Search Results

מונח הלקוח מענף הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית ("מעבר לאישי"), המדגישה את ההיבטים הרוחניים והטרנסצנדנטליים של החוויה האנושית כחלק מהליך הטיפול וההתפתחות. חשוב לציין כי הפסיכולוגיה המודרנית, המבוססת על מחקר אמפירי, מתקשה להכיל את הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית והיא אינה מקובלת כמדע "לגיטימי" ברוב מדינות העולם המודרני. המונח הינו למעשה מודל תיאורטי לתיאור מצב המודעות לפני ובמהלך הלידה. לפי התאוריה, מצב זה נגיש לאדם על ידי כניסה למצבי תודעה שאינם שגרתיים, כפי שמתרחש פעמים רבות תחת השפעתם של חומרים פסיכדליים. מטריצות סביב הלידה מתייחסות לחוויות פסיכולוגיות-רגשיות אינטנסיביות המוטבעות באדם בעת תהליך לידתו. הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית מאמינה שלחוויות מוקדמות אלו יש השפעה משמעותית על התפתחותו ואישיותו של האדם. לפי סטניסלב גרוף, אחת הדמויות המזוהות ביותר עם הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית, קיימות ארבע מטריצות סביב-לידה: 1 .  השלב הראשון="Amniotic Universe" : שלב ההריון המתקדם. התינוק נמצא במצב של תשומת לב מוחלטת, ולכן רגיש במיוחד לרמת הניסיון של האם, רגשותיה, לניואנסים שמקורם בסביבה הקרובה וכו'.   2. "תחילת השלב הקליני של הלידה" : "היקום" של התינוק נהפך להדוק ולחוץ עת הרחם מתחיל להתכווץ, אספקת הדם מנותקת חלקית, ולפי התאוריה, יכולה להיווצר אצל התינוק תחושת מחנק וקלסטרופוביה. יש הרואים בחוויות הפסיכדליות המאתגרות ("Bad trips")  כרגרסיה למצב זה.   3. "מאבק בין מוות ולידה מחדש" : התאוריה מחפיפה מטריצה זו לחוויית היציאה מתעלת הלידה. היא כוללת מאבק להישרדות, לחץ פיזי עצום ותחושות מחנק. התאוריה מציינת כי מצב זה קשור לעלייה קיצונית בפחד, כאב ולחץ, ויכולה אף להתרחש עלייה מסיימת באנרגיה מינית שנוצרת מאותו מחנק.   4. "מוות ולידה מחדש": המטריצה הרביעית הינה "ההגעה האמיתית לעולם", היציאה מתעלת הלידה אשר פירושה הקלה ורגיעה. לפי התאוריה, הייצוג הסמלי של שלב הלידה האחרון הוא סוג של "מוות פסיכו-רוחני"  במהלכו התינוק "נכנע" לתהליך הלידה ואז חווה "לידה מחדש" המאופיינת בשחרור, רגיעה והצפה רגשית. מבחינת החוויה הטיפולית, שלב זה מאופיין במצבי תודעה של התרחבות, חזיונות בעלי מוטיבים של אולמות ענק, אור זוהר וצבעים חזקים, זאת בשילוב חוויה אסטטית של "התגלות מאירת פנים". Grof, S. (1985). Beyond the brain: Birth, death, and transcendence in psychotherapy . State University of New York Press. Yensen, R., & Dryer, D. (1996). The consciousness research of Stanislav Grof. Textbook of transpersonal psychiatry and psychology , 75-84.‏‏

המושג "מערכת חוויות טעונות" (COEX=System of Condensed Experience) מאת הפסיכיאטר סטניסלב גרוף מתאר אסופה של זיכרונות טעונים רגשית מתקופות שונות בחיי האדם, הדומים זה לזה באיכות הרגש או התחושה הפיזית המאפיינת אותם. במילים אחרות, ה-COEX הינו סט של חוויות הקשורות והמאורגנות סביב מרכז רגשי משמעותי. גרוף האמין כי מבנה האישיות שלנו כולל בדרך כלל מספר רב של חוויות טעונות, הנבדלות בין אדם לאדם באופי, המספר הכולל, היקפן ועוצמתן. לפי התאוריה, לכולנו מספר "חוויות טעונות" (COEXs) אשר לכל אחד מהן "בסיס נושאי" הבא לידי ביטוי בווריאציות שונות. אופי הנושא המרכזי משתנה במידה ניכרת מחוויה טעונה אחת למשניה. השכבות של מערכת מסוימת יכולות, למשל, להכיל את כל הזיכרונות העיקריים של אירועים משפילים או מבישים שפגעו בהערכה העצמית של האדם. COEX אחר יבטא לדוגמא חוויה טעונה של חרדה שחווה האדם במצבים מבעיתים או מטלטלים, ואחר יכיל רגשות קלסטרופוביים ומחניקים המתעוררים בנסיבות מעיקות ומגבילות. חוויות טעונות נפוצות נוספות כוללות חוויות של בגידה, דחייה, כישלון, אשמה וזיכרונות של מפגשים עם מצבים המסכנים את שלמות הגוף. חשוב לציין כי חוויות טעונות לא מוגבלות לרגשות שליליים בלבד. האם חוויה תיחשב לטעונה או לא תלויה בעוצמת הרגש, מאפייניו ומידת החזרתיות שבו. לפי גרוף, ה"שורש" של מערכת ה-COEX נוצר כאשר חוויה עוצמתית וטעונה רגשית מוטבעת במבני מערכת העצבים המרכזית. חוויות דומות, המזכירות את חווית השורש, "יתויקו" תחת הקטגוריה העצבית של החוויה המקורית, ויגררו סימפטומים תואמים. למערכת COEX חזקה תהיה חווית שורש משמעותית בנוסף לחוויות דומות רבות אליהן נחשף האדם לאחריהן. למערכות חלשות יותר עשוי להיות שורש חזק, אך מעט חוויות חזרתיות. בהקשר הטיפולי, הגישה של גרוף לריפוי ה-COEXs מבוססת על האמונה שנגישות ועיבוד של מערכת החוויה הטעונה יכולים להוביל לריפוי וטרנספורמציה.  הטיפול הנתמך בחומרים פסיכדלים, וטיפולים נוספים הכוללים כניסה למצבי תודעה שונים ("נשימה הולוטרופית" למשל), מעניקות למטופל נגישות לאותן חוויות בסיס. לדוגמה, אדם שחווה אירוע טראומטי בילדותו עשוי לפתח COEX שמתבטא בהתנהגויות חרדתיות ולהימנעות בבגרותו. על ידי גישה ל-COEX בעזרת השימוש בחומרים פסיכדליים או נשימה הולטרופית, יכולים המטופל והמטפל לעבד את חוויות הבסיס, לגבש  תובנה אודות שורש החרדה ולפתח אסטרטגיות התמודדות חדשות. Yensen, R., & Dryer, D. (1996). The consciousness research of Stanislav Grof. Textbook of transpersonal psychiatry and psychology , 75-84.‏

הטריפטמין הוא  אלקלואיד   מונואמיני , כלומר תרכובת אורגנית המכילה בסיס חנקני המשמשת במערכת העצבים כמוליך עצבי (ראו ערך "מוליכים עצביים"), הנפוצה במגוון רחב של צמחים ובעלי חיים.  מספר חומרים פסיכדליים שייכים למעשה למשפחת הטריפטמינים, וכוללים בין השאר את ה-DMT, LSD, פסילוסיבין  וה- 5-MeO-DMT  ("בופו").  בנוסף, גם המוליך העצבי "סרוטונין" ומלטונין הינם טריפטמינים. לחומרים הפסיכדליים ממשפחת הטריפטמינים השפעת וויסות על אזורי מוח הנחשבים כענפים, האחראים לפעולות דוגמת הוויסות רגשי, ייצוגים מנטליים רגשיים ורפלקציה על תהליכי חשיבה. חוקרי מוח רבים רואים בתמורות אלו כחלק מרכזי עיקרי בכוחם הטיפולי של החומרים משני התודעה. Castelhano, J., Lima, G., Teixeira, M., Soares, C., Pais, M., & Castelo-Branco, M. (2021). The effects of tryptamine psychedelics in the brain: a meta-analysis of functional and review of molecular imaging studies. Frontiers in Pharmacology , 12 , 739053.‏

הפנתילאמין הוא אלקלואיד   מונואמיני , כלומר תרכובת אורגנית המכילה בסיס חנקני המשמשת במערכת העצבים כמוליך עצבי (ראו ערך "מוליכים עצביים"), ונפוצה במגוון רחב של צמחים ובעלי חיים. במערכת העצבים המרכזית של גוף האדם, הפנתילאמין מתפקד בתור ממריץ, אך גם משחק תפקיד חשוב בסיוע לייצור של כימיקלים נוספים הלוקחים חלק בייצוב מצב הרוח. בהקשר לחומרים משני תודעה, ה-MDMA,  2C-Bוהמסקלין נחשבים כפנתילאמינים.  Rickli, A., Hoener, M. C., & Liechti, M. E. (2019). Pharmacological profiles of compounds in preworkout supplements (“boosters”). European journal of pharmacology , 859 , 172515.‏

סופר, משורר ופילוסוף בריטי. כתב גם מחזאות, יומני מסע ומסות, והיה מועמד לפרס נובל לספרות פעמים רבות. בהקשר העיסוק בחומרים פסיכדליים, האקסלי נחשב לאחד מאבות החקירה המערבית-אינטלקטואלית הבולטים ביותר. נולד בעיירה גולדמינג בדרום אנגליה, אך את מרבית עבודתו השלים בארה"ב. רבים רואים בו כחוקר מיסטיקה, אשר עסק רבות בתורות המזרח אך גם במכנה המשותף שבין אלו לתאולוגיות ופילוסופיות נוספות מרחבי העולם (אסכולה המכונה "אוניברסליזם"). העיסוק במכנה המשותף בא לידי ביטוי בספרו המפורסם "The Perennial Philosophy". קשה להפריד את העיסוק של האקסלי בחומרים משני תודעה בנפרד ממערכת היחסים של האחרון עם הפסיכיאטר ד"ר האמפרי אוסמונד (ראו ערך נפרד). השניים הרבו להתכתב בנושא, ולבסוף הסכימו כי האקסלי יתנסה בסם המסקלין בהשגחתו של הצמודה של אוסמונד. התנסות זו הובילה לבסוף לפרסום הספר "דלתות התודעה" בשנת 1954 ולמסת ההמשך "עדן ושאול". שתי היצירות יצאו מאז לאור כספר אחד, אשר שמו לקוח כהשראה מספרו של ויליאם בלייק משנת 1793 "נישואי גן עדן וגיהנום" אשר במרכזו "התפיסה המוגבלת" של האנושות את המציאות שמסביבה. הספר מציג את ההנחה כי לחומרים פסיכדליים משני תודעה היכולת להנחות את האדם אל עבר תובנות מיסטיות ולהתעלות מעל "העצמי" אותן ראה האקסלי כדחף אוניברסלי חוצה זמנים ותרבויות. בנוסף, הוא מעניק חיזוק לתאוריות קודמות בדבר תפקידו המרכזי של המוח, לא "כמייצר תפיסה" אלא כ"מווסת תפיסה" (ראו מושג "שסתום התפיסה"). בהינתן חומרים פסיכדליים, האדם עד לחוויית “Mind at Large”, כלומר, לתפיסת מציאות ללא אותו "שסתום מוחי" המעניק לנו בשגרה תפיסה מצומצמת אודות החשוב מבחינה הישרדותית בלבד. האקסלי האמין כי החשיפה ל”Mind at Large” יתרונות פוטנציאליים גדולים למדע, אמנות ודת. הספר עורר תגובות עוצמתיות בדבר מקומם של חומרים משני תודעה ככלי עזר מנחים אל עבר תובנות מיסטיות. בעוד שרבים מצאו את הטיעון משכנע, אחרים, כולל הסופר הגרמני תומס מאן, הנזיר הוודנטי סוואמי פרבהבננדה, הפילוסוף היהודי מרטין בובר והחוקר המזרחי רוברט צ'ארלס זאהנר, טענו כי ההשפעות של מסקלין הן סובייקטיביות ואין לבלבל אותן עם חוויות מסטיות-דתית אובייקטיביות. הדהודים של מחלוקת זו קיימים עד עצם היום הזה, בין אלו הרואים את הדרך להתפתחות עצמית כמחייבת תרגול יומיומי ללא חומרים משני תודעה, לאלו הרואים בהם כלי עזר לגיטימיים למען התפתחות וצמיחה פסיכולוגית ורוחנית. בשנת 1960 אובחן האקסלי כחולה בסרטן הפה ובמשך שלוש השנים הבאות בריאותו התדרדרה משמעותית. ביום מותו, בביתו על ערש דווי, ביקש האקסלי מאשתו בפתק "100 מיקרוגרם של LSD בהזרקה לשריר". זה היה הטריפ האחרון של אלדוס האקסלי אשר נפטר ב-22 בנובמבר 1963.   Huxley, A. (2010). The doors of perception: And heaven and hell . Random House.‏

