יכולת לתאר את החוויה במילים ( תופעה המכונה Ineffability), חשיבה פרדוקסאלית ואמונה עמוקה כי נוצר מגע עם מקור ידע אמין ומבוסס. שינויים בפעילות אך גם במבנה המוח חשוב לציין כי השינויים בפעילות המוחית לאחר נטילת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים מעודדים שינויים מבניים המתרחשים לאורך זמן. כאן עלינו לרדת לעומקו של מושג חשוב אותו אנו מכנים  גמישות מוחית או פלסטיות מוחית (Neuroplasticity).  בלב המושג, היכולת של המח להשתנות בהתאם למפגש של האדם עם הסביבה, או במילים אחרות, למידה.   ברמת רשתות תאי העצב, הלמידה היא למעשה השינויים האפשריים בטיב ואופן הקשר בין ובתוך רשתות תאי העצב. מחקרים רבים מעלים את האפשרות כי  צריכת חומרים משני תודעה מהמשפחה הקלאסית מגבירה את הגמישות המוחית, מגדילה את מספר נקודות הממשק שבין הרשתות השונות ומחזקת את חיבורן. אנו עדים בכך להתגברות תהליך הלמידה, אשר יש הטוענים כי הוא האחראי לתובנות החדשות אותן רכשנו בעת החוויה הפסיכדלית, לתפיסות החדשות שעלו לתודעה אודות עצמנו והעולם בו אנו חיים.  לסיכום מרכזיותם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב יוצאת דופן. האינטראקציה אשר הוצגה בכתבה זו בין המוח האנושי לחומרים אלו מעוררת תקווה בכוחם הטיפולי של האחרונים עבור אלו המתמודדים עם אתגרים נפשיים מורכבים ביניהם החווים דיכאון, הפרעות אכילה, הפרעות דחק פוסט טראומטיות (PTSD  ו- Complex PTSD) וחרדות נוספות כגון חרדה חברתית, OCD, פוביות שונות, ועוד. יש אפילו המאמינים שחומרים אלו יכולים לספק רמזים רבים לפתרון שאלת השאלות, מה היא התודעה עצמה? מבחינה טיפולית, יש המאמינים שכוחם של החומרים הפסיכדליים טמון באפשרות להעניק לאדם  את האפשרות לחוות את עצמו ואת העולם אחרת. בהינתן חוויה מיסטית-פסיכדלית, מתעצמת תקווה גדולה, המתחזקת על ידי תחושה של ידיעה עמוקה שיש מעבר לקיום החומרי. חוויה זו עומדת בסטירה לתפיסה המטריאליסטית, המרכזית כל כך בעולם המערבי, אשר יש הרואים בה מכשול גדול למציאת תחושת משמעות בקיום היומיומי.  בשילוב נטילת החומרים עם פסיכותרפיה, יש המאמנים כי ניתן לנצל חלון ההזדמנויות ללמידה חדשה, הבאה לידי ביטוי בהעצמת הגמישות המוחית. כך אותן תובנות חדשות יכולות להשתרש, להתקבע ולעמוד במבחן הזמן.  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Barbut Siva, J., Barba, T., Kettner, H., Kuc, J., Nutt, D. J., Carhart-Harris, R., & Erritzoe, D. (2024). Interactions between classic psychedelics and serotonergic antidepressants: Effects on the acute psychedelic subjective experience, well-being and depressive symptoms from a prospective survey study.  Journal of Psychopharmacology ,  38 (2), 145-155. ‏ Muttoni, S., Ardissino, M., & John, C. (2019). Classical psychedelics for the treatment of depression and anxiety: A systematic review.  Journal of affective disorders ,  258 , 11-24.‏ T. L’Estrade, E., Hansen, H. D., Erlandsson, M., Ohlsson, T. G., Knudsen, G. M., & Herth, M. M. (2018). Classics in neuroimaging: the serotonergic 2A receptor system—from discovery to modern molecular imaging.  ACS Chemical Neuroscience ,  9 (6), 1226-1229.‏

התקדמות המחקר בדבר הפוטנציאל הטיפולי של חומרים משני תודעה דוגמת הפסילוסיבין, הדי.אם.טי, האל.אס.די או המסקלין הינה בשורה של ממש למתמודדים עם אתגרים נפשיים מגוונים. יחד עם זאת, ובמקביל לפופולריות המחקרית, גובר גם השימוש באותם חומרים על ידי "מטפלים מדעת עצמם", שרלטנים וגורמים בלתי מוסמכים אחרים המציעים לסקרנים ומתמודדי נפש כאחד התערבות טיפולית, זאת ללא כל הסמכה קלינית מוכרת או מסורתית (לדוגמא, מטפלות ומטפלים שמאנים מסורתיים אשר עברו שנים ארוכות של התמחות כשוליות אצל מאסטרים וותיקים ובכירים מהם, זאת לפני שהחלו לעסוק בדבר באופן עצמאי). לשימוש לא אחראי בחומרים אלו סכנות בריאותיות חמורות, הן במבט נפשי והן במבט פיזיולוגי. כיום, העיסוק הטיפולי-קליני-מערבי בחומרים משני תודעה נעשה רק במסגרות מחקריות (להוציא את המתרחש באוסטרליה, שם טיפול ב-MDMA ופסילוסיבין ניתן באישור רשויות החוק). מסגרות אלו מאפשרות מתן טיפול בטוח בחומרים פסיכדלים, זאת על ידי שילובם של  מטפלים מוסמכים שעברו הכשרה ייעודית, השגחה רפואית והיצמדות לממצאים ופרוטוקולי מחקר המבוקרים על ידי אנשי מקצוע בלתי תלויים. נהלים אלו כוללים את החובה להעניק הליך של "אינטגרציה", הליך התערבותי המתמקד במיוחד בתוכן ו/או בהשלכות של חוויות פסיכדליות, זאת למען הבטחת ביטחונם של אלו שזה עתה חוו את החוויה הפסיכדלית. במאמר זה נסקור את המושג "אינטגרציה", מדוע ניתן עליו דגש מחקרי מעמיק, האופן האחראי ליישומו ומה הגישות להם אינדיקציה מחקרית בדבר יעילותם. תקוותי שמאמר זה ינחה את האלו העוסקים בטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים, וכמו כן, את אלו העתידים להשתתף כנבדקים במחקרים בתחום. חשוב כי האחרונים ידעו לשאול את השאלות הנכונות את מטפליהם בטרם יתנדבו להליך טיפולי אינטנסיבי מסוג זה, ולוודא כי הם מוחזקים על ידי אנשי מקצוע מיומנים, מנוסים ואחראיים. רקע הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים פסיכדלים עורר סקרנות מחקרית רבה במערב כבר במהלך שנות ה-50. לאחר תמורות פוליטיות וחברתיות אשר התרחשו בעיקר בארה"ב, הוצאו חומרים אלו אל מחוץ לחוק, והמחקר אודות הפוטנציאל הרפואי הטמון בהם פסק לחלוטין בתחילת שנות ה-70. חזרתו של המחקר בסוף שנות ה-90, והתעצמותו במהלך ה-15 שנה האחרונות, זכה לכינוי "הרנסנס הפסיכדלי", וכעת העיסוק החוקי בחומרים אלו הינו נחלתם של אקדמאים, אנשי רפואה ומטפלים נפשיים כאחד. הממצאים החיוביים העולים מרוב המחקרים העדכניים אודות הטיפול הנפשי המשלב חומרים משני תודעה מעוררים תקווה רבה אצל אלו המתמודדים עם אתגריים נפשיים מורכבים הכוללים חרדה, דיכאון, הפרעת דחק פוסט טראומתית, הפרעות אכילה, התמכרויות לחומרים ואתגרים נוספים. קיימות אינדיקציות ראשוניות בדבר כוחה של החוויה הפסיכדלית המבוקרת על ידי אנשי מקצוע לאפשר שבירת דפוסי התנהגות וחשיבה, זאת גם לאחר נטילה בודדת של אותם חומרים משני תודעה. מחקרים נוספים דיווחו על שינויים במאפיינים אישיותיים (עלייה למשל של ממד המכונה "פתיחות לחוויות"), כמו גם על שיפור בתפקוד וברווחה הפסיכולוגית הכללית. חשוב לציין עם זאת כי השפעתו החיובית של הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדליים עלול לדעוך ככל שעובר הזמן, במיוחד כאשר הטיפול אינו מלווה בתמיכה ובחיזוק השינויים שהתרחשו. במקביל לזווית החיובית, ההתרגשות המחודשת מההבטחה של הטיפול בחומרים פסיכדליים עלולה למסך מגוון רחב של סכנות. האופי האינטנסיבי והמבלבל של החוויה הפסיכדלית עלול לעיתים להיתפס כמהותי ויסודי, ובהעדרם של הכנה נאותה וסביבה טיפולית תומכת עלול אף להוביל להופעתם של קשיים נפשיים שונים דוגמת חרדה ומתח, הצפתם של זיכרונות קשים, סיוטים, מחשבות