שני מושגים המתארים שני תהליכים של גמישות מערכת העצבים. "תיעול" (Canalisation) מבטא צורה אחת של גמישות מוחית בהתאם ל"חוק דונלד הב", לפיו, קיומה של תקשורת בין תאי עצב מעצימה את הקשר ביניהם ("Neurons that fire together, wire together”). תופעה זו, בהינתן מספר רב של פעמים, משולה "ליצירתה של תעלה" בין תאי העצב, כלומר, ככל שתאי העצב יתקשרו אחד עם השני מספר רב יותר של פעמים, כך יתחזק הקשר ויתבסס מסלול העברת המסרים ביניהם (ממש כמו שתעלה מעמיקה ומתרחבת ככל שיותר מים זורמים בה). יש הרואים בהתבססות והרחבת יתר של קשרים בין תאי עצב כמקור לפסיכופתולוגיות שונות, הבאות לידי ביטוי בנוקשות מחשבתית, רגשית והתנהגותית. הצורה השנייה של פלסטיות מוחית מכונה "פלסטיות בתיווך אנטרופיה". לפי תצורה זו, גמישות מוחית מתרחבת בעת מצבים קיצוניים, מהירים, אשר מחייבים למידה מהירה לצורכי הישרדות. בניגוד ל"חוק דונלד הב" ומגמת התיעול, פלסטיות מוחית בתיווך אנטרופיה מעצימה את האפשרות ליצירת קשרים חדשים בין תאי עצב (זאת כי המצב מחייב למידה מהירה לצורכי הישרדות בעת קיומו של איום משמעותי) זאת על ידי התרחבות יעדי הקשר הפוטנציאלים ומידת דיוק נמוכה בנוגע למיקום הקשר החדש. "תיעול" לעומת זאת מבוסס על חיזוק קשרים קיימים, זאת תוך כדי הגברת מידת הדיוק לפיה פעולה בתא עצב אחד יוביל לתגובה צפויה באחר. בהקשר לחומרים פסיכדליים, חוקרי מוח רבים מאמנים שהמנגנון בעזרתו אותם חומרים מקדמים גמישות מוחית הוא הפלסטיות בתיווך אנטרופי (ראו מושג "אנטרופיה מוחית" להסבר נוסף). בכוחה של תצורה זו לצמצם את מידת "התיעול" הקיימת בין אזורי מוח שונים ולייצר מסלולים חדשים. שינוי זה יתורגם לבסוף להגמשה ושינוי הדפוסים הקוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים אשר התקשחו יתר על המידה, כמו למשל במצבי דיכאון וחרדה. Carhart-Harris, R. L., Chandaria, S., Erritzoe, D. E., Gazzaley, A., Girn, M., Kettner, H., ... & Friston, K. J. (2023). Canalization and plasticity in psychopathology. Neuropharmacology , 226 , 109398.‏

אז מה המתכון להעצמת היצירתיות על ידי שימוש בחומרים פסיכדליים כפי שמשתקף ממחקרים בתחום? נכון לזמן כתיבת שורות אלו, אין חוקר או חוקרת אשר הציגו "תפריט פסיכדלי שלם להגברת היצירתיות". יחד עם זאת, על ידי סינתזה נכונה נוכל לגבש מערך כולל של ממדים שונים שעליהם הקפידו אותם מחקרים אשר הראו שיפור במדדי היצירתיות של משתתפיהם. אותם ממדים כוללים את התנאים הפנימיים (ה-Set, בשפה המקצועית), החיצוניים (ה-Setting), סוג החומרים וכיצד הם משפעים על החשיבה היצירתית כנגזרת של זמן ועוצמת החוויה. כלומר, מדובר בתמהיל עדין המחייב את השמתה של ההתערבות הנכונה באופן, בזמן ובמקום המתאימים ביותר. ה-Set היצירתי התנאים הפנימיים העולים מהמחקרים מדגישים את הצורך בהורדת השפעתן של ההגנות הפסיכולוגיות המגויסות לאור עלייתה של החרדה הכללית. כמו כן, הם מדגישים את הצורך בהגברת ההתמקדות בביקורת שמקורה בסטנדרטים פנימיים, חיבור רגשי לאתגר היצירתי, מוטיבציה גבוהה לפתרונו והכרתו המוקדמת (הן עם מאפייניו הספציפיים, הן עם התחום אליו הוא משתייך) באופן נרחב ומעמיק. חשוב גם שהמשתתפים ירכשו מידע תאורתי אודות יצירתיות ומאפייניה הקוגניטיביים, אודות מנגנון הפעולה המוחי של החומרים מהמשפחה הקלאסית וידע חוויתי-סובייקטיבי קודם אודות השפעתם (כלומר, משתתפים שאין זו הפעם הראשונה שבה הם מתנסים בחומר הספציפי). ה-Setting היצירתי  התנאים החיצוניים כוללים סביבה בטוחה ומוגנת, המאפשרת את הטמעתו של הביטחון הפסיכולוגי ואת תחושת השחרור והחופש לחקור טריטוריות שאינן מוכרות. המשתתפים צריכים להרגיש כי הם אינם תחת תנאי מבחן, שעבודתם היצירתית אינה "נשפטת לרעה", אלא מתקבלת בהכלה, בעניין ובסקרנות. חשוב שהמחקר יספק למשתתפים מטפלים מלווים עם ידע אודות החוויה הפסיכדלית, אשר יוכלו להדריך אותם בהינתן מהמורות בדרך, לספק "חוף מבטחים" לעולמם הפנימי ולהכווינם בסובלנות אל עבר נושא חקירתם. דינמיקה עדינה  מחקרים מציינים את השימוש במינונים שאינם גבוהים, כאלו אשר אינם פוגעים ביכולות הריכוז והאוריינטציה הכללית. כאן חייב להתקיים איזון עדין בין עוצמת החוויה הפסיכדלית לבין המרכיבים הקוגניטיביים השונים של החשיבה היצירתית. ככל שהמשתתפים נמצאים בסמוך לחוויית השיא, יש להתמקד בחשיבה המסתעפת, וככל שהשפעת החומרים מתמתנת, רוב המחקרים מציינים את החשיבות שבמתן תשומת לב לשלב החשיבה המתכנסת. נראה כי כאשר המשתתפים מודעים כי העצמתה הפוטנציאלית של היצירתיות אורכת מספר ימים עד שבועות, יש בדבר על מנת להוריד מממד חרדת הביצוע, להגביר את האלמנט המשחקי ולגייס את המשאבים החקירתיים הטבעיים הטבועים בהם. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיוםבישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולאחוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידעכללי בלבד, ותכניו אינם מיועדיםלהוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שניהמינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.

המחקר אודות יצירתיות, פתרון בעיות וחומרים פסיכדליים – מבט מקיף "אנשים יצירתיים מכניסים את עצמם במודע למצב תודעתי שונה, שם המבנה הרגיל של החוויה נשבר... חלקים מסוימים של התהליך היצירתי, אם כי לא כל התהליך בשלמותו, מקבילים לפירוק של תבניות תפיסתיות, תהליך אשר מופק באופן מכאני על ידי החומר עצמו". פרנק בארון (Frank Barron) על פסיכדליים ויצירתיות. אף על פי שרוב רובו של המחקר אודות חומרים פסיכדליים מתמקד בהשפעותיהם על הרווחה הנפשית של המתמודדים עם אתגרים נפשיים כאלו ואחרים, קיים גוף מחקרים המאפשר גיבוש תובנות הן אודות התנאים הנחוצים להגברת היצירתיות תחת השפעת החומרים, הן אודות התמורות בתשתית החשיבה היצירתית עצמה. נסקור כעת את המחקרים המובילים ונזקק בעזרתם תשובה מקיפה אודות שאלה מרתקת זו. נתחיל עם אחד המחקרים המכוננים אודות פתרון בעיות, יצירתיות וחומרים משני תודעה אשר נערך על ידי המהנדס והאקדמאי וויליס הרמן (Willis Harman). הרמן עיצב מחקר שבנוי כך: ניקח 27 אנשים בעלי מומחיות שונה, ביניהם פיזיקאים, מתמטיקאים, מהנדסים, ארכיטקטים, מעצבים ואמנים מסחריים. נוודא שכולם חווים "תקיעות מחשבתית" מסוימת בפרויקט או בבעיה מסוימת ומרגישים שאין בכוחם לפתור מצב זה. עכשיו, ניתן לכולם LSD או מסקלין במינון נמוך עד בינוני, נבקש מהם לחכות כארבע שעות למען התרגלות לחומר, ואז ניתן להם לנסות לגלות יצירתיות מחשבתית אשר תוביל, בתקווה, לפתרון אתגריהם. הרמן לא הסתפק רק בזה, והוא השתמש באחד המאפיינים הבולטים של החוויה הפסיכדלית, היא היכולת להעצים סוגסטיה (תהליך פסיכולוגי שבמסגרתו גוברת הרגישות להשתכנע מתוכן המגיע מסוכן חיצוני, ובמקרה שלנו, לצוות החוקרים). נאמר למשתתפים שהחומר לא יפגע ביכולתם להתרכז, לא יציף בעיות אישיות שאינן רלוונטיות לנושא המחקר ויסיע לביסוס התהליך היצירתי. הרמן ושותפיו רצו למעשה לבדוק אם החוויה הפסיכדלית מעצימה יצירתיות, ואם כן, מה ההוכחה להעצמה זו; אם החוויה סיפקה תוצאות מוחשיות ושימושיות (שאלה שנבדקה באמצעות סטנדרטים חיצוניים על ידי בכירי התעשייה או תחום המדע הספציפי שאליו שייך הנבחן); ואם בכוחה של החוויה הפסיכדלית ליצור שינויים ארוכי טווח, ולהפוך את הנבדקים לאנשים יצירתיים יותר. התוצאות שימחו מאוד את צוות החוקרים. מתוך 44 הבעיות שנבחנו, רק לחמש לא נמצא פתרון חלקי או מלא. ל-20 בעיות נמצאה דרך ראשית לפתרון אשר הועברה לשלבי בקרה וייעול. לשמונה בעיות נמצאו פתרונות מלאים אשר הועברו לתהליך ייצור, ולעשר בעיות נמצא פתרון חלקי אשר הוגש לבדיקה בשטח. בין המוצרים שמחקר זה "הוליד" ניתן למצוא תכנון של מכשיר להיגוי קרן מאיץ אלקטרונים ליניארי, מודל רעיוני חדש של חלקיקי פוטון, עיצוב בניין תעשייתי אשר התקבל בהתלהבות על ידי הלקוח, ניסוח מספר ניסויים למדידת תכונות קרינת שמש, משפט מתמטי אודות מעגל שער לוגי והמצאות נוספות אחרות. כפי שניתן להבין מבין השורות, המחקר בחן את התנאים אשר בהינתנם חומרים פסיכדליים עשויים להגביר את היצירתיות, ולאו דווקא את כוחו של חומר ספציפי כזה או אחר לבדו. עובדה זו מאפשרת לנו להצליב בין אותם התנאים המקדמים יצירתיות באופן כללי (כפי שעלו בדברי הפסיכולוג קארל רוג'רס, אשר נסקרו בתחילת מאמר זה) לבין מאפייני החוויה הפסיכדלית המקדמים או הפוגעים ביכולת היצירתית. נתונים אלו מובאים בטבלה הבאה: מאפיינים חווייתיים מקדמי יצירתיות מאפיינים חווייתיים מעכבי יצירתיות נגישות לחומר מנטלי שאינו זמין תחת תודעה יומיומית קשיים בריכוז אסוציאציות חופשיות – משחקיות במטאפורות, השערות, וקיומם של פרדוקסים חוויות וויזואליות אינטנסיביות חזותיות וויזואלית – חשיבה שמעבר למגבלות המילוליות שרשור מחשבות מהיר מידי פתיחות לחוויות חרדה חידוד חושי (בעיקר LSD במינון נמוך) דרכי ביטוי מוגבלות (ורבלית או בכתב) הגברת אמפתיה חדירתן של דאגות מהמרחב האישי למרחב החשיבתי רגישות אסתטית מוגברת קושי בגיוס מוטיבציה לפתרון יעיל ושימושי אינהיביציה נמוכה וסלחנות לביקורת פנימית התמסרות לטרנסצנדנטי וויתור על