מטרידות וטורדניות, שינויים קיצוניים במצבי רוח, דיסוציאציות (תחושת "נפרדות" או "ניתוק" מהמציאות או מתחושת "העצמי") וסימפטומים נוספים אשר יכולים להיחוות כטראומתיים. יש המכנים תופעות אלו כ"שוק אונטולוגי", מצב בו "אמיתות בסיסיות" מוטלות בספק לאור שינויי התפיסה הקיצוניים המתרחשים תחת השפעתם של החומרים הפסיכדליים. בנוסף, גם ההתערבות הטיפולית עצמה, בעיקר זו הניתנת על ידי גורמים שאינם מוסמכים, עלולה להוביל לתוצאות שאינן רצויות. לדוגמא, אחת מתוצאות אלו עונה לשם "מעקף רוחני" (Spiritual Bypassing), הממחישה את הנטייה להתחמק מהצורך לעסוק בקשיים נפשיים המצריכים התבוננות, לזנוח עניינים הנתפסים "כארציים" או להתרחק מהצורך לעבוד על מערכות יחסים עם אחרים, זאת על ידי היאחזות בממד הרוחני, "העליון" אשר נמצא "מעבר" ליכולת התפיסה היומיומית. בהעדר הליך אינטגרציה מעמיק ומקצועי, תופעות מסוג זה ואחרות מובילות רבים להסטת תשומת הלב מאלמנטים טיפוליים מהותיים ולוויתור על הזדמנויות יקירות הנמצאות בליבת העבודה הנפשית המשמעותית. הצורך באינטגרציה על מנת לחזק את הסבירות לחוויה פסיכדלית חיובית ולצמצם את הסכנות האפשריות, יש צורך להעניק מערך טיפול תומך הכולל הליך הכנה והדרכה (ראו מאמר נפרד), מתן אחראי של החומר הפעיל, וכמובן, אינטגרציה מעמיקה ומשמעותית של החוויה הפסיכדלית. לאור העניין הרב אשר זוכים להם החומרים הפסיכדליים הן על ידי בעלי אינטרסים כלכליים והן על ידי ערוצי המדיה השונים, מתקיימת השטחה של המושג "אינטגרציה". אותה השטחה באה לידי ביטוי בהפחתת המשאבים המוקדשים לה על ידי אלו החותרים לקיצוץ הוצאות, והן על ידי "מומחים" מטעם עצמם, ללא הכשרה מקצועית מוכרת הפועלים במחתרת. המושג "אינטגרציה" הוא מונח מערבי, ומאפיין את היישום הקליני של התערבויות שונות אשר צמחו עם התעוררות הטיפול הנפשי הנתמך בחומרים משני תודעה. הוא מביא לידי ביטוי את הצורך "לאחד ולחבר" בין מאפיינים שונים של החוויה הפסיכדלית, להקל את עיבודו של חומר מנטאלי מורכב, להסיק תובנות חדשות ולבחון את השלכותיהם, כל זאת בתקווה כי ייטיבו עם רווחתו, שאיפותיו ותקוותיו של המשתתף. נקודת המוצא היא כי תובנות אלו, קוגניטיביות ורגשיות כאחד, הן בעלות תוקף אישי-סובייקטיבי ("וודאות פנומנולוגית"). ראוי לציין בהקשר זה כי אחד המאפיינים השכיחים של החוויה הפסיכדלית היא "תחושת נואטיות", תופעה במסגרתה המשתתפים מדווחים על "אמיתות רדיקאלית" של התוכן שהוצף במסגרתה ("יותר אמיתי מאמיתי" הינו משפט נפוץ ביותר בקרב העוסקים בעולם החומרים משני התודעה). דרך נוספת להבין את מהות האינטגרציה במישור הפסיכדלי היא "כגשר "המחבר בין החוויה התודעתית תחת השפעת החומרים לבין חיי היומיום. יש המדגישים כי עדיף שתהליך זה יתחיל עוד בטרם נטילת החומר הפעיל, יבהיר ככל האפשר את אשר עתיד להתרחש, יוטמע כחלק אינטגרלי מהתפתחות פנימית עצמאית של המשתתף ויוביל לשינוי התנהגותי. ניסוחים אחרים מבליטים את חשיבות החזרתיות אודות התובנות שעלו במסגרת החוויה, והבהרת ההיגיון שבהן כל פעם מחדש. על ידי עיבוד חזרתי ותרגומו החדש למציאות המשתנה, יכולים המשתתפים להפנים בהדרגתיות את אשר נלמד לתוך מארג חייהם, ובכך לנוע אל עבר תחושת "שלמות" ואיזון בהקשרם הפנימי (גוף ונפש) והחיצוני (למשל, במערכות יחסים). יסודות לרבים נדמה כי הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים שונה מהותית מטיפולים קונבנציונליים. אין זה לגמרי כך. יסודות הטיפול הנתמך נשענים על תמות בסיסיות הכוללות: מתן דגש מיוחד לצורך להעניק תחושת ביטחון וסודיות רפואית :  חשוב לבסס מערך טיפולי אשר יעניק תמיכה, מרחב שאינו שיפוטי, נוכחות מאפשרת שאינה "מציפה רגשית" את המשתתפים בשאלות או כנגזרת של התגובות, העמדות או האמונות של המטפלים.   