הקונקרטי רגישות לסוגסטיות תומכות, מעודדות ומדרבנות   פרספקטיביזם – "להפוך לדבר עצמו"   חשוב לציין, כי המאפיינים החיוביים והשליליים הם במידה רבה שאלה של אינטראקציה בין מינון החומר, הסוגסטיה הספציפית וציר זמן עצימות השפעת החומרים. לדוגמה, רוב המאפיינים החיוביים מופיעים לאחר השלב האינטנסיבי ביותר, "נקודת השיא" של החוויה הפסיכדלית, כאשר ריכוז החומר הפעיל מתמתן. הסוגסטיה גם היא משחקת תפקיד, שכן ידוע כי אדם תחת השפעת חומרים פסיכדליים נוטה לאמץ מידע שמגיע ממקור חיצוני. במקרה זה, נאמר למשתתפים כי החומר יתרום לתהליך ולא יפגע בו. אף על פי שמספר בודד של אנשים דיווחו על קשיים ביכולת הריכוז והמוטיבציה, נראה כי עבור רובם המוחלט של הנבדקים ניתן "תמהיל נכון" של אותם אלמנטים. ומה בדבר השפעות ארוכות טווח? רבים מהמשתתפים דיווחו שהם הרגישו עלייה במידת היצירתיות גם שבועיים ושלושה שבועות לאחר היום שנטלו את החומרים. מידע זה מתכתב עם מחקרים נוספים התומכים ברעיון כי בכוחם של חומרים פסיכדליים לייצר שינויים בתפיסת העצמי, שינויים הכוללים גם שינויים אישיותיים ארוכי טווח. נציין בזאת את מחקרו של סבאג' (Savaje, 1966), אשר כלל גם דיווח אישי וגם הערכה אובייקטיבית-חיצונית של מעל ל-400 מטופלים ב-LSD ומצא עלייה בממד הביטוי הרגשי, התייצבות כוחות "האגו", הפחתת חרדה ודיכאון, עלייה בהתקרבות הבין-אישית, פתיחות רבה יותר לחוויות, הגברת תחושת המשמעות והערכה אסתטית מוגברת. לצד ההתלהבות הרבה ממחקר זה, התלהבות שיש לה מקום גם בקנה מידה עכשווי, החלו להתגבש עם השנים לבטים אודות כוח ההסבר שלו. נאמר, בצדק, כי המחקר לא השתמש בקבוצת ביקורת, לא שמר על תנאים דומים עבור כל המשתתפים (לדוגמה, חלקם קיבלו LSD וחלקם מסקלין) ואף התגלה כי לחלק מהמשתתפים ניתנו "חומרים ממריצים" שונים על מנת לשמור על מידת ערנות לאורך יום המחקר. כאמור, גורמים מסוג זה פוגעים בכוח ההסבר, ושאלת מידת ההשפעה של אותם חומרים על היכולת היצירתית נשארה פתוחה בהיבטים רבים. עם השנים נטה המחקר לנדוד מהשדה הבוחן את התנאים אל עבר השדה הבוחן תהליכים קוגניטיביים, כלומר כיצד מושפעים תהליכי המחשבה המרכיבים את החשיבה היצירתית לאחר צריכת חומרים מרחיבי תודעה. עבור מחקרים מסוג זה, החלוקה ל"חשיבה מסתעפת" ו"חשיבה מתכנסת", שלמדנו אודותיהם בתחילת המאמר, היא ליבת העניין. בניגוד מסוים להערכה הרווחת, לחומרים הפסיכדליים מערכת יחסים שונה עבור כל תת רכיב של החשיבה היצירתית. נרד לפרטים: אז כפי שכבר הבנו, מדעי הקוגניציה רואים בחשיבה היצירתית מחלוקת לשני תהליכים דינמיים. התהליך הראשון, הנקרא "חשיבה מסתעפת", מתאפיין בהעלאת הרעיונות חדשים תוך כדי הפעלה של חשיבה אסוציאטיבית, מתפזרת וכזו המאמצת נקודות מבט רבות. השלב השני, הנקרא "חשיבה מתכנסת", מתאפיין בשדרוג הרעיונות שהתקבלו תוך כדי הפעלת חשיבה אנליטית, מפוקסת וממוקדת, המצריכה משאבי ריכוז רבים. המחקרים אודות השפעת החומרים על תהליכים דינמיים אלו מתבססים על ידי מבחנים סטנדרטיים ואובייקטיביים (הניתנים למשתתף על ידי צוות המחקר). הממצאים ממחישים כי החומרים מעצמים את החשיבה המסתעפת ככל שאנו מתקרבים להשפעת השיא של החוויה הפסיכדלית, אך באותה העת פוגעים בחשיבה המתכנסת. ככל שעובר הזמן, כאשר השפעת החומרים מתמתנת, אנו רואים דווקא עלייה בחשיבה המתכנסת וירידה בחשיבה המסתעפת. מחקר מעניין מאת וובנר (Wießner), בחן את השפעתו של מינון נמוך של LSD (50 מיקרוגרם) על יצירתיות דרך מספר רב של מבחנים אובייקטיביים המבדילים בין תהליכי חשיבה מסתעפת לזו המתכנסת. הם הראו כי LSD מגביר את מידת החדשנות אך מוריד את מידת השימושיות. כלומר, התשובות שנתנו אלו שלקחו LSD היו פחות צפויות ויותר אסוציאטיביות וכאוטיות מאשר שימושיות. הדבר מצביע על כך ש-LSD מעניק את הבסיס לחשיבה יצירתית אך פוגע ביכולת לשכלל את הרעיונות לכדי תוצר יעיל. הוסק אם כן, כי LSD תורם לחשיבה המסתעפת (חדשנות ומקוריות) ופוגע בחשיבה המתכנסת (שימושיות) בעת השפעת השיא של LSD. ממצאים דומים ניתן למצוא גם בעבודתה של חוקרת היצירתיות נטשה מייסון (Mason) אשר בחנה את השפעתו של הפסילוסיבין (החומר הפעיל בפטריות הזיה) במינון בינוני על היחס שבין יצירתיות ואמפתיה (תכונה המצריכה מידה רבה של גמישות מחשבתית). שלא כמו במחקר הקודם, מייסון בחרה לבדוק את היצירתיות בבוקר שאחרי, וכך להימנע מהשפעת החומר בשיאה. בדומה למחקר הקודם, החשיבה המסתעפת התגברה ככל שנמדדה בסמוך להשפעת השיא של הפסילוסיבין. לעומתה, החשיבה המתכנסת התגברה בשבוע שלאחר נטילת החומר. מה שניתן להסיק מכך הוא שייתכן והפסילוסיבין לא רק מגביר את היכולות להפיק רעיונות, אלא גם מגביר גם את יכולת "הליטוש" והבקרה בתקופת זמן של מספר ימים לאחר הנטילה. חומרים נוספים כגון DMT, הרכיב הפעיל באיוואסקה, נמצא גם הוא כמעצים את החשיבה המסתעפת בזמן השפעת השיא ומגביר את החשיבה המתכנסת אשר נבדקה לאחר ארבעה שבועות. ל-DMT מקום מיוחד בהיכל החשיבה היצירתית שכן, ובניגוד מסוים לחומרים האחרים ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, חווייתו מתאפיינת בחזיונות עוצמתיים במיוחד. חזיונות אלו חשובים ביותר מנקודת מבט יצירתית, שכן משתתפים רבים מדווחים על "הפיכה לדבר עצמו" (כלומר, חוו את עצמם כאובייקט היצירתי, אם מדובר ביצירת האומנות או הבעיה המדעית). מדובר באחד ממאפייני הלמידה והחקירה הנפוצים בתרבויות שמאניות מסורתיות, מאפיין השונה כל כך מדרכי החשיבה המערבית-מדעית, המקדשות את ההתבוננות והצפייה האובייקטיבית, המרוחקת והבלתי מתערבת. רבים מהחוקרים רואים בכך עדות לקיומו של "ריבוי פרספקטיבות" (pluralistic perspectivism), המכונה גם "חשיבה ג'ונוסיאנית" (על שם האל הרומי "ג'אנוס", ולוֹ שני פרצופים), הממחישה את היכולת להכיל מורכבות ואת קיומם של מספר הסברים אשר לפעמים מנוגדים או סותרים זה את זה. על מנת לפתור את הקשיים בחשיבה המתכנסת בשיאה של החוויה הפסיכדלית, חוקרים מנסים לשחק עם המינונים השונים או עם אופן נטילתם. הדבר הוביל למחקר אודות אחת הדרכים הפופולריות ביותר לצריכת פסיכדליים בעת המודרנית, היא ה"מיקרודוסינג" – נטילה של כמות מזערית, כזו שאינה מייצרת חוויה פסיכדלית שבכוחה לפגוע בתפקוד היומיומי, על מנת לשפר את הרווחה הכללית, יכולת הריכוז, ממד היצירתיות ויכולות ביצועיות אחרות.‏ כיוון שהמחקר במיקרודוסינג מסובך ומורכב מסיבות מתודולוגיות רבות, קשה לדעת אם שימוש מסוג זה אכן בעל השפעה אובייקטיבית על מדדי היצירתיות. לאחר שאמרנו זאת, אציין כי מחקרים שונים מראים כי מדדים של חשיבה מסתעפת, דוגמת המקוריות או כמות הרעיונות הצפים למודעות, אכן גוברים בנטילת מיקרודוסינג (LSD במחקרים אלו). מחקרים נוספים מגלים כי החשיבה האנליטית אינה נפגעת מהשפעת החומר, וקיימות מספר עדויות אנקדוטיות כי קבוצות עניין שונות הכוללות מתמטיקאים, ביולוגים ומהנדסים אכן מדווחות על עלייה בחשיבה האסוציאטיבית בזמן השימוש במיקרודוסינג. משפחה נוספת של מחקרים בחנה את היכולת היצירתית באופן עקיף, זאת על ידי מדידת "תכונות אישיות ההולכות ביחד" עם יכולת יצירתית גבוהה. במחקר שנערך באוניברסיטת ג'ון הופקינס, התבקשו נבדקים ליטול מינון גבוהה של פסילוסיבין (30 מיליגרם). לאחר מכן נבדקה תכונת האישיות הנקראת "פתיחות לחוויות" (המוגדרת כנטייה "להרחיב את ההתנסות האישית אל עבר טריטוריות לא מוכרות") אשר הושוותה לנטייה זו בקרב משתתפים שנטלו פלסבו. התוצאות הראו כי התקיימה עלייה בממד אישיותי זה לאחר נטילת החומר הפעיל. בדיקה מאוחרת יותר העיבה מעט על מידת הרלוונטיות של הממצאים עבור האוכלוסייה הכללית. זאת מאחר שנמצא כי בהשוואה "לאזרח מן השורה", כל המשתתפים היו גבוהים יחסית בממד זה, ונמוכים יחסית בממד אישיותי נוסף, הוא ה"נטייה לחרדה". מחקר עקיף נוסף, אם כי ישן בהרבה מהמחקר הקודם, בדק את השפעתו של LSD במינון גבוהה (200 מיקרוגרם) על יצירתיות. למרות שהתוצאות במבחנים אובייקטיביים לא מצאו הבדל משמעותי בהשוואה לקבוצת הביקורת (אשר נטלה רק 25 מיקרוגרם), הם הראו דבר מעניין. מתברר, כי חלק נכבד מהנבדקים בקבוצת הניסוי הציגו הנאה רבה יותר מאסתטיקה (רגישות אסתטית, בשפה המקצועית), עניין שנבחן על פי ביקורים במוזאונים, תערוכות או אירועים מוזיקליים שונים, זאת במשך ששת החודשים שלאחר הניסוי. מחקרים אחרים מציינים את העלייה בנטייה ל"היבלעות" (absorption) הממחישה את היכולת להתמסר לדימויים מנטליים פנטזיונריים, להיסחף אחר הדמיון ולהתכנס אל עבר מצב "זרימה" (Flow state) הנחוץ כל כך לחשיבה היצירתית. אך יש גם ביקורת (וביקורת על הביקורת) לצד הקולות הרמים הרואים במחקרים אלו בשורה של ממש, יש הטוענים כי עוד דרוש מחקר רב עד אשר נוכל לחגוג בשורה זו ללא חשש. אותם סקפטיים מציינים בצדק כי מחקרים שנעשו בשנות ה-60 זקוקים לתיקוף עכשווי, לאור הגברת הסטנדרטים המחקריים שהתגבשו עם השנים. בנוסף, קיימות גם עדויות סותרות, דוגמת מחקר נוסף מאת מייסון אשר מצא עדויות כי פסילוסיבין, בתנאים מסוימים, עלול לפגוע הן בחשיבה המתכנסת, הן בחשיבה המסתעפת. לכך מתווספים קשיים נוספים הקשורים לכמה מהמאפיינים הבולטים של החוויה הפסיכדלית, ביניהן התעצמות התחושה הסובייקטיבית של "גילוי תובנות" ו"תחושת המשמעות". קיימות עדויות מחקריות רבות כי האדם המשתמש בחומרים פסיכדליים עלול להרגיש ולחשוב בטעות כי גברה אצלו היכולת היצירתית, זאת ללא תוצר אובייקטיבי שבכוחו להסביר אם ממד זה הועצם בפועל. לאור טענות אלו, יש האומרים כי העדויות התומכות הן עדיין בגדר דוגמאות אנקדוטיות בטבען, וכי נכון להיום קשה לגזור מתוכן תובנה של ממש אודות התפקיד שמשחקים פסיכדליים בכל הקשור להגברת היצירתיות או היכולת לפתור בעיות מורכבות ברמה הכללית. לעומת זאת, המבקרים של המבקרים טוענים בתגובה, כי המחקר הסותר אינו משקף נאמנה את המתרחש במציאות. זאת מכמה סיבות. צמד הפסיכולוגים וואלאס וקוגן (Wallach ו-Kogan) מציינים כי נבדקים אשר נבחנה יצירתיותם במבחנים שלא קשורים לתחום עיסוקם נוטים לראות את אותן מטלות כפחות רלוונטיות מאשר אלו אשר נבחנה יצירתיותם במבחנים שלא קשורים לתחום עיסוקם נוטים לראות את אותן מטלות כפחות רלוונטיות מאשר אלו אשר נבעו באופן טבעי. חוקרים נוספים טוענים כי מחסור בחיבור אינטואיטיבי עלול לפגוע ביכולת היצירתית התלויה בתנאים "משחקיים" אשר מייצרים הנאה ספונטנית. בנוסף, הרמן מציין כי מבחני יצירתיות אשר ניתנים למשתתפי המחקר עלולים לפגוע ביכולת היצירתית עצמה, זאת לאור עלייתה של חרדת ביצוע מסביבה שבמהותה מלחיצה (סיטואציה של בחינה), מציפיות שמקורן באדם עצמו (עד כמה אצליח במבחן ומה הדבר אומר עליי?) או מציפיות הנתפסות מבחוץ (מה הנסיין יחשוב אם אקבל תוצאה נמוכה?). בחלקו האחרון של המאמר, נרכיב את המתכון המחקרי העדכני אודות יצירתיות והשימוש בחומרים משני תודעה. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות  Anderson, T., Petranker, R., Rosenbaum, D., Weissman, C. R., Dinh-Williams, L. A., Hui, K., ... & Farb, N. A. (2019). Microdosing psychedelics: personality, mental health, and creativity differences in microdosers. Psychopharmacology ,  236 , 731-740. ‏ Prochazkova, L., Lippelt, D. P., Colzato, L. S., Kuchar, M., Sjoerds, Z., & Hommel, B. (2018). Exploring the effect of microdosing psychedelics on creativity in an open-label natural setting. Psychopharmacology ,  235 , 3401-3413. ‏  Prochazkova, L., van Elk, M., Marschall, J., Rifkin, B. D., Fejer, G., Schoen, N., ... & Hommel, B. (2021). Microdosing psychedelics and its effect on creativity: Lessons learned from three double-blind placebo controlled longitudinal trials. ‏  Griffiths, R. R., Johnson, M. W., Richards, W. A., Richards, B. D., McCann, U., & Jesse, R. (2011). Psilocybin occasioned mystical-type experiences: immediate and persisting dose-related effects. Psychopharmacology ,  218 , 649-665. ‏  Wießner, I., Falchi, M., Palhano-Fontes, F., Oliveira Maia, L., Feilding, A., Ribeiro, S., ... & Tófoli, L. F. (2021). Low-dose LSD and the stream of thought: increased discontinuity of mind, deep thoughts and abstract flow. Psychopharmacology , 1-13. ‏  Mason, N. L., Kuypers, K. P. C., Reckweg, J. T., Müller, F., Tse, D. H. Y., Da Rios, B., ... & Ramaekers, J. G. (2021). Spontaneous and deliberate creative cognition during and after psilocybin exposure. Translational psychiatry ,  11 (1), 209. ‏ Wießner, I., Falchi, M., Maia, L. O., Daldegan-Bueno, D., Palhano-Fontes, F., Mason, N. L., ... & Tófoli, L. F. (2022). LSD and creativity: Increased novelty and symbolic thinking, decreased utility and convergent thinking. Journal of psychopharmacology ,  36 (3), 348-359. ‏  Mason, N. L., Mischler, E., Uthaug, M. V., & Kuypers, K. P. (2019). Sub-acute effects of psilocybin on empathy, creative thinking, and subjective well-being. Journal of psychoactive drugs ,  51 (2), 123-134. ‏ Kuypers, K. P., Riba, J., de la Fuente Revenga, M., Barker, S., Theunissen, E. L., & Ramaekers, J. G. (2016). Ayahuasca enhances creative divergent thinking while decreasing conventional convergent thinking. Psychopharmacology ,  233 , 3395-3403. ‏ Uthaug, M. V., van Oorsouw, K., Kuypers, K. P., Van Boxtel, M., Broers, N. J., Mason, N. L., ... & Ramaekers, J. G. (2018). Sub-acute and long-term effects of ayahuasca on affect and cognitive thinking style and their association with ego dissolution. Psychopharmacology ,  235 , 2979-2989.‏

“Psychedelics are illegal not because a loving government is concerned that you may jump out of a third story window. Psychedelics are illegal because they dissolve opinion structures and culturally laid down models of behaviour and information processing. They open you up to the possibility that everything you know is wrong.” Terence McKenna העדויות הסותרות אשר נסקרו בחלקו הראשון של המאמר מובילות כיום חוקרים רבים להעריך כי החומרים הפסיכדליים הקלאסיים הם מגבירי תודעה לא ספציפיים (Nonspecific amplifiers), והם ניטרליים מבחינה ערכית. לדעתם, התודעה נתונה לגמישות בעת ולתקופת זמן מסוימת לאחר השימוש, והיא יכולה להתעצב לכאן או לשם בהינתן תנאים מסוימים. הערכה זו מתיישבת יפה עם תאוריית "הרפיית האמונות" שסקרנו קודם, שכן קיים פוטנציאל לשינוי לאור ירידת עוצמתן המרסנת של עמדות ואמונות אשר גיבשנו במהלך חיינו. לכן, ניתן כיום לומר בזהירות שלחומרים פסיכדליים הפוטנציאל לשינוי עמדות חברתיות ופוליטיות, זאת בהינתן חשיפה לתוכן רעיוני זה או אחר. אז מה הם אותם תנאים שבכוחם לדחוף לעבר עמדה פוליטית זו או אחרת? אחת הדרכים לבחון סוגייה זו היא בהסתכלות על "הסט" ("עולמו הפנימי" של המשתמש בחומרים – ציפיות ואמונות אודות החוויה הפסיכדלית, מאפייני אישיות, ידע אודות חומרים פסיכדליים, ניסיון עבר וכו') ו"הסטינג" (הסביבה החיצונית העוטפת את המשתמש הכוללת הן את הרכיב הגאוגרפי, אך גם החברתי והתרבותי). ביחד עם סוג החומר ועם המינון שבו נלקח, הסט והסטניג נחשבים למאפיינים המרכזיים לאופן שתיתפס החוויה הפסיכדלית, כולל יכולתם לגרום לשינוי בעמדות ובאמונות שלנו. החוקר ד"ר גדעון הרטוגזון מאוניברסיטת בר אילן הרחיב את הדיון אודות הסט והסטינג אל עבר המרחב החברתי-תרבותי. לפיו, כוחות חברתיים מעצבים את הסט והסטינג האישי, כוחות הכוללים אלמנטים כמו סיקור תקשורתי, חוקי סמים ומגמות של השיח החברתי-תרבותי אודות חומרים אלו. בצירוף ממצאים מחקריים המראים כי האדם תחת השפעת החומרים הקלאסיים רגיש מאוד לסוגסטיה (תהליך פסיכולוגי שבמסגרתו ניתן לגרום לבני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם על ידי השפעה תת מודעת), ניתן להסיק שגם לסביבה הפוליטית-חברתית תפקיד בעיצוב החוויה הפסיכדלית ונגזרותיה ההתנהגותיות. דוגמה לכך ניתן לראות בתפקידם של החומרים הפסיכדליים הקלאסיים, בעיקר של ה־LSD, בהתעוררות המחאות החברתיות שפקדו את ארה"ב במהלך שנות השישים, זאת על רקע המלחמה בווייטנאם והמצב החברתי שהתגבש לאחר שנים של מדיניות כלכלית ספציפית אשר הובילה להומוגניות נוקשה של התא המשפחתי והמגזר הכלכלי-יצרני, מדיניות אשר דחקה לשוליים קבוצות מיעוט רבות. השימוש החוקי באותה עת, מחירו הזול והעלאתו לדרגת קודש של ה־LSD בידי מובילי דעת קהל (ביניהם אקדמאים רבים, דוגמת ד"ר טימותי לירי מאוניברסיטת הרווארד), הפכו את השימוש בחומר לנגיש ופופולרי ביותר. רבים ראו בו כלי לשינוי תודעתי, סוג של "פטיש" המרסק תפיסות ממסדיות מקובעות ופוגעניות, אשר בכוחו לדחוף לעשייה פוליטית ועוררות חברתית דה פקטו. כנראה לא מדובר היה בפנטזיה, שכן לא רק צעירים ומהפכנים ראו בחומר זה קטליזטור עיקרי. גורמי ממשל (אשר בעצמם התעניינו בסגולות הטמונות ב־LSD. ראו למשל פרוייקט MK-ULTRA) סימנו חומר זה כמסכן את היציבות הפוליטית, ויצאו למלחמת חורמה בחומרים משני התודעה. ב־1971 הוכרזה באופן רשמי תוכנית הממשל למלחמה בסמים – “The War On Drugs”. פרופגנדה אינטנסיבית נגד החומרים הופצה בערוצי המדיה השונים, ועונשים כבדים הוטלו על כל המחזיק בחומרים אלו. מכאן התדרדר המחקר החוקי עד כדי הפסקתו המוחלטת, והשימוש הצטמצם לרמת ה־"under ground". יחד עם זאת, רבים מאמינים שהפסיכדליים הקלאסיים שיחקו תפקיד מרכזי בהנעת תנועות מהפכניות דוגמת ה־Black power, Red power או ארגונים פמיניסטים שונים שהשפעתם מורגשת עד היום. עד כה ראינו שבכוחו של השילוב שבין חומרים פסיכדליים וחשיפה לאקלים פוליטי ספציפי לתרום לעוררות חברתית פוליטית. ליברלים עשויים להפוך לליברלים יותר, שמרנים לשמרנים יותר, אך גם ניטרלים לניטרלים יותר. בנוסף, מודל "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים" וחוסר במחקר ניסויי עדכני אודות כוחה של הסוגסטיה לשינוי עמדות פוליטיות, מבססות את החומרים הפסיכדליים כבעלי פוטנציאל להנעה פוליטית-חברתית. על מנת למקד את הרלוונטיות של היבטים אלו, נצלול כעת אל הזירה הפוליטית המקומית, ונראה מה ניתן ללמוד על הנושא כאשר מפגישים בין ישראלים, פלסטינים ו־DMT. תהליכים בין־אישיים בטקסי איוואסקה שבו השתתפו ישראלים ופלסטינים – מחקרו של ד"ר ליאור רוזמן "כיצד חומרים פסיכדליים תומכים תהליך של בניית שלום, וכיצד ההקשר הבין־תרבותי ישפיע על החוויה הפסיכדלית האישית ועל תהליכים בין־אישיים?" זו השאלה שהנחתה את החוקר ד"ר ליאור רוזמן מאוניברסיטת אימפריאל קולג' כאשר ראיין 31 משתתפים, ישראלים ופלסטינים מישראל ומהשטחים, שלהם ניסיון במעגלי איוואסקה משותפים. איוואסקה היא חליטה המשלבת מספר סוגי צמחים. אחד מהם מכיל את החומר הפסיכדלי הקלאסי DMT. צמח נוסף מכיל בתוכו מעכב אנזים העונה לשם "מונואמין אוקסידאז" אשר ביכולתו לפרק את ה־DMT ולקצר את משך ועוצמת החוויה. לאור העיכוב, כאשר שותים