התמקדות שיתופית באג'נדה הטיפולית:  תיעדוף ההיבטים החשובים למשתתפים. לדוגמא, האם הם מעוניינים בחקירת משמעות החוויה הפסיכדלית? עיצוב התובנות? או "רק" בצורך בהרגעה והתייחסות לאתגרים והחוויות השליליות?   הערכה ואיסוף מידע אודות המצב הרפואי, הביו-פסיכולוגי והפסיכו-סוציאלי. בניית תשתית מוגדרת ופורמאלית אודות אופן העבודה המשותפת:  ביסוס הבנות אודות משך הטיפול, תדירותו, מיקומו וגבולותיו. הכשרה וכישורים כפי שראינו, הרנסנס הפסיכדלי מביא עמו הבטחה גדולה לפתיחת אפיקי טיפול חדשים עבור אלו שסל הטיפולים הקיים מתקשה לענות נאמנה על צרכיהם. יחד עם זאת, השילוב שבין חוסר הרגולציה בדבר מסלולי הכשרת מטפלים לבין זמינותם הרבה של אותם חומרים מוביל, לעיתים רבות מידי, לשימוש מופקר וחסר אחריות של "מומחים" מטעם עצמם. לשם כך, גופי מחקר רבים ניסו לנסח מה דרוש ממטפלים המעניקים אינטגרציה כחלק מהטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים. נתוני הבסיס כוללים כמובן הבנה של ההשפעה הפסיכדלית. הבנה זו תקפה עבור כל אחת מהמשפחות תחת המטרייה הפסיכדלית הרחבה הכוללת את משפחת הפסיכדליים הקלאסיים, האסוציאטיביים, האמפתוגניים והא-טיפוסיים (הסבר מעמיק אודות כל סוגי המשפחות באתר). כמו כן, חשוב כי מטפלים יבנו את מנגנון הפעולה של אותם החומרים, בדגש כמובן על המחקר העדכני בתחום עבר כל משפחה ומשפחה. חשוב שידע זה ישלים כישורים בין אישיים הכרחיים כגון עמדה ונוכחות אמפתית, הנכונות להשקיע במאמצים בוני אמון ויושרה אתית. לאור הביקוש הרב שבהתנסות בטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה, בשילוב עם העובדה כי עולם זה משיק במובנים שונים עם עולמות ידע שאינם מערביים, הכרחי שהמטפלים יהיו מודעים, פתוחים וסקרנים לדרכי הבנה שונות (בין אם מדובר בעמדות "רוחניות" יותר, מסורתיות או "ניו-אייג'יות"), גם אם אינם פועלים לפי קווי הבנה אלו בעצמם. דרישות מסוג זה מדגישות את הצורך לא רק במיומנויות מבוססות תאוריה, אלא גם בלמידה מתמשכת של גיבוש עמדות התייחסות גמישות כלפי עולם תוכן זה. מסוגלות זו, כמובן, אינה דרישה התקפה בלעדית לטיפול הנתמך בחומרים משני תודעה, והיכולת להביא לידי ביטוי לא רק את ה"מה" (What) אלה גם את ה"איך" (How) הינה דרישה כללית אותה מרבים לכנות "מטה-מיומנות" (Meta-skills). עד כאן חלקו הראשון של המאמר. בחלקו השני נעסוק בשלבי האינטגרציה, בצורך להתאמה אישית ובמושג מעניין במיוחד העונה לשם "דילמת ההכוונה".  אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Bathje, G. J., Majeski, E., & Kudowor, M. (2022). Psychedelic integration: An analysis of the concept and its practice.  Frontiers in Psychology ,  13 , 824077. ‏ Earleywine, M., Low, F., Lau, C., & De Leo, J. (2022). Integration in psychedelic-assisted treatments: Recurring themes in current providers’ definitions, challenges, and concerns.  Journal of Humanistic Psychology , 00221678221085800. ‏ Gorman, I., Nielson, E. M., Molinar, A., Cassidy, K., & Sabbagh, J. (2021). Psychedelic harm reduction and integration: A transtheoretical model for clinical practice.  Frontiers in psychology ,  12 , 645246.