איוואסקה, מתאפשרת חוויית DMT ארוכה, אשר יכולה להימשך בין 6־8 שעות. מעגלי איוואסקה פופולריים מאוד בסצנת ה־"under ground" הישראלית, וכוללים מספר משתתפים הנוטלים את המשקה יחדיו. הטקסים שבהם השתתפו הנבדקים הטרוגניים במהותם, וכללו ישראלים ופלסטינים, גברים ונשים, בעלי עמדות פוליטיות מגוונות ובגילים שונים. מטרת הטקסים הייתה צמיחה אישית-רוחנית, ללא הנחיה או הכוונה להתמקדות ספציפית בתהליכי בניית שלום או התקרבות בין־אישית. חשוב לציין בנוסף, כי המשתתפים הפלסטינים היו מיעוט במובנים רבים במהלך הטקסים. מספרם היחסי לא עלה על ה־20%, שפת הטקסים הייתה עברית בעיקרה ורוב המדריכים ומנהלי הטקסים היו ישראלים. אסימטרייה מבנית התרחשה גם במידת החשיפה והניסיון שבהתנסויות פסיכדליות. לאור מעמדם הסוציו אקונומי הגבוה יחסית, ביחד עם העובדה כי החברה היהודית-ישראלית פתוחה יותר לשימוש בחומרים אלו, המשתתפים היהודים-ישראלים הגיעו עם ניסיון רב יותר לאותם טקסים. למרות ההימנעות מהכוונה מפורשת להתעמקות בסוגיות הפוליטיות-חברתיות שבין שתי התרבויות, טקסי האיוואסקה המשותפים כללו היבטים של זהות, שייכות והצפתן של טראומות עבר אישיות או קולקטיביות הקשורות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. עצם הנוכחות המשותפת והיכולת של ביטוי עצמי במהלך הטקסים, השפיעו רבות הן על הסט, הן על הסטינג של המשתתפים, דבר שהוביל לתהליכים בין אישיים שאותם סיווגו כותבי המאמר לשלושה מרכזיים:‏ חיבור שמקורו אוניברסלי:  בהתאם למאפיינים של החוויה הפסיכדלית, תחושת התמוססות הגבולות מהווה פוטנציאל לחיבור על סמך מאפיינים המשותפים לבני האדם באשר הם בני אדם. מאפיינים הומניסטיים ששורשיהם נטועים בגורל המשותף הכרוך בחיים על פלנטה זו. הראיונות חשפו תהליך של התקרבות בין המשתתפים על רקע גורל משותף זה, תהליך שבמסגרתו התמוססו ההיררכיות המוטמעות בזהויות חברתיות, תרבותיות, לאומיות ודתיות. הכרה וחיבור מבוסס הבדלים:  נוצר קשר חזק בין המשתתפים דרך החשיפה לשפה, לתפילות ולמוזיקה של התרבות השונה. הקשר הצית תחושה של יראת כבוד והערכה בקרב יהודים-ישראלים כלפי ביטוי תרבותי ערבי-פלסטיני ולהפך. חיבור מסוג זה שונה מהקודם, שכן מכיל בתוכו את סממני השוני הקיימים, ומגביר את מידת המורכבות שבחיבור מסוג זה. גילויים אודות אספקטים של הקונפליקט:  משתתפים חוו מחדש או הסיקו תובנות חדשות אודות אירועים טראומטיים הקשורים לסכסוך, אישיים או היסטוריים, בדרך כלל על ידי הצפתם של חזיונות. לאותם חזיונות כנראה קשר לנוכחות של "האחר", ולהם גוון פוליטי. לתהליך זה מורכבות רבה יותר, שכן כלולה בו עצימות רגשית, התחדדות הסממן הזהותי והתקרבות לנקודות המחלוקת הכואבות ביותר. תוצאות המחקר של ד"ר רוזמן מראות כיצד תחת השפעת החומרים הפסיכדליים קיים הפוטנציאל להתקרבות, ריכוך העמדות והאמונות הקודמות שלנו, ועליית ממדי פתיחות כלפי האחר. יחד עם זאת, במאמר נוסף הנסמך על ראיונות עומק אלו בוחן ד"ר רוזמן בין היתר את ההשלכות ארוכות הטווח של ההשתתפות באותם מעגלים. הוא שואל האם אותה חוויה פסיכדלית מובילה לשינוי פרקטי בחיים עצמם? האם היא נשארת בגדר חוויה בלבד? ומה התנאים הדרושים על מנת שאותה חוויה תדחוף לעשייה אקטיבית משנה מציאות? פסיכדליים, עשייה פוליטית-חברתית וביקורת אודות המיינסטרים הפסיכדלי במאמר "On Revelations and Revolutions: Drinking Ayahuasca Among Palestinians Under Israeli Occupation" עולה שאלה מהותית אודות הקשר שבין החוויה הפסיכדלית, הסט והסטינג, ועשייה שכוונתה ערעור הסטטוס קוו. מהממצאים עולה שדווקא עבור חלק מהפלסטינים, התוכן והרגש שהוצפו תחת החוויה הפסיכדלית הובילו לעשייה בפועל. מה הוביל לכך? על מנת להשיב נאמנה יש צורך לקבל כהנחת בסיס כי לאינדיבידואלים מקבוצות שונות קיימת נטייה מודעת או שאינה מודעת לשימור או לערעור הסטטוס קוו. הקבוצות החזקות פועלות על מנת לשמר מבני כוח קיימים, ואילו לקבוצות המוחלשות כוונה הפוכה. לדינמיקה שבין כוונות אלו לחוויה הפסיכדלית משקל רב אודות התוצאות בפועל. במקרה זה, נערכו הטקסים במסגרת הסטטוס קוו המשמר את מערכת הכוחות לפיהם ליהודים-ישראלים יתרון. כפי שצוין, קיימת אסימטרייה לטובת היהודים-ישראלים במספר אופנים, ביניהם השפה, מידת החשיפה לפסיכדליים, מספרם הכמותי בטקסים וזהות המדריכים. אלו משקפים במידה מסוימת את מערכת הכוחות הקיימת במציאות שמחוץ לטקסים, שם לפלסטינים עמדה מוחלשת. בעוד החוויה הפסיכדלית של המשתתפים היהודים-ישראלים התמקדה בשיווין על בסיס אוניברסלי, החוויות של המשתתפים הפלסטינים נטו גם לכיוון של עימות עם חוסר השיוון שלטענתם קיים בפועל, זאת בעיקר לאחר התעצמות תחושת "האמת" (Noetic Quality) והשליחות, מהמאפיינים הנוספים של החוויה הפסיכדלית בכלל, וחוויית ה־DMT בפרט. התקרבות שמקורה בשוויון אוניברסלי, לפי כותבי המאמר, טומנת בתוכה גם מכשול מהותי ליכולת של חוויות פסיכדליות לדחוף אל עבר שינוי מבני הכוח הקיימים. היא מסתירה או מייתרת את הצורך שבדיבור אודות השונה, על המבדיל, על חוסר צדק זה או אחר. ללא דיבור אין דיאלוג, והדרך אל עבר שינוי מונחת לפתחו של צד אחד בלבד. בעוד חוויות פסיכדליות מתבטאות לעתים קרובות במונחים של אחדות והרמוניה, ההיסטוריה מעידה שיש פוטנציאל מהפכני במולקולות פסיכדליות שיכולות לקדם התנגדות להגמוניה ושיבוש הסטטוס קוו. בזהירות נעלה את ההשערה כי עבור הפלסטינים (וייתכן כי בעבור כל קבוצה הכלואה בסטינג שבו היא מוחלשת בהקשרי הגישה למשאבים), קיים מתח בין מאפייניה השונים של החוויה הפסיכדלית. מצדו האחד, תחושת האיחוד, התפוררות ההיררכיה וההבדלים הבין־אישיים. מצדו השני, "החשיפה לאמת" והתגלויות "נבואיות" שבחובן מימוש המסר בדבר הצורך לעצב מחדש את המבנה הקיים. תחושת "החשיפה לאמת", ואיתה הדחף לקידום עמדה מהפכנית (Revelation to revolution) הוא סממן פסיכדלי אשר יתכן שמתכתב עם אותה התעוררות חברתית בארה"ב של שנות ה־60. התכתבות זו מעלה את הסברה כי בהינתן סט וסטינג שבהם מוטמעים אלמנטים התנגדותיים, בכוחה של החוויה הפסיכדלית לדחוף לעבר עדכון בפועל של מבני הכוח הקיימים. ללא אלמנטים אלו נראה נטייה להתמקדות בדומה, להישענות על מצב חברתי קיים ולשינויים פסיכולוגיים תוך אישיים על פני שינויים בין־אישיים (עמדות כגון "השלום מתחיל מבפנים", כפי שהיטיב לציין המאמר). ההבדל בין הנגזרות של החוויה הפסיכדלית הפלסטינית לזו הישראלית הוביל את רוזמן להביע עמדה מעניינת אודות הקשר שבין הפרקטיקה הפסיכדלית (כפי שבאה ליד ביטוי במחקר ובטיפול המודרני) לבין עשייה חברתית בין־אישית (אשר לה היבטים חיוביים גם אם נביט על המציאות דרך משקפי בריאות הנפש). לפי רוזמן, המיינסטרים הפסיכדלי העכשווי רווי בסממנים הלקוחים מעולמות הניו אייג' (לדוגמה, הנוכחות "הבלתי ניתנת לערעור" כביכול בדבר קיומו של "המטפל הפנימי" הקיים בכולנו – הערת המחבר), סממנים המדגישים כי בריאות נפשית היא תולדה של תהליכים המתרחשים בתוך האדם עצמו, אוניברסליים והומניסטיים במהותם. במילים אחרות, עיצוב מחדש של "האני הפנימי" בלבד בתגובה לקשיים האובייקטיביים, "הבלתי ניתנים לשינוי" כביכול של החיים המודרניים. אם ברצוננו לראות בפסיכדליים שחקנים מרכזיים במגרש הפוליטי-חברתי, יש לעדכן את הנחות הבסיס המאפיינות את הקו הדומיננטי העכשווי הנפוץ כל כך הן באקדמיה הן בחברה המעורבת בעולמות הפסיכדליה באשר הם. רוזמן מציין כי יש צורך לעבור מתפיסה "אישית-פנימית" לתפיסה "חברתית-מקומית" הכוללת דגש על "רב מקומיות" (דגש על הסביבה המקומית, מערכות יחסים וקהילתיות), "השתתפות" (החוויה איננה פסיבית אלא על המשתתף להיות אקטיבי ביצירת המרחב הרוחני) ומעבר מהמילה "חוויה פסיכדלית" ל"אירוע פסיכדלי" (בשונה מהמילה חוויה, שלה קונוטציה סובייקטיבית, למילה "אירוע" ערך אובייקטיבי יותר). לסיכום במאמר זה שאלנו אם בכוחם של החומרים הפסיכדליים מהמשפחה הקלאסית לשמש כסוכנים פוליטיים ולקדם שינוי חברתי. בחנו את המאפיינים של החוויה הפסיכדלית, את ביטוייה הנוירופיזיולוגיים וכיצד הם תורמים לשינויים פסיכולוגיים. בהקשר זה ירדנו לעומקה של תאוריית "הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים" ושאלנו אם זה המנגנון האחראי גם על שינוי עמדתנו הפוליטית. לאחר שסקרנו תשתית זו, הפנינו את הזרקור אל עבר המחקרים העדכניים בתחום. בעוד חלקם תומכים בסיכוי כי בכוח החומרים להפנות את עמדותינו כלפי הצד השמאלי של המפה, קיימות עדויות רבות לשימוש בקרב גורמים שמרניים-ימניים, שימוש שלא הוביל לפנייה ליברלית זו או אחרת. סיכמנו ממצאים אלו בכך שהעלינו את ההנחה הרווחת לפיה החומרים הפסיכדליים מהמשפחה הקלאסית ניטרליים מבחינה ערכית, ומשמשים כמגבר לא ספציפי המושפע מהסט ומהסטינג הפוליטי-חברתי. תובנה זו התיישבה בהלימה ל"תאוריית הרפיית האמונות תחת חומרים פסיכדליים", ושימשה כמפה להבנת ההתעוררות הפוליטית-חברתית שהתרחשה בארה"ב בשנות ה־60. את השאלה בדבר כוחם הפוליטי של החומרים הפסיכדליים בחנו גם בהקשר הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. סקרנו בקצרה את מחקרו של ד"ר רוזמן אשר ראיין פלסטינים ויהודים-ישראלים אשר נכחו בטקסי איוואסקה משותפים. המחקר הציג תמונה מורכבת. מצד אחד, הטקסים הגבירו את תחושת הקרבה שבין המשתתפים, בעיקר לאורו של המאפיין האוניברסלי של "התמוססות הגבולות" הבין־אישיים, אך גם על ידי מאפיינים מקומיים יותר – הכרה מחודשת בעולמו התרבותי של האחר, וקרבה על סמך נגיעה בנרטיב הקונפליקט הטראומתי של הזולת. מצד שני, ראינו כיצד פעולה אקטיבית לשינוי הסטטוס קוו נצפתה דווקא אצל המשתתפים הפלסטינים. עלתה ההשערה כי לסט ולסטינג הפוליטי-חברתי משקל רב בסוגיה זו. ראינו כיצד יתכן שמאפייני החוויה הפסיכדלית האוניברסליים יכולים לעכב דיאלוג ולהסתיר נקודות שוני ומחלוקת הנחוצים כל כך לשינוי המצב דה פקטו. במקביל, ראינו כיצד החשיפה לתחושת "אמת" (noetic quality) של החוויה הפסיכדלית, בכוחה לעורר רצון עז להגשמת מסרים המערערים את מצב הסטטוס קוו. נראה כי לא קיימים ממצאים חזקים מספיק על מנת לקבוע כי בחומרים הפסיכדליים הקלאסיים טמון יסוד פוליטי או ערכי זה או אחר. אין זה אומר, עם זאת, כי אין בכוחם הפוטנציאל לדחוף לשינוי עמדות פוליטיות וחברתיות אשר יגררו אחריהן עשייה אקטיבית. נראה כי הדבר תלוי בסט ובסטינג הפוליטיים, כלומר, ב"עצמי הפוליטי" ובאקלים הפוליטי בנקודות זמן מדויקות. בהינתן האחרונים, עמדות פוליטיות יכולות להתעצב בכיוונים שונים, זאת בהתאם למנגנון המוצע על ידי תאוריית "הרפיית האמונות", תאוריה הרואה בחומרים הפסיכדליים כ"מרככים" מהנוקשות של אמונות קודמות, וכמאפשרים עלייה למודעות של תובנות ורגשות שבכוחם לעצב מחדש את המודלים שדרכם אנו חווים את העולם מסביבנו – הן בהקשרו הפנימי-אישי, החברתי או הפוליטי. נראה כי הפוטנציאל המהפכני במולקולות מסתוריות אלו קיים, אך הוא דורש תנאים חיצוניים שחלקם באחריותנו כאזרחים מודעים. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Roseman, L., & Karkabi, N. (2021). On revelations and revolutions: drinking Ayahuasca among Palestinians under Israeli occupation. Frontiers in Psychology ,  12 , 718934. ‏  Hayward, R. D., & Krause, N. (2013). Religion, mental health, and well-being: Social aspects. Religion, personality, and social behavior , 265-290. ‏  Roseman, L., Ron, Y., Saca, A., Ginsberg, N., Luan, L., Karkabi, N., ... & Carhart-Harris, R. (2021). Relational processes in ayahuasca groups of Palestinians and Israelis. Frontiers in pharmacology ,  12 , 607529. ‏  Langlitz, N., Dyck, E., Scheidegger, M., & Repantis, D. (2021). Moral psychopharmacology needs moral inquiry: the case of psychedelics. Frontiers in Psychiatry, 12, 680064.‏  Hartogsohn, I. (2017). Constructing drug effects: A history of set and setting. Drug Science, Policy and Law ,  3 , 2050324516683325. ‏  Lemercier, C. E., & Terhune, D. B. (2018). Psychedelics and hypnosis: Commonalities and therapeutic implications. Journal of Psychopharmacology ,  32 ( 732-740.‏

כל מאמר מבוא אודות חומרים פסיכדלים מתחיל מהסבר אודות המילה עצמה. המילה "פסיכדלי" הינה למעשה הלחם של שתי מילים מיוונית - psychḗ שפרושה "נפש" (Soul באנגלית) וה- dēleí   שפירושה "לחשוף" או "להתגלות". במיתולוגיה היוונית,   psychḗ  היא אלת הנפש ולעתים קרובות מיוצגת כאישה יפה עם כנפי פרפר, אך המיתוס אודותיה אינו כולל "התגלות" או "חשיפה" מיוחדת. ההסבר לכך היא שהמילה "פסיכדלייה" היא מילה חדשה יחסית. היא נוסחה על ידי הפסיכיאטר האנגלי המפרי אוסמונד (Humphry Osmond) זאת תוך כדי התייעצות עם הסופר המפורסם אלדוס האקסלי (Aldous Huxley) עת השניים דנו בצורך למצוא מילה ראויה אשר תייצג נאמנה את החוויה תחת השפעתם של חומרים משני תודעה.    לפי אוסמונד והאקסלי, החומרים הפסיכדליים אכן "חושפים" את התודעה לרכיבים נוספים, עשירים יותר ממה שניתן לתפוס תחת תודעה יומיומית רגילה. האקסלי הגדיל להניח כי השפעתם של אותם חומרים היא כסוג של פתיחת שסתום או פילטר תודעתי, המאפשרת נגישות ל"תודעה הגדולה" (Mind at Large באנגלית) אשר את גבולותיה לא ניתן להסיק. רבים מאמינים כיום כי בעזרת חומרים פסיכדליים ניתן  לצלול למעמקי הנפש לצורכי גילוי וריפוי, להגביר את הממד הרוחני/דתי, לחזק את השיוך הקהילתי ולהעצים את העמדה האמפתית לעצמי ולאחר. חשוב לציין בנקודה זו כי תחת המטרייה הפסיכדלית מתכנסים חומרים שונים ומגוונים, המחולקים לתתי קבוצות או משפחות בהתאם להרכבם הכימי, אופן השפעתם על המח, בחוויה הסובייקטיבית שהם מאפשרים וקטגוריות נוספות. המשפחה הנחקרת ביותר הן בהקשר המדעי מודרני והן בהקשר השימוש המסורתי לאורך מאות ואף אלפי שנים היא "המשפחה הקלאסית". הפסיכדליים הקלאסיים: משפחת החומרים הפסיכדליים הקלאסיים כוללת ארבעה חומרים מרכזיים: אל.אס.די (LSD): חומצה ליסרגית דיאתילאמידית (Lysergic acid diethylamide). פסילוסיבין (Psilocybin): הרכיב הפעיל במשפחה של פטריות המכונות לרוב כ"פטריות הזיה" מסקלין (Mescaline) די.אם.טי (DMT): דימתילטריפטאמין (Dimethyltryptamine)   בהשטחה מסוימת לצורכי פישוט, השפעתם הסובייקטית של אלו מתכתבת עם הסטריאוטיפ "הפסיכדלי" הנפוץ כל כך בתרבות המערבית, המוצגת לרוב כמעבר ל"מימד שונה", בו הזיות תפיסתיות משתלטות על התודעה, מתאפשר מפגש עם "ישויות" הנתפסות כאינטליגנטיות או כהתאחדות עם "האחד השלם הגדול" במסגרתו מתפרקים ומתמוססים גבולות "העצמי". מאפיינים נפוצים נוספים הם הצפה רגשית עוצמתית, שינויים בתפיסת הזמן והמרחב, פרדוקסליות מחשבתית, תחושה כי מה שנחווה הוא אמיתי (רבים נוקטים בביטוי "יותר אמיתי מאמיתי"), קושי לבטא את החוויה במילים והתייחסות אליה כ"קדושה" או "נבואית". סטראוטיפ זה לא הגיח סתם כך. הוא מעוגן באופן שבו אזורי מח ספציפיים מגיבים להרכבם הכימי הדומה של אותם בני משפחה (להרחבה, ראו "חומרים פסיכדליים וכיצד הם משפיעים על המוח "). אל.אס.די (LSD) ה-אל.אס.די התגלה לראשונה על ידי הכימאי אלברט הופמן (Albert Hofmann) באמצע המאה שעברה, ונחשב לחומר פסיכדלי עוצמתי ביותר. מוכר בעיקר בשמו הבלתי רשמי "אסיד" (Acid). החומר מתואר לעיתים כ"חצי מלאכותי", שכן הוא מופק על ידי סנתוז פטריית הארגוט (זן של פטריות הצומח על צמחי דגן שונים). העובדה כי חוויה פסיכדלית אינטנסיבית אפשרית בנטילת מינון זעיר ומחירו הזול הפכו את ה האל-אס-די למוקד עניין רב באקדמיה ובקרב צעירים ומבוגרים רבים החל מתחילת שנות ה-50. כיום ניתן למצוא עניין מחקרי רב בהשפעותיו על בריאות הנפש, ונבדקת יעילותו בטיפול בהתמכרויות, חרדה, דיכאון, הפרעת דחק פוסט טראומטית והפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). תחילת השפעתו של ה-אל-אס-די על התודעה מתרחשת לאחר כ-45 דקות בקירוב, ומורגשת במידת עצמיות משתנה עד כ-8 שעות. פסילוסיבין (Psilocybin) משפחה של פטריות המכילות את החומר הפסיכואקטיבי פסילוסיבין (אותו מפרק גופנו לאחר הנטילה לחומר הנקרא פסילוסין). מכונה לעיתים בשמות שונים כגון פטריות קסם או פטריות הזיה. המשתמשים בפטריות אלו מדווחים על שלל מאפיינים של החוויה הפסיכדלית, כולל התמוססות האגו, פרדוקסליות מחשבתית, תחושת אמת עמוקה, תמורות בתפיסת הזמן והמרחב, הצפה רגשית וקושי לבטא את החוויה באופן מילולי. קיימות עדויות ארכיאולוגיות כי השימוש בפטריית הפסילוסיבין החל עוד לפני המצאת הכתב, ונפרש על פני מספר יבשות, ביניהן מרכז וצפון אפריקה, אירופה, דרום ומרכז אמריקה. פטריית הפסילוסיבין וסגולותיה המיסטיות חדרו לתודעת המערב בשנת 1955, עת פגש גורדון וואסון, בנקאי אמריקאי בעל עניין רב בבוטניקה, במריה סבניה (María Sabina), מטפלת, משוררת ואשת רפואה מסורתית ממקסיקו. וואסון פרסם במגזין "Life" המפורסם אודות החוויה הייחודית שתחת פטריות מסתוריות אלו, פרסום אשר הצית את דמיונם של אינטלקטואלים, אנשי מדע, סופרים ואמנים מערביים רבים. כיום מתבצע מחקר קליני עשיר אודות הפוטנציאל הטיפולי של הפסילוסיבין ונבדקת יעילותו אצל הסובלים מדיכאון, הפרעת דחק פוסט טראומתית, OCD, אנורקסיה ועוד. משך החוויה הפסיכדלית של פטריות הפסילוסיבין יכולה להימשך עד כ-8 שעות בקירוב. מסקלין (Mescaline) המסקלין הינו אלקלואיד (תרכובת אורגנית בעלת בסיס חנקני) המופק בעיקר מקקטוס הפיוטה וקקטוס הסן פדרו הנפוצים לאורכה של יבשת אמריקה. הערכות אנתרופולוגיות וארכיאולוגיות מצביעות על שימושו בקרב תרבויות שונות כבר למעלה מ-3000 שנה. פרסומו של הספר "דלתות התודעה – עדן ושאול" על ידי הסופר הבריטי אלדוס האסקלי ב- 1954 הצית מחדש את סקרנות המערב אודות הפוטנציאל החוויתי שבחומר זה. בהשגחת הפסיכיאטר האמפרי אוסמונד, התנסה האקסלי לראשונה במסקלין, חוויה אליה התייחס כ"טרה אינקוגניטה" ("ארץ לא נודעת") של תודעה מורחבת במסגרתה "ניתן לגעת במה שראה האדם ערב מעשה הבריאה – את נס הקיום הטהור". כתביו של האקסלי השפיעו רבות על תפוצת השימוש במסקלין ברחבי ארה"ב. כאשר נצרך המסקלין דרך מערכת העיכול, שינויים בתודעה מורגשים מאוחר יחסית לחומרים אחרים (עד כשעתיים/שלוש). יחד עם זאת, אורכה של החוויה הפסיכדלית יכולה לארוך עד כדי כ-18 שעות בעצימות משתנה. קיימת הסברה, כי בדומה לחומרים האחרים ממשפחת הפסיכדליים הקלאסיים, למסקלין פוטנציאל טיפולי רב למתמודדים עם הפרעות דיכאון וחרדה. די.אם.טי (DMT) ה-די.אם.טי הינו אלקלואיד נוסף אשר נחשב כנפוץ יחסית בעולם החי והצומח (אפילו בגופנו יש מינון זעיר של די.אם.טי), הוא נחשב לחומר חזק במיוחד וניתן לצריכה במספר דרכים, כאשר לכל דרך השפעה שונה על אופי החוויה הסובייקטיבית. בעישון למשל, השפעתו אינטנסיבית ביותר (רבים מדווחים על חזיונות עוצמתיים ומוחשיים במהלכם נפגשו עם "ישויות אינטליגנטיות" אשר העבירו "מסרים" כאלה ואחרים) אך קצרת מועד (בין 15-20 דקות בקירוב). הסיבה לכך נעוצה בקיומו של אנזים העונה לשם מונואמין אוקסידאז (או בקיצור – MAO), המפרק את ה-די.אם.טי במהירות.  צריכת ה-די. אם. טי באופן הדרגתי יותר (מבחינת משך ועוצמת החוויה) אפשרית דרך מערכת העיכול. לשם כך, היא נעשית בשילוב של חומר המעכב את פעילותו של אותו אנזים מסוג מונואמין אוקסידז. דרך צריכה זו היא העומדת מאחורי טקסי האיוואסקה, חליטה אשר משלבת את צריכת החומר הפעיל ביחד עם חומר נוסף המעכב את פעילותו של אותו אנזים.  חווית הדי-אם-טי דרך שתיית איוואסקה יכולה להימשך עד כ-8 שעות בקירוב. רבים מהמתנסים בדי.אם.טי, אם בדרך של עישון או שתיית איוואסקה, מדווחים על חוויות מיסטיות עוצמתיות הכוללות פירוק גבולות העצמי וטשטוש תפיסת זמן ומרחב. בשנים האחרונות גברה ההתעניינות המחקרית בהשפעותיו הטיפוליות של הדי-אם-טי וקיימות עדויות להטבה משמעותית אצל הסובלים מדיכאון עמיד, הפרעת דחק פוסט טראומטית וחרדות מסוגים שונים.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד.   מקורות Mendes, F. R., dos Santos Costa, C., Wiltenburg, V. D., Morales-Lima, G., Fernandes, J. A. B., & Filev, R. (2022). Classic and non‐classic psychedelics for substance use disorder: A review of their historic, past and current research. Addiction Neuroscience , 3 , 100025. ‏ Muttoni, S., Ardissino, M., & John, C. (2019). Classical psychedelics for the treatment of depression and anxiety: A systematic review. Journal of affective disorders , 258 , 11-24.‏

אור בהיר, עוטף, מזמין החל לזרוח במהלך הסשן. האור הגיח בקרן זהירה אשר גדלה די מהר. האור היה הן בתוכי והן מסביבי. הוא עטף אותי. התרגשות הציפה אותי. זה היה האור הכי מזמין שניתן לדמיין. סוף לא היה לו, בהירותו גם כן אין סופית. ואז הגיחה תחושת איחוד, אהבה, והתמזגות אשר הייתה מעבר לעוצמות המוכרות. הידיעה העמוקה וההערכה הרחבה שכולם והכל הם "אחד" הביאו איתן דמעות של שמחה. דמעות של שמחה הוסיפו לרדת והייתי ביראת כבוד מוחלטת. כבר לא הייתי בחדר. הקיום שלי היה במישור אחד עם היקום כולו. לא רציתי ולא יכולתי לעזוב" מתוך IMERE - the Institute for Mystical Experience Research & Education בכתבה הקודמת סקרנו את מאפייני החוויה המיסטית לפי וויליאם ג'יימס ומאפייני החוויה הפסיכדלית-מיסטית לפי וולטר סטייס. ציינו כי למרות שהמחקר העדכני מציין שבעה מאפיינים של החוויה הפסיכדלית-מיסטית, קיים מאפיין אחד הנמצא במתאם לשיפור נפשי מיטבי ארוך טווח. בחלק זה נרחיב על מאפיין זה - "התמוססות הגבולות האקסטרוברטי (חיצוני)". כפי שציינו בחלק הקודם, החוויה המיסטית במסגרתה מתרחשת "התמוססות גבולות אקסטרוברטית" מוסברת כאחדות חיצונית.  מצב תודעתי בו אין הפרדה בין ה"אני" לבין אובייקטים אחרים. כל הקיים הוא חלק מאותו שלם ("Oneness") . רבים מסבירים חוויה זו כמיזוג עם האלוהים, איחוד עם "השלם הגדול" או "התפרקות האגו". בנוסף, מתרחשת ההפנמה כי קיימת תודעה בכל. לכל חי, צומח או דומם יש תודעה ונשמה משלו. למרות כי המחקר עוד בראשיתו, ניתן לדמיין בקלות כיצד אדם המתמודד עם קשיים נפשיים כגון דיכאון או חרדה, המאופיינים כל כך בקיבעונות מחשבתיים, רגשיים והתנהגותיים נוקשים, יחווה את החופש מאותו "כלא תודעתי" כבעל סגולות טיפוליות משמעותיות. המתמודדים עם קשיים אלו לרוב מרגישים מנותקים מן העולם שבחוץ, זרים בסביבתם ומנותקים מתחושת ביטחון או הכלה. "התמוססות הגבולות בין העצמי לאחר", בצורתה האקסטרוברטית, מציעה לאותם מתמודדים חוויה מורגשת, כזו שבכוחה לפרוץ נוקשות מחשבתית הנחווית לפעמים כחסינה למאמצי הטיפול הנפשי המסורתי. בהקשר זה, מחקרים רבים מראים כי בחווית "התמוססות הגבולות" תחת חומרים משני תודעה נמצא הפוטנציאל הטיפולי העמיד במיוחד. הדוגמא הטובה ביותר לכך עולה ממחקרם של קלוזנה (Kałużna) משנת 2022. מדובר בניתוח ובחינה מדוקדקת של כ-15 מאמרים נוספים, אשר בחנו את האפקט הטיפולי ביותר מ-2000 נבדקים אשר חוו חוויה מיסטית פסיכדלית כחלק מהליך מחקרי. לפי קלוזנה, לחווית "התמוססות הגבולות" הסיכוי הגבוה ביותר להביא לשיפור נפשי, זאת כנראה על ידי עידוד לשינוי פסיכולוגי עמוק (שימו לב! מדובר במתאם בלבד ואין הכוונה כי החוויה עצמה היא הסיבה לשיפור הנפשי המדובר). בנקודה זו חשוב במיוחד לציין כי גם לחוויות פסיכדליות שאינן "מיסטיות" כוח טיפולי רב. מטפלים רבים מדגישים, ובצדק רב, שהדגש הניתן לחוויה המיסטית פוגע לעיתים קרובות באלו שלא "הצליחו" לחוות אותה, שכן הם מרגישים כאילו "נכשלו". לפעמים "אי ההצלחה" מחזקת תחושת חוסר האונים, דבר שאינו מתחייב כלל מהעולה ממחקרים רבים ואיכותיים המראים שיפור נפשי גם ללא "החוויה המיסטית".  שינוי והטבה נפשית ארוכת טווח בהקשר הטיפולי, ראוי כי ניתוח חווית "התמוססות הגבולות" אינו יגביל עצמו למתרחש בעת החוויה בלבד. חוקרים רבים מציינים כי עליהם החובה לשאול מספר שאלות: האם לחוויה זו השפעה טרנספורמטיבית על האדם, והאם בכוחה ליצור שינויים אישיותיים להם אפקט של ממש על חיי היומיום. לפי פילוסוף הדתות ג'יימס קלנברגר, לחוויה המיסטית מסוג זה רכיב עיקרי אותו הוא מכנה "מצב הוויה" (State of being). החוויה מעניקה הזדמנות להרגיש תחושה גדולה יותר של סיפוק, אושר ואינטימיות עם "האמת הגדולה שמעבר". לדבריו של קלנברגר מצטרף הפסיכיאטר והכומר וואלטר פאהקני (Walter Pahnke) אשר ערך ניסויים מכוננים בטיפול ב-LSD ובשאלת יכולתו ליצור שינוי אישיותי, זאת על ידי הגברת הממד הרוחני שבאדם. פאהקני הוסיף מאפיין משלו לחוויה המיסטית-פסיכדלית והוא השינוי המיטיב וארוך הטווח באופי ובהתנהגות. את מאפיין זה חילק לארבעה תתי מאפיינים: התרחבות הקבלה העצמית - שינויים ארוכי טווח בתפיסת העצמי הכוללים שזירה רחבה של רכיבי אישיות שונים. שינוי בהתנהגות כלפי האחר – התעצמותה של הסובלנות, הרגישות, הקבלה והאהבה כלפי האחר. שינויים במערכת היחסים עם העולם שסביב והגברת תחושת המחויבות, המשמעות והשליחות. קידוש החוויה עצמה – הכרת תודה על מה שנלמד, השתנה והוטמע במסגרת החוויה.   האם באמת ניתן למוסס את תחושת העצמי? האם אפשר למותת את האגו? בשנים האחרונות גוברים הקולות המציעים הסבר אלטרנטיבי למרכזיותו של המושג "התמוססות הגבולות". אותם קולות מעלים את האפשרות כי האפקט הטיפולי הרב של אותו מאפיין נובע דווקא מהנחות ואמונות קודמות המשפיעות בדיעבד על תפיסת מרכזיותו. הסופר אלכסנדר ביינר (Alexander Beiner)  מעלה את הסברה שהמחקר הפסיכדלי המודרני, והרוחניות המערבית בכלל, מושפעים מאוד מתפיסות בודהיסטיות והינדיות שעברו טרנספורמציה לדפוסי מחשבה מערביים ביסודם, לפיהן, "האגו" או "העצמי" הסובייקטיבי הוא המקור לסבל. המטרה של האדם השואף להימנע מסבל היא למוסס את תחושת "העצמי" כדי להשיג שלמות מורגשת. אם אכן תובנה זו אכן מושרשת ברבים, סביר שאותם מתנסים ייטו לציינה כגורם המשפיע ביותר. בינר מרחיק לכת ואף שואל האם "מות האגו" הוא בכלל משהו שיש לו היתכנות? כדי לענות על השאלה הזו, נעזר ביינר בכלי מחקר מפורסם יחסית אשר נוצר על ידי אוניברסיטת אימפריאל קולג' היושבת בלונדון, אחת המעבדות המובילות בעולם בתחום המחקר הפסיכדלי. כלי זה הינו למעשה שאלון העוסק בחווית "התמוססות הגבולות", ומכיל היגדים אותם מתבקשים הנבדקים לדרג מבחינה סובייקטיבית: Dissolution Inventory : 1. I experienced a dissolution of my “self” or ego 2. I felt at one with the universe 3. I felt a sense of union with others 4. I experienced a decrease in my sense of self-importance 5. I experienced a disintegration of my “self” or ego 6. I felt far less absorbed by my own issues and concerns 7. I lost all sense of ego שימו לב שכל שאלה מתחילה במילה "אני" ("I"). ביינר שואל כיצד הדבר ייתכן? בהינתן כי ה"אגו" אכן "התמוסס", מי הוא אותו  "אני" אשר יכול להבחין בכך? אם קיים "אני" אשר מרגיש משהו, אפילו "חיבור לאחד השלם שמעבר", אין הפירוש הוא שאותו "אני" לא התמוסס לחלוטין? האם ניתן להיות "אף אחד", אפילו לרגע, ועדיין לזכור זאת? מסורות רוחניות שונות מנסות לתת תשובה לסוגיות אלה בכך שרואות באותו "אני" שביכולתו להבחין את "העצמי הגבוה", "העצמי שהוא הכל", וכו'. יחד עם זאת, האין גם כאן מדובר בדיווח סובייקטיבי של אותו "עצמי פשוט"? שאלות מסוג זה מעלות תהיות אודות היכולת של המחקר הפסיכדלי לרדת לעומקה של החוויה המיסטית, וייתכן שעלינו להתייחס בזהירות למחקרים מבוססי שאלונים המחווירים מהעושר הסובייקטיבי בהמרתו לרשימה של משפטים פשוטים. אין כל ספק שמטופלים אשר חוו את החוויה המיסטית אכן משייכים את השיפור במצבם לאותה התנסות. יחד עם זאת, נראה כי מוקדם לדעת מי מהמאפיינים אחראי לשיפור ברווחה הנפשית, והאם בכלל אנו במקום שבו ניתן להעניק תוקף לקטגוריות עמוסות מלל לחוויה שבמהותה אינה ניתנת לביטוי במילים. חשיבות האינטגרציה בין אם אכן מדובר בהתמוססות גבולות אמיתית או מורגשת, המטפלים בחומרים משני תודעה מקווים כי חוויה מסוג זה אכן תתרחש אצל אלו המבקשים את עזרתם, ועל כן מקדישים לפוטנציאל הטרנספורמטיבי של החוויה המיסטית משקל מכריע. מחקרים מראים שעל מנת לייצר שינוי ארוך טווח מסוג זה, יש להשקיע מאמצים רבים בשלב האינטגרציה של החוויה הפסיכדלית. האינטגרציה שואפת לשזור את אותן תובנות, רגשות וזיכרונות של החוויה הפסיכדלית לתוך חיי היומיום. לקחת את הטוב, או את מה שנלמד מהרע, ולהיעזר בהם כמשאב בשעות קושי - להתרומם בעזרתם למען מימוש וקבלה עצמית. תהליך אינטגרטיבי מקצועי מעניק למתמודד הזדמנות להיות בשיח ער ומעמיק עם הרבדים השונים של חייו ואישיותו, רבדים אשר ייתכן והתמוססו וחוברו מחדש באופן שונה ומטיב בעקבות החוויה הפסיכדלית. חשוב לציין עם זאת כי לא כל התנסות פסיכדלית תיחווה כחוויה מיסטית. למעשה, רובן לא יכללו את כל המאפיינים הנחוצים לחוויה מסוג זה. על כן, מטפלים רבים מדגישים את החשיבות שבבחינת החוויה הפסיכדלית מיסטית על רצף, ולהימנע מאפיון בינארי או דיכוטומי. ייתכן שהמתמודדים יחוו רק מאפיין אחד, ייתכן ששניים או שלושה, וייתכן שאת כולם אך במידה מועטה. יש חוקרים המאמינים שמדובר בשאלה של מינון החומרים, יש המאמינים שמדובר בקשיחותן של הגנות פסיכולוגיות כאלה ואחרות, יש המאמינים שמדובר בקיומם של תנאים חיצוניים, ויש המאמינים שמדובר במזל בלבד. מה שבטוח, המחקר הפסיכדלי משקיע מאמצים רבים על מנת לפענח את הצופן בעזרתו נוכל להעניק לכולם חוויה בעלת אופן טרנספורמטיבי, אך גם מאמצים אלו, כשאר היבטי המחקר הפסיכדלי, נמצאים עוד בצעדיהם הראשונים. אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיוםבישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולאחוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות ידעכללי בלבד, ותכניו אינם מיועדיםלהוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות Kałużna, A., Schlosser, M., Craste, E. G., Stroud, J., & Cooke, J. (2022). Being no one, being One: The role of ego-dissolution and connectedness in the therapeutic effects of psychedelic experience.  Journal of Psychedelic Studies ,  6 (2), 111-136. Nour, M. M., Evans, L., Nutt, D., & Carhart-Harris, R. L. (2016). Ego-dissolution and psychedelics: validation of the ego-dissolution inventory (EDI).  Frontiers in human neuroscience ,  10 , 269. https://www.goodreads.com/book/show/62664342-the-bigger-picture Bathje, G. J., Majeski, E., & Kudowor, M. (2022). Psychedelic integration: An analysis of the concept and its practice.  Frontiers in Psychology ,  13 , 824077.‏‏‏

Mystical experiences are those peculiar states of consciousness" in which the individual discovers himself to be one continuous process with God, with the Universe, with the Ground of Being, or whatever name he may use by cultural conditioning or personal preference for the ultimate and eternal reality" Watts, 1970 השנה היא 1901. אוניברסיטת אדינבורו אשר בסקוטלנד. אדם מבוגר בעל זקן לבן ומרשים נכנס לאולם המרכזי במטרה לנתח לפרטים את החוויה הדתית-מיסטית, בדיוק כמו זו שתוארה כאן לפניכם. האיש הוא וויליאם ג'יימס, פסיכולוג, רופא, פילוסוף והיסטוריון אמריקאי. ג'יימס בחן את השאלה "מה מאפיין חוויות דתיות ישירות ומיידיות", אלו שאינן קשורות לממסד דתי כזה או אחר. מה שהצית את דמיונו של ג'יימס ואת סקרנותו הייתה החוויה הסובייקטיבית של האדם אותה בחר לכנות "דת אישית". מסקנתו הייחודית של ג'יימס הייתה שלמעשה מדובר בחוויה רוחנית, בלתי מתווכת, שלה מכנים משותפים לאינדיבידואלים משלל דתות ותרבויות. עשרים ההרצאות גובשו יחד לאחד הספרים המכוננים בתחום הפסיכולוגיה של הדת. לספר זה קרא  "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם – The Varieties of Religious Experience: A Study in Human Nature" הדגשתו של ג'יימס אודות "טבע האדם" אינה מקרית. ג'יימס נחשב בעיניי רבים לאבי "הפסיכולוגיה הפונקציונלית". אסכולה הרואה את נפש האדם ואת התנהגותו כפועל יוצא של מאמץ ההסתגלות לסביבה ובתוכן החשיב גם את השפעתן של חוויות דתיות ומיסטיות. כלומר, ג'יימס הניח שלחוויות דתיות מיסטיות תוקף הישרדותי, אשר בכוחן לשרת את האדם החווה (עוד נחזור וניפגש עם החוויה המיסטית בהקשרה הסתגלותי בהמשך הכתבה). מה שחשוב שנבין עכשיו הוא שממחקרו, אשר כלל ניתוח מעמיק של ספרי זכרונות, יומנים, איגרות ווידויים של אינדיבידואלים בזמנים שונים ועל פני יבשות שונות, עולה כי לחוויה המיסטית ארבעה מאפיינים עיקריים: החוויה הדתית מיסטית בלתי ניתנת לתיאור במילים ויש לחוות אותה בגוף ראשון על מנת להבינה (Ineffability) החוויה הדתית מיסטית נתפסת כמקור ידע אמין, מקור שניתן להישען עליו וללמוד דרכו אודות אמיתות טרנסצנדנטיות (Noetic Quality) החוויה הדתית מיסטית תחומה בזמן. יש לה התחלה ויש לה סוף (בניגוד לחוויות בהן האדם "נתקע", מצב שיתכן ומתאים יותר לתיאור כאחת מהפרעות הנפשיות מהקשת הפסיכוטית). האדם תחת החוויה הדתית מיסטית הינו פסיבי, ואין ביכולתו לשלוט על הכניסה או היציאה ממנה.   חשוב לציין שמחקרו של ג'יימס לא כלל חוויות מיסטיות שהתרחשו כתוצאה מנטילת חומרים מרחיבי תודעה (למעט גז צחוק). יחד עם זאת, הדמיון שבין החוויה המיסטית לפי ג'יימס לבין זו המתקבלת כתוצאה מנטילה של חומרים פסיכדליים לא התיר לחוקרי חומרים אלו את האפשרות שלא לקשור בין השתיים. חומרים מרחיבי תודעה ושערי הרוחניות כנראה שעוד משחר ההיסטוריה, חומרים משני תודעה שימשו שחקו תפקיד מרכזי בטקסים דתיים. בספרו "The Immortality Key: The Secret History of the Religion with No Name",  חקר הסופר בריאן מוררסקו  (Brian Muraresku)  את הנעשה בעיר אלאוסיס (Eleusis), אחד המרכזים הרוחניים המסתוריים ביותר של יוון העתיקה. לפי מוררסקו וחוקרים נוספים, העולים לרגל לעיר זו, וביניהם בני האליטה היוונית והרומית כאפלטון וקיקרו, נהגו לשתות משקה בעל מרכיבים פסיכואקטיביים למטרות גאולה וטרנספורמציה אישית. אחד מהם, המשורר פינדארוס,  מציין כי המתנסה במשקה זה, "רק הוא מבין את סופם של חיי אנוש ואת תחילתם של חיים חדשים שניתנים על ידי אלוהים".  עדויות נוספות מחקר מסורות שבטיות על פני הגלובוס חושפות את השימוש בחומרים משני תודעה כדרך להגיע לחיבור מיסטי עם הדבר "שמעבר". למשל,  שבט הביוויטי  (Bwiti) במערב-מרכז אפריקה שהשתמש לשם מטרה זו בשיח האיבוגה, בני שבט הנבג'יו (Navajo) הצפון אמריקאים ושימושם בקקטוס פיוטה, או בבני שבט השיפיבו- קוניבו (Shipibo Conibo) ושימושם באיוואסקה במעמקי יערות האמזונס. החוויה המיסטית-פסיכדלית ככל שהתקדם המחקר אחר המאפיינים של החוויה המיסטית התבהר כי ארבעת המאפיינים של ג'יימס מצמצמים משמעותית את סל החוויות. מאז הרצאותיו חלפו יותר מ-120 שנה, והיום, עם חדירתן והתבססותן של תרבויות ומסורות שונות אל המערב, אפיון החוויה המיסטית הורחב משמעותית. כאן נכנס לתמונה הפילוסוף וולטר סטייס  (Walter Stace). סטייס הבחין במגוון רחב של מאפיינים העומדים כיום במרכז המחקר הפסיכדלי. לדבריו, קיימים שני סוגים של חוויות מיסטיות.  חוויה אקסטרוברטית (חיצונית):   אחדות חיצונית. מצב תודעתי בו אין הפרדה בין ה"אני" לבין אובייקטים אחרים במציאות. כל הקיים הוא חלק מאותו שלם ("Oneness") . רבים מהמדווחים על חוויה מיסטית מסוג זה מתארים אותה כמיזוג עם האלוהים, "השלם הגדול", או "האחד שמעבר". בנוסף, מתרחשת ההפנמה כי קיימת תודעה בכל. לכל חי, צומח או דומם יש תודעה ונשמה משלו.    חוויה אינטרוברטית (פנימית):   אחדות פנימית.  כניסה למצב של הכרה טהורה שבשורשי התודעה האנושית. מפגש עם תודעה נקייה מתוכן, מאובייקטים, או מכל סוג אחר של אלמנטים נוספים. בכך מתרחשת גם ההתעלות מעבר לתפיסת זמן ומרחב (Nonspatial, nontemporal), זאת מכיוון שבהינתן תודעה נקייה מתכנים חיצוניים, נעדרים ממנה גם ממד הזמן והמרחב.   לשני סוגים אלה מתווספים חמישה מאפיינים כלליים, כאשר חלקם נשענים ומבוססים על עבודתו של וויליאם ג'יימס: תחושת ידיעה עמוקה (Noetic Quality) – העמדה לפיה מה שנחווה בעת החוויה המיסטית היא אמת עמוקה, כללית ולא אישית סובייקטיבית, הרלוונטית ליסודות הקיום. הצפה רגשית עילאית. קדושה (Sacredness) – התחושה כי נוצר מפגש עם מציאות נשגבה וטהורה. חוויה דתית ורוחנית של מפגש עם יסודות הקיום.   פרדוקסליות – מפגש עם אלמנטים החוצים את רף ההיגיון והרציונליות. למשל, תפיסת ממדים מרובים, הימצאות בכמה מקומות בו זמנית, תחושה שאנו שייכים לשני המינים או יותר, וכו'. אשר אינה ניתנת לביטוי במילים (Ineffability) - החוויה בלתי נגישה לתרגום מילולי או ייצוג סמנטי אשר יתאים בממדיו ובעוצמתו לחוויה הישירה.    כפי שציינו, מערך המאפיינים של סטייס זכה לפופולריות רבה בעולם המחקר, ואף נוצרו מספר כלי הערכה הנשענים על מאפיינים אלו. רבים מהחוקרים הבחינו שעבור רווחה נפשית, לא כל המאפיינים שווים בחשיבותם. נשאלת אם כך השאלה, אילו מהמאפיינים הכרחיים לגיבושו של שינוי נפשי עמוק ויציב? המחקר הפסיכדלי אינו מעניק תשובה נחרצת, אך נערמות העדויות למרכזיותו של מאפיין בולט במיוחד. בחלקה ה שני של כתבה זו נרד לשורשיו.   אזהרה! השימוש בחומרים פסיכדליים אינו חוקי כיום בישראל. האתר אינו תומך או מעודד שימוש בחומרים אסורים במסגרות לא מוסדרות ולא חוקיות. לשימוש שאינו במסגרת מחקרית וחוקית עלולות להיות השלכות חמורות ואף טראומטיות. המידע המופיע באתר זה הינו למטרות מידע כללי בלבד, ותכניו אינם מיועדים להוות תחליף לייעוץ, אבחון או טיפול רפואי. האתר מתייחס באופן שווה לבני שני המינים והשימוש בלשון זכר ו/או נקבה הוא מטעמי נוחות בלבד. מקורות James, W. (1988).  William James: Writings 1902-1910 (LOA# 38): The Varieties of Religious Experience/Pragmatism/A Pluralistic Universe/The Meaning of Truth/Some Problems of Philosophy/Essays  (Vol. 2). Library of America. ‏ Overall, C. (1982). Mysticism, phenomenalism, and WT Stace.  Transactions of the Charles S. Peirce Society ,  18 (2), 177-190. ‏ Muraresku, B. C. (2020).  The immortality key: The secret history of the religion with no name . St. Martin's